הודעהעל ידי ארי שבחבורה » א' יוני 02, 2024 8:52 am
בין ההתפעמות העצומה להיעדר האמירה: סוד הקסם של מר שושני
כיצד אפשר להסביר את הפער העצום בין ההתפעמות העמוקה שהביעו תלמידיו של "מר שושני", בהם אבינו פרופ' שלום רוזנברג, מדמותו הגאונית, ובין חוסר היכולת לומר בשמו דבר־מה ממשי ובעל ערך?
מאת חננאל ויוחאי רוזנברג
"העולם מתחלק לשניים – אלה שהכירו את שושני ואלה שלא זכו להכירו", כך אמר אבינו, פרופ' שלום רוזנברג ז"ל, להוגה הגדול עמנואל לוינס, כאשר נפגשו לראשונה. נראה שכעת גולשי הרשתות החברתיות מתחלקים לאלה שצפו ב"חידת שושני", סרטו המרתק של הבמאי מיכאל גרינשפן בכאן 11, ודנים בו ללא הרף, ואלה שלא מבינים על מה כל הסערה. במסגרת מסע בלשי מבוים היטב מנסה הסרט להתחקות אחר "מר שושני", זהותו הבדויה של נווד מוזנח ומסתורי שנולד בשם הלל פרלמן, תלמיד חכם גאון בתורה ובמדע, בעל זיכרון צילומי נדיר וידיעת שפות בהיקף דמיוני, שהופיע במקומות שונים בעולם, נעלם כלעומת שבא והשפיע עמוקות על הוגים רבים ובהם לוינס, אלי ויזל, מניטו, אנדרה נהר ופרופ' רוזנברג.
אז מי היה מר שושני, או פרופסור שושני כפי שכונה בביתנו, ועל אודותיו התרגלנו לשמוע מילדות? מה מתוך דמותו הצליחו לתפוס ההיסטוריונים משה נחמני ויעל לוין, שחושפים עוד ועוד פרטים ביוגרפיים מחייו? מהי תורתו, ואילו חידושים מסעירים הותיר אחריו?
הניסיון לענות על שאלות אלה נתקל לעיתים באכזבה. "ייתכן שהגילויים האחרונים חשפו בפנינו עוד קצת מהחידה", כתב אחד המגיבים ברשת, "אך האם זה מה שבאמת חשוב? נולד במרוקו או בליטא, בשם כזה או אחר, עני מרוד או מיליונר נסתר – מה זה מועיל להבנתנו את גדולתו של האיש?". אך לא רק שושני האיש אלא גם תורתו נתפסת לעיתים בספקנות: "שמענו על ידיעותיו, זיכרונו והבנתו המעמיקה, אבל לא שמענו מתלמידיו אף חידוש, הברקה, מערכה סדורה או משנה יוצאת דופן", טען מגיב אחר. "קחו את כל הפנינים שמובאים בשמו, הציגו אותם לציבור, ואני מתרשם שלא תראו ברק בעיניים אלא יותר שעמום והנהון נימוסי. לא בשורה מחשבתית, מניפסט, קונטרס, חיבור מכונן כלשהו או משוואות מתמטיות שפיתח. נאדה". כך שלכאורה מה שנותרנו עימו זה המסתורין, החידה עצמה.
אז מה הותיר שושני אחריו? מה מצאו בו תלמידיו, וחשוב מכול, מהיכן נובע הפער העצום בין רשמי תלמידיו ובין חוסר היכולת לומר בשמו דבר־מה ממשי ובעל ערך?
שבר את הכלים
אכן, יש גדולי עולם שמשאירים אחריהם תורות עמוקות; אצל אחרים, דווקא אישיותם השפיעה על תלמידיהם. כך, למשל, המפגש של ר' נתן עם ר' נחמן, שהפך את נשמתו של התלמיד – מה נאמר בו? "כבר מזה זמן מה אנחנו מכירים והנה הגיע היום בו אנו נפגשים", אמר לו ר' נחמן, וברגע אחד הצית את האש בליבו; מפגש של נשמות שחולל מהפכה. כך גם המפגש של הרב הנזיר עם הרב קוק: הנזיר מדגיש שהשיחה הראשונית ביניהם על תוכנה הפילוסופי לא הרשימה אותו כלל, היה זה המפגש הנשמתי שפעל את פעולתו.
ואולם אצל שושני קשה לדבר על "מפגש נשמות". התנהלותו והנהגותיו הרחיקו לא מעט אנשים, ואלה שדבקו בו עשו זאת למרות אישיותו. אכן, אבא התעלם במכוון מהנהגותיו ולא הסכים להשתתף בשיחותינו על שושני האיש ובניתוח אישיותו. יתרה מכך, חלק מהמשחק של שושני היה הניסיון שלא ליצור מגע בין־אישי פתוח וקרוב. נדמה שהיה זה ניסיון "לשבור את הכלי" שלו עצמו, שבתוכו נמצאת התורה. בכך הוא הרחיק רבים, אך מצד שני זיקק את מה שרצה שיפגשו בו.
נראה שמטרתו המכוונת של שושני הייתה שלא להשאיר תכנים מחוכמתו, אלא להותיר בקרב תלמידיו רק "רשימו" של לימוד. שושני בנה אצלם את "אמנות השאלה", את האופן שבו שואלים שאלות, את ההבנה אלו שאלות ראויות להישאל, את הידיעה "מה לחפש" בטקסטים ואיך לקרוא אותם בהקשרם הספציפי ובו־זמנית בהדהודם הרחב ביותר. הוא השאיר "רשימו" של תורה אינסופית, של צורך תמידי בפירוק והרכבה מחודשים במפגש עם כל טקסט, ובמיזוג עוצמתי, מדויק, אחראי ופרוע כאחד, בין תחומי ידע רחוקים זה מזה, חכמה שנמצאת מעל הפירוש הבודד ואפילו מעל דיסציפלינה מסוימת.
זה היה אחד הדברים שהסעירו את אבינו יותר מכול. כל מי ששמע את אבא מלמד טקסט תורני כלשהו ומשלב בין ר' נחמן, פרויד, הרב קוק, בורחס, קירקגור, ר' חסדאי קרשקש, הוסרל, האמורא רבא, ר' ברוך מקוסוב ו־וודי אלן – ואורג את כולם לכדי מסכת אחת, עמוקה, תשתיתית ולא אנקדוטלית, מבין מהיכן קיבל את ההשראה לכך.
גבריאל שנורמן, יהודי מבוגר מלייקווד, ניו־ג'רזי, וידיד המשפחה, שוחח עמנו לאחר שצפה בסרט. אביו, עו"ד דניאל שנורמן, היה אחד האנשים הקרובים ביותר לשושני. הם הכירו עוד בשנות השלושים באירופה, נפגשו שוב אחרי המלחמה כאשר שנורמן שכנע את שושני להגיע למונטווידאו, ובפטירתו היה אחראי על עזבונו. גבריאל שנורמן, הבן, למד כילד גמרא עם שושני. הוא סיפר לנו שבעת פגישתו הראשונה של אביו עם שושני, בשטרסבורג לפני המלחמה, האב היה פעיל בתא סטודנטים יהודים באוניברסיטה, ושושני – שלא היה מוכר להם – הופיע משום מקום והציע ללמד אותם. הם הסכימו, וכשושני שאל "מה ללמד", ענו לו "מה שתרצה". שושני אמר להם "אם כך, בואו נתחיל מהתחלה", ובמשך שישה חודשים לימד אותם רק את המילה "בראשית".
זהו ניסיון מפעים לממש את טענת שושני לתלמידו, לוינס, שלכל פסוק יש 2,400,000 פירושים, פרד"ס לכל אחד מיוצאי מצרים. נוהג דומה, כפי שהעידו תלמידו שרל לואינגר ואחרים, היה לבקש מהתלמידים לבחור נושא כלשהו, אזוטרי ככל שיהיה, או להצביע על קטע גמרא רנדומלי, ולהעביר שיעור מופלא, מקיף ומעמיק על אותו עניין, ובכך להמם אותם בכל פעם מחדש ולהטמיע בהם את חוויית האינסוף.
חשיפת מרחבי העומק והרוחב שבתורה היא מסר עצום לתלמידים ועשויה לחולל מהפכה של ממש, שכן אין דין אמונה ב"הפוך בה והפוך בה דכולא בה" ובין התנסות ישירה ועוצמתית בדבר. זו הייתה גם התרשמותו של מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי, משושני. מניטו סיפר כיצד לאחר השואה, כסטודנטים יהודים שנחשפו לעולם הפילוסופי החילוני שפרח בצרפת וערער את האמון שלהם בתורה, המפגש עם שושני "החזיר אותם הביתה". שושני שיקף בפניהם את עוצמת הטקסטים היהודיים והעומק המצוי בהם. דוד הנסל, נכדו של לוינס, תיאר באוזנינו את המהפך שחולל שושני בסבו כשחשף בפניו את העוצמה הפילוסופית של התלמוד. הנה שושני, האיש שיודע את כל החכמות כולן, מוצא שדווקא בתורת ה' ובדברי חז"ל "כולא בה". כך מניטו, לוינס, ד"ר הנרי נרסון, וכך – כפי שמתאר הרב אורי שרקי – דור שלם של סטודנטים צרפתים אחרי המלחמה.
להבנתנו, זו גם הסיבה ששושני אסר בתקיפות על תלמידיו לכתוב את שיעוריו (אבא העז לכתוב כמה דפים עם אמירות שנונות שהשמיע שושני בשיעורים, שושני גילה זאת והחרים את מחברתו). נראה לנו שהסיבה לכך היא אותה מהות: הרצון להתרכז במדיום, בעצם פעולת הפירוש וחיפוש המשמעויות בטקסט. שושני לא רצה להשפיע על תלמידיו במסר או בתוכן כזה או אחר, הזניח במתכוון את הדידקטיות, ונזהר מאוד שמה שיישאר ממנו לא יהיה תורה שבכתב. התסיסה, החיפוש המתמיד אחר פרשנויות חדשות – מחייבים שינוי ותנועה מתמדת, וזו חייבת להישאר כתורה שבעל פה. לכן הוא גם לא כתב מאמרים וספרים. גם משום שחידוש מסוים, אפילו אם מתפעלים ממנו, מצמצם את התורה של האיש, אבל יותר מכך: עיקר השפעתו הייתה לערער אצל תלמידיו את תבניות החשיבה שלהם ולעורר את תחושת האינסוף בתורה.
לא בכדי הגדיר אותו אבא כ"סוקרטס היהודי". דווקא סוקרטס, שאפלטון תיאר אותו כמוזנח ובעל הנהגות מוזרות, מי שעסק בניתוץ תמידי ולא הותיר אחריו כתבים, אך בה בעת כמורה פילוסופי דגול. ושושני היה "גדול מורַי" כפי שאבא חזר ואמר, או "מורה מופלא, מסתורי ואכזרי", בניסוחו של לוינס. מורה מופלא לדור של מורים מופלאים.
רבים מאיתנו חוו בחייהם שיעור מסעיר שהצית מהפך בדפוסי החשיבה, ולעיתים דווקא משום כך קשה להם לשחזר ממנו תוכן ספציפי. הפראות בשיעורים של שושני, כפי שמתארים תלמידיו, הייתה בדיוק כזו – פחות מהלכים סדורים עם מבנה ברור של הרצאת ידע ומסקנות, אלא שטף בלתי פוסק ומתחדש של פירוק והרכבה, מיזוג תחומים, תחושה של מעיין נובע ומקיף ("מעיין של חכמה שהשתוקקת לטבול בו", כפי שתיאר אבא בריאיון). והרשימו של האינסוף, של האתגר המתמיד – היה עוצמתי מאוד לכל מי שפגש אותו.
מה שהותיר שושני בליבם של תלמידיו איננו תובנות או טקסטים, אלא אופן ההוראה שלו, גירוי מתמיד של הפרת המוכר והידוע, אי־נחת בכל פירוש ומסקנה, חוסר יכולת להכניס את החדש בתבניות מוכרות, להתקבע ולהמשיך הלאה. תחושת פליאה בלתי פוסקת כשער היחיד לעולם הידע האינסופי. בכך הצליח להדביק את הרציניים מבין תלמידיו, שידעו לזהות את הפלא.
דמיינו את עצמכם יושבים לצד מורה שביכולתכם לשאול אותו כל שאלה בכל נושא אפשרי בעולם (חוץ משאלות על המורה עצמו!), ובתגובה תזכו לשטף מתחדש של רעיונות בעלי רוחב ועומק שונה מכל מה שידעתם. זאת אם רק תדעו לשאול. "הקושיה היא השער לעולם הידע", ציטט אבא בשמו והדגיש את החשיבות שבשאלות הנכונות. משה שוובר, ששושני התארח אצלו שנים ארוכות, סיפר שבתמורה הציע שושני ללמוד עימו. כשישבו מול פסוקי החומש ביקש ממנו לקרוא, ושאלו: "מה קשה בפסוק זה?". שוובר ענה: "פסוק זה נראה בהיר ואינני מוצא בו קושיה רצינית". שושני סגר את הספר ואמר: "אם כך, אין לנו מה לעשות כאן". רק לאחר זמן חזרו ללמוד יחדיו. שושני, אגב, היה מודע לכך, ובמחברותיו מצויות הערות הנוגעות לאלו שיעורים מומלצים למי מהתלמידים.
ואולי כאן טמון הקושי לתאר ולשחזר את החוויה, "ליבא לפומא לא גלי". המפגש עם שושני היה עבור תלמידיו מפגש עם עצם החוכמה, שטלטל כל מה שחשבו שהם יודעים על העולם ועל עצמם. וכל זה עם חיבה גדולה לפרדוקסים ובעטיפה של אירוניה, הומור ושובבות, שבהם הדביק גם את אבא, שהרי אלה פועלים כמנפצי תבניות המאפשרים לפרוץ את גבולות המוכר.
אכן, היו שהערעור הבלתי פוסק היה להם קשה. מניטו, למשל, הפסיק את עבודתו של שושני בסמינר שניהל; תלמידו הרב שרקי סיפר לנו שכששאל את מניטו מה גרם לו לעזוב אחרי שנה את שושני, השיב מניטו: "למה אתה לא שואל איך הצלחת להחזיק אותו במשך שנה". גם אלי ויזל מתאר כיצד אחרי שנתיים של לימוד הרגיש שאם לא ייפרד ממנו, יאבד הכול. תלמידים אחרים, כמו אבא, הגיעו בשלים למפגשים עימו ואלה עוררו את רוחם והם רצו רק עוד ועוד, ולאחר לכתו הפתאומי נותרו עם תחושת אובדן שליוותה אותם כל חייהם.
במהלך השנים ניסו תלמידיו לשחזר מעט מתורתו של שושני הזכורה להם מהלימוד המשותף, אך יש להודות שדברים אלה אינם מאוד מרשימים. הקושי נובע כנראה מסגנון שיעוריו, וכאמור מאופי המפגש עימו. עם זאת, שושני הותיר אחריו עשרות רבות של מחברות שהיו – ובחלקן הקטן עדיין – מפוזרות בעולם, ויחד עם תלמידים נוספים התאמץ אבא לאתר ולרכז כמה שיותר מהן. בשל פטירתו הפתאומית, שושני לא השאיר צוואה מה לעשות בכתביו. אבא האמין בכל ליבו שבמחברות יש חידושים עמוקים ומשהו מהגאונות ומהסערה שפגש, וחש שליחות להביא לעולם מהסודות הטמונים בהן. לצערו, במהלך השנים לא רבים התעניינו בכך. פענוח המחברות לפני עידן מאגרי המידע הממוחשבים ותוכנות החיפוש, כך אמר לנו לא פעם, היה משימה כמעט בלתי אפשרית, בשל הכתיבה המקוצרת המתאפיינת ברמזים וברצף הפניות למקורות רבים.
אבא עודד את כל מי שרק יכל להצטרף לניסיונותיו: הוא פנה מיוזמתו לתלמידיו ולתלמידותיו, העביר להם העתקים מהמחברות ודחק בהם להתגייס לעניין; הציג קטעים נבחרים מהן בשיעוריו והציע למתעניינים לקבוע עימו חברותת־פענוח בביתו. במשך תקופה נמנעו אבא וחבריו מלהעביר את המחברות במלואן החוצה, והעדיפו לפרסם קטעים מתוכם לאחר עיבוד ופרשנות, אולי בשל אימת רבם עליהם והימנעותו מחשיפה, אולי בשל פרטים אישיים שמופיעים בהן, וכנראה גם בעקבות מקרים שבהם מחברות נגנבו ונמכרו במכירות פומביות.
לפני כחמש שנים החליט אבא – בשיתוף ידידו משה שוובר – למסור את המחברות לספרייה הלאומית לצורך שימורן, ובמקביל יזם את העלאת המחברות הסרוקות כולן לאתר אינטרנט ייחודי, המזמין את הציבור הרחב להצטרף לעמל הפענוח ולחשוף את הצפון בהן (חפשו בגוגל "כתביו של מר שושני"). ניסיונות מבטיחים ומפתיעים להצגת תורות ממחברותיו פורסמו בעבר על ידי הודיה סמט הר־שפי, יהודה זייבלד, ואליהם הצטרפו לאחרונה יואל פינקלמן ודוד לנג מהספרייה הלאומית, וכן כמה גולשים "עילויים" בפורום האינטרנטי החרדי "אוצר החכמה". אין ספק כי גם ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הבינה המלאכותית יפתחו אפשרויות חדשות בעניין.
ואחרי כל זה, בחיפוש אחר סודו של שושני כדאי לזכור שהעיסוק בדמותו ובתורתו הוא רק הד קלוש של מה שהותיר בלב תלמידיו. כי יש צדיקים שהאירו באישיותם, ותורתם התמזגה במידותיהם המופלאות; יש חכמים שהפליאו בתורה שהותירו אחריהם והתמזגו בתוכה, בבחינת "אין עושים נפשות [מצבות] לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן". המורה שושני, לעומת זאת, התגלם ברגעי המפגש עם תלמידיו ובניצוץ האינטלקטואלי שהוצת בקרבם בלימוד המשותף. לשם כך טרח שושני לטשטש כל קליפה אחרת – הן אישיותו והן תוכן הלימוד כשלעצמו, שהתמזגו בניצוץ הגדול. שושני האיש היה סוד, משהו ידוע העתיד להתגלות. אך המפגש של תלמידיו עימו ועם חוכמתו היה מסתורין, הזמנה לעולמות אינסוף שתמיד ייוותר בהם משהו מהלא מובן.
בין מחברותיו של שושני נמצאו מכתבים בשלל שפות, שנשלחו אליו במשך השנים מתלמידיו ברחבי העולם. מכתבים אלה משקפים את הכבוד וההערצה שרחשו כלפיו ואת הקשר המיוחד שפיתחו עימו, כולל התייעצויות בעניינים אישיים.
אחד המכתבים הללו נשלח מאת תלמידו אלטער פנחס שנאפ, ידידו של אבינו, ובו "מלשין" פנחס על אבא שמנסה לאסוף תורות של שושני מתלמידיו ולכותבם. פנחס מתנגד לכך, הן בשל חוסר הטעם לאסוף תורות "מזויפות" כאשר מקורן עודנו חי, והן בשל חוסר היכולת של התלמידים, לדבריו, לשחזר את שיעוריו של שושני.
בסיום דבריו מוסיף התלמיד בקשה מרגשת ממורו, להתפלל ולפעול למענו.
הנה המכתב, מתורגם מיידיש:
ב״ה 28 במאי 67
פרופסור יקר
יש לי כעת ההזדמנות לשלוח דרך שלום שכנא רוזנברג את הספר שביקשת ממני – מלחמות ה׳ מאת רלב״ג. את ״אור ה׳״ מאת קרשקש לא השגתי, אבל קיבלתי שני ספרי יצירה ואת ״עץ חיים״…
המקום פה [מונטווידאו] מצא חן בעיניו של שלום שכנא [רוזנברג], וועד החינוך היה רוצה להביא אותו לכאן. כמובן שזה תלוי בהרבה תנאים, אבל לדעתי הוא היה יכול להיות כאן כוח חיובי אם היה עובד כאן עם הנוער שמרוחק מאוד מכל ענייני היהדות, בזכות הבנתו בתחומי המדע, כוח הדיבור המדהים שלו, והמידות הטובות שיש לו. הלוואי שאלוהים יחזק אותו וישלח לו הצלחה בעבודה הקדושה שלו. הכבוד שלו אליך מאוד קירב ביני לבינו. הוא רוצה לעשות אוסף של כל הדיבורים שלך, דרך אנשים ששמעו את דברי התורה שלך, אבל אני טוען שכל עוד המקור עצמו חי אין צורך במשהו מזויף, או יותר נכון בתורות מזויפות. לנסות להגיד משהו שהפרופסור אמר, זה אחד הדברים הקשים ואני בוודאות לא מוכן לזה.
בפעם האחרונה שמעתי ממך שאתה תבוא, אבל אני רוצה לדעת מתי זה יתגשם. אני מבקש ממך בכניעה ובבושת פנים שתשתמש בכוחך הגדול ובהשפעתך הגדולה לבקש רחמים והמתקת דינים בשביל כולם ובפרט בשביל כל הנדכאים. אני מסיים פה את דבריי עם תקווה שתקבל בקשתי זו שיוצאת מעומק ליבי.
מאחל בריאות, ודרישת שלום חמה ממני, אלטער פנחס שנאפ
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שהה שושני בשטרסבורג, ונלכד שם לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים. שושני, שמכיריו מדגישים שהקפיד באופן קיצוני על אמירת אמת כל חייו, סיפר לתלמידיו שנתפס פעמיים על ידי שוטרי הגסטפו והצליח להימלט. פעם אחת לאחר שהתחזה לחכם מוסלמי וציטט בעל פה בערבית שוטפת קטעי קוראן בפני איש דת מוסלמי שהובא כדי לברר את זהותו, ובפעם השנייה כשהציג עצמו כפרופסור למתמטיקה והציג חידה מתמטית בפני אחד הקצינים הגרמנים, פרופסור למתמטיקה בעצמו, שלא הצליח לפותרה.
רבקה שוובר, רעייתו של משה שוובר ז"ל, ששושני התארח בביתם לתקופות ממושכות בארץ ובאורוגוואי, סיפרה שבאחת משיחותיה עימו הוא תיאר את הרגע הקשה ביותר בחקירתם של הנאצים. היה זה כאשר הנאצים ניסו לבוחנו ואמרו זה לזה בגרמנית שהוא משוחרר, והיה עליו שלא להניד עפעף, שכן הוא הציג עצמו בפניהם כמי שאינו מבין גרמנית. לאחר שחרורו הצליח שושני לעבור את הגבול לשווייץ. מיכאל גרינשפן הציג בסרטו מסמכים שלפיהם הוא עשה זאת תחת השם 'ויקטור סושון', ובהשראת דוד המלך – כך סיפר לאבינו – הציג עצמו כחולה בנפשו, ובכך ניצל מגירוש לשטחי הכיבוש הנאצי.
בכתב ידו של שושני המצולם כאן, מתוך טיוטת מכתב שהכתיב לתלמידו בשבתו באורוגוואי (ועל כן מנוסחים הדברים בגוף שלישי), מתאר שושני בקצרה את תפיסתו על ידי הנאצים: "והנה פרצה המלחמה, המורה נתפס על ידי הגרמנים, עמד בבית דין צבאי ונשפט למות, היה חבוש זמן רב ובעזרת ד' ניצול מידם, שבור ורצוץ שכח כל ידידיו כאן, הצליח ברוב עמל להגיע למונטווידאו".