הפצת המעיינות כתב:התייחסת ל"ולא התפלל ארוכות" אבל לא התייחסת לנוסח השאלה "עכ''פ בחיצוניות, כאחד האדם".
מפני אפס הפנאי, אכן לא נחתתי לכך.
בקצרה: כנזכר לעיל, אצל כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ראו תנועות חיצוניות של התפעלות. אך בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע, לא זע ולא נע בעת תפלתו (והביטוי החיצוני היחיד הי' הזעה הרבה שניגרה הימנו, עד שנטפה אף ממלבושיו), וכך נהגו (בד"כ) נשיאי חב"ד ממלאי־מקומו [למעט הבכי, שאצל רובם לא הי' נדיר].
עכ"פ: מלבד הזמנים הנזכרים בדברי הרב 'דרומי', פעמים רבות בשנות האבלות תש"י־יא, תשכ"ה ותשמ"ח־ט הי' פורץ כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בבכי עז בעת תפלתו, ובפרט בברכת 'שומע תפלה' (ומי יבא בסוד קדושים). הקלטה ממחישה ניתן לשמוע
כאן (מאמירת ה'סליחות' בעשרה בטבת תשכ"ה. וראה עוד
כאן).
פולסברג כתב:והאם האדמו''ר [או מישהו אחר בר סמכא] דיבר מזה בהזדמנות, על שינוי מנהגי האדמורי''ם מקצה אל הקצה, בהדבר הגדול והיסודי הזה?
כאמור לעיל, אין כאן 'שינוי' אלא בביטוי החיצוני לעבודה הפנימית. ובכלל, בין ה'עובדים' גופא מצויים סגנונות רבים.
לעצם השאלה: כשפרסם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע את 'קונטרס התפלה', בו (פ"ח) כתב דברים חריפים כנגד מי שאינם עוסקים ב'עבודת התפלה' כדבעי - השתומם על־כך הרש"ג אסתרמן (משפיע תות"ל דליובאוויטש העיירה), באמרו 'הרי מורי הגה"ח ר' אברהם לאנדא נ"ע הי' מתפלל תמיד עם הציבור בשוה!'. ואח"ז אמר שנתיישב אצלו, כי כשהגיע ר"א לביהכנ"ס כבר הי' מוכן ועומד באהוי"ר להשי"ת, ולפיכך לא נזקק להאריך (ראה 'רשימות דברים' (תשס"ט) ע' 254). דון מינה ואוקי באתרין.
פלוריש כתב:זכור לי אמנם תפילתו היתה קצרה אבל ההכנה לתפילת שחרית ארכה אצלו זמן רב מאוד. איני זוכר היכן ראיתי זאת
כך התבטא בעת אור בוקר דיום שמח"ת תשכ"ד, כי הזמן קצר ועליו להתכונן כבר לתפלת שחרית (שהחלה כארבע שעות לאח"ז).
הפצת המעיינות כתב:וכן בברכו את בני הישיבה בערב יום הכפורים
רק בשנה הראשונה (תשי"ב), כך שלא ניתן להגדיר זאת כהנהגה קבועה.