סיפור ששמעתי מכלי שני: האדמו"ר הקפיד שיהיה מי שיענה אמן אחר כל ברכה שלו [אולי כך המנהג של כל החסידים, אינני זוכר כעת]. כשאושפז בבית החולים ביקש מבתו שישבה לצידו לקרוא לגבאי שישב בחוץ, משום שרצה לברך ברכות השחר. הבת התפלאה ואמרה שהיא תענה אמן, אך אביה התעקש מבלי להסביר. כשהגבאי שאל אותו על הנהגתו, הסביר לו האדמו"ר שלא ראוי שיבקש מבתו לשמוע את ברכת שלא עשני אישה...
נ.ב. לגבי הסיפור על המפית שהובא לעיל, אף אני לא מבין מה הגדלות בכך. וכי אתם מכירים גדול בישראל, וק"ו סתם יהודי יקר, שיסרב לכזו בקשה?! אמר לי פעם חבר בציניות: "רוב הספרים על גדולי ישראל הם כיצד אותו גדול, למרות גדלותו, התנהג כמו בן אדם (העביר ילד קטן את הכביש, ועזר לזקן לסחוב סל כבד לבית, וכדו')...". כמובן שדברי החבר שלי לא נכונים ומוגזמים, ובכל זאת אני כותב אותם כדי לעורר. להבנתי סיפורים כגון אלו לא מביעים את גדלותם האמיתית של גדולי ישראל.