מן הדרום כתב:בד"ה הרב משה צוריאל
בעל מחבר ומו"ל של ספרים רבים
מהרב הלל מרצבך
קשה לכתוב על הרב משה צוריאל בלשון עבר. הלך לעולמו אחד מגדולי הבקיאים בדורנו. הבקיאות שלו הייתה בכל מכמיני התורה: תנ"ך, נגלה, נסתר, מדרשים, זוהר, ראשונים, אחרונים, הגות ומחשבת ישראל.
שכר מלימוד תורה - הרב סירב לקבל משכורת מהכולל בשעלבים, והסכים רק לקבל שכר על היעוץ שהוא נותן לבחורים, בטענה שראוי שלא להתפרנס מלימוד תורה.
אחרי שהוא קיבל ירושה, הוא עשה חשבון שזה יספיק לו לחיות במשך כ-10 שנים. ובאותם שנים הוא הסתגר וישב ולמד תורה בהתמדה, ויצא רק לתפילות במניין.
זיכרון התורה - הייתה לו אהבת התורה עצומה. כל שאלה שהייתי שואל אותו, הוא היה אומר לי, תביא בבקשה את הספרים הללו. אחרי שהייתי מביא. היה אומר לי, תפתח את הגמרא דף כך וכך (וזה הסימן לזכור איזה דף). ותפתח את הרמב"ם פרק זה וזה (וזה הסימן לזכור). ואת השולחן ערוך (וזה הסימן לזכור). ואחר כך בספרי האחרונים. עד שהיה נותן תשובה מקיפה ומדהימה תוך שליטה בכל מכמיני התורה.
כל פעם התפעלתי מחדש איך הוא זוכר הכל. אמנם הוא נתן לי כל הזמן סימנים איך גם אני אוכל לזכור, אבל את רוב הסימנים שלו לא זכרתי.
יום אחד פניתי אליו, ושאלתי האם זה בסדר מבחינתו שהשיעור שאני שומע ממנו בישיבה, יוכר גם כנקודת זכות בלימודי תעודת הוראה שאני עושה. הוא הסכים בשמחה. אז ביקשתי ממנו, את מספר תעודת הזהות שלו, כדי לרשום אותה לטובת הרישום המסודר. הוא התנצל שהתעודה בביתו. הסברתי, שאני צריך רק את המספר של תעודת הזהות, אבל הוא התנצל שהוא לא זוכר בעל פה את המספר.
הייתי ממש מופתע, אדם עם זיכרון כזה מדהים, לא זוכר את מספר תעודת הזהות שלו. ושאלתיו: "כבוד הרב, זוכר את כל התורה בעל פה כמעט, ואת מספר תעודת הזהות הרב לא זוכר?" וענה לו הרב: "תבין. התורה זה מעניין וחשוב. מספר תעודת זהות זה לא מעניין ולא חשוב".
תפילה במניין - פעם, בשיעור על הלכות תפילה אמר שלדעתו הכריעה בתפילת עמידה צריכה להיות על ברכיים ממש, שכך מוכח מרוב הראשונים. כשנשאל איך הוא נוהג למעשה, הוא אמר שבציבור אין לשנות מהמנהג. וכשנשאל איך נוהג כשהוא מתפלל ביחידות הוא ענה שהוא לא התפלל ביחיד עשרות שנים (והסביר שלדעתו, אסור להתפלל ביחיד אם לא יכוון בתפילה). הרב הקפיד במשך כ-64 שנה להתפלל את כל התפילות שלו במניין. וכן הקפיד כל בוקר באותם 64 שנים על תפילת ותיקין (מבלי להחסיר אפילו פעם אחת).
ענווה - זכור לי, הרב היה לומד עטור בתפילין. יום אחד ראיתי שניגש אליו אחד התלמידים ואמר לו בעדינות: "הרב, שמתי לב שהרצועות של התפילין של הרב קצת ישנות וקצת התקלפו". הרב הסתכל על הרצועות שלו ושאל את התלמיד: "אם זה עדיין שחור זה בסדר. מה אתה חושב?" – התלמיד ענה לו: "כן... אבל לדעתי זה לא מספיק מכובד לתפילין". הרב שתמיד הסתפק במועט, בלבושו והנהגותיו, לא חיפש את הפאר והיוקרה, ואהב את הפשטות של התפילין שלו. אמר לו: "אם בעיניך זה לא מספיק מכובד. אקנה חדשות". וכך היה. הרב החליף רצועות תפילין בגלל אותו תלמיד, שהעיר לו.
סיפור נוסף, קשור למידת הענווה של הרב. ביקשתי ממנו לפני בערך 15 שנים הסכמה לספר שרציתי להוציא לאור, שירת הים. הרב אמר לי שהוא לא ראוי לכתוב הסכמות, כי הוא לא באמת גדול בתורה. הוא הוסיף והציע לי לבקש מרבנים אחרים, ונתן לי כמה שמות של רבנים שנותנים הסכמות. קצת התעקשתי שאני רוצה דווקא ממנו, כי למדתי אצלו, ואני מתייעץ איתו הרבה. אז הוא אמר לי: "טוב, אם זה חשוב לך אני מוכן לכתוב".
אחרי שהוא כתב לי את ההסכמה, הוא אמר לי: "כתבתי את ההסכמה רק כי ביקשת. אבל אם אתה רוצה לשמח אותי, אבקש שלא תשים את ההסכמה בספר שלך. ואל תצטער מזה, כי הסכמה שלי לא באמת חשובה". מכיוון שלא רציתי לצער אותו, לא הכנסתי את ההסכמה שלו לספר.
גמילות חסדים - הסיפור הזה, הוא סביב אישה שפנתה אליי לפני כ-15 שנים, שיש לה פחדים מהמצב המדיני.
הייתה תקופה של פיגועים והיא מאוד חששה. התייעצתי עם הרב משה צוריאל מה לענות לה, וכהרגלו הוא פתח לי ספרים רבים על כך שאין מה לפחד, על כך שמצבנו מדהים ביחס לכל הגלות, על כך שצריך להתחזק באמונה, וכמובן להפנים שהכל מאת ה' יתברך.
רשמתי את כל רשימת המקורות שהוא הביא לי. ובסוף הוא אמר לי, אם אתה חושב שיעזור שאני אדבר איתה, תגיד לה שהיא יכולה להתקשר אליי לבית.
אחרי שחזרתי לאותה אישה עם רשימת המקורות והמסרים שהרב אמר לי, הבאתי לה גם את המספר טלפון שלו, ואמרתי לה שהוא אמר שאם יש לה עוד פחדים היא יכולה להתקשר אליו כשהיא רוצה.
אותה אישה שיתפה אותי אחר כך, שכל פעם שהתנגב לה איזה פחד, היא הייתה מתקשרת אליו, ומספרת לו על הפחדים שלה, והוא היה בסבלנות אדירה ממש ממש מחזק אותה.
בכל שיחה הוא ביקש ממנה להוציא ספרי קודש שונים מארון הספרים, ולקרוא מה כתוב שם. הוא ביקש ממנו לכתוב מקורות, מה אומר הנביא יחזקאל על הגאולה, מה אומר דוד המלך בתהילים, מה כותב המלבי"ם ועוד ועוד.
הוא היה מדבר על ליבה עד שהיה מרגיע את החששות שלה. וזה קרה הרבה פעמים. כל פעם מחדש הוא היה מחזק אותה בדברים אחרים. כמובן, שהוא כלל לא הכיר אותה אישית, ולא ביקש כל תמורה עבור השעות הרבות שהשקיע בה.