הגותו של הגאון רבי משה שפירא זצ''ל - אשכבתיה דרבי

[נשר]

כשאבי ישב שבעה על סבתי ע"ה, הוא בא לנחם ואבי שאל אותו איך לכתוב את השם על המציבה,
הוא התחיל לצטט בע"פ את דברי השו"ע והנו"כ בהל' גיטין דבר דבור על אופניו

[ידידיה]

היינו כבחורים שומעים את השיעור באור שמח לפני כמעט 30 שנה.
תמיד עניין אותי וחברי, היאך הברק שנשפך בשיעורי המחשבה מתבטא בלימוד התלמוד שלו.
וכשפעם ביקשו הימנו זצ"ל למסור חבורה בגמ', סירב לנו.
חבל על דאבדין.

[נשר]

היה מוסר שיעורים בלימוד. בבית התלמוד. ובשנים המאוחרות היו גם חבורות בלימוד הסגנון היה בריסקאי. הגדיר עצמו תלמיד הבריסקער רב.

השיעור הראשון במחשבה היה בבית התלמוד בנפש החיים, כשהיה באיזור גיל ארבעים

[ידידיה]

אאל"ט היה גם שיעור במשניות טהרות בבית וגן.
שומעי השעור היו ת"ח חשובים וחלקם כבר היו אז מרביצי תורה.

[נשר]

נכון, השיעור היה לע"נ בתו שולמית ע"ה שנפטרה בדמי ימיה לאחר מחלה קשה.

היה גם כן שיעור לא כל כך שגרתי ביחס לשאר השיעורים, לפני התפילה בשבת בביהמ"ד אמשינוב, שיעור בארבעה טורים באידיש, המשתתפים היו ברובם חסידי אמשינוב.

[דעת_האברך]

זכיתי להיות מתלמידיו בשיעורי משלי בשנים האחרונות ולהתפלל במחיצתו לעתים קרובות.
אדם גדול במלוא מובן המילה, מגדולי הדור הפחות מפורסמים בציבור הרחב, וחבל שכך.

תורתו רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים, וחוץ ממה שכבר נדפס על ידי חלק מתלמידיו ותופס כרכים עבי כרס, יש כהנה וכהנה אלף פעמים יותר בשיעורים בעל פה שנמצאים אצל התלמידים הרבים שכתבו את שעוריו. אני מניח, מצפה ומקוה מאד שעתה יקום מכון להוציא את תורתו לרבים, ובטוח שמכון כזה יפרנס עשרות כרכים עבים מתורתו.

הוא היה חדשן נפלא, ועיקר כוחו וגבורתו היה לקחת תורות מגדולי הדורות הקודמים במחשבה, קבלה וחסידות, לקשור נימה לנימה ולהמציא מהלכים חדשים המבוססים על תורות אלו. הוא הרבה פעמים לא היה אומר מה המקור של דברי תורתו, ובפרט כשלקח רעיונות מספרי חסידות.

בדמותו הפרטית היה פלא של ממש. הוא לא נתן כמעט לאף אחד להתקרב אליו באמת, אפילו לא לתלמידים שלמדו אצלו עשרות שנים, ושמר על דיסטנס מוחלט בינו לבין התלמידים. ברכתי אותו פעם על יום הולדתו שגיליתי באגרון, והוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח ממש...
היה לו חוסר סבלנות לשטויות ולאנשים שבלבלו לו את המוח. ופעם נתן לי צביטה בלחי על שאלה טפשית ששאלתי אותו...
מצד שני כשהיה מברך לשבת שלום וכיוצא בזה היה מאיר פנים באמת, ונותן תחושה ממש טובה.
בתפילתו לא ניכרו קולות וברקים, הוא היה מתפלל במתינות רבה ובריכוז עצום, ובימי החול היה הרבה פעמים בקצב שלו ולא בקצב של הציבור. הוא אהב להשתמש בסידורים עם פירושים קדומים.
לא היה פעם ששאלתי שאלה שלא היתה לו תשובה עמוקה לתת לי על המקום.
[לדוגמא, שאלתי פעם על מה שכתוב ברש"י פרשת בא שמכת ארבה של מצרים היתה רק במין אחד ושל יואל בהרבה מינים, ושאלתי, הרי בתהילים מפורש שגם במצרים היו מינים רבים. וענה לי על המקום, שאמנם היו מינים רבים, אך ההבדל היה במהות המכה. לצערי הגדול, אינני זוכר את הביאור המדויק ואיני רוצה לכתוב באופן לא מדויק וברור].

סבל אבדה עצומה בפטירת בתו ע"ה, והיה כמה שנים בארצות הברית, שימש שם כראש ישיבה.

לפי מה ששמעתי, מגיל שלושים עד ארבעים ישב ולמד עם הגאון רבי בערל שווארצמאן זצ"ל, ולמדו יחד עשר שנים את ספרות המחשבה כמו מהר"ל, גר"א ועוד, במשך כל היום כולו, ומשם נלקח בסיס הידע העצום והפנומנאלי שלו בספרות זו.
נדמה לי גם שקראתי באיזה מקום, שהיה לן בבית הרב דסלר לאחר שנפטרה הרבנית דסלר, וקיבל ממנו הרבה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין, אבדתו היא אבדה שאין לה תמורה. היה בשיא כוחו עד המחלה האחרונה.

[ספרן]

מנחם נאבת

דבריהם הם זכרונם. דברי תורה ששמעתי כמה פעמים מפי ר' משה שפירא זצ"ל, אני כותבם כאן לעילוי נשמתו. יהי זכרו ברוך.
הרמב"ם כותב שכל המאמין על פי האותות יש בו דופי, משום שיתכן שהדבר יעשה בלאט ובכישוף, ובמה האמינו ישראל? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר וכו'. כך גם הרמב"ן כותב שההוכחה לאמיתות התורה היא בכך שלא יתכן שאב מוסר לבנו דברי שקר וכו'. לכאורה הדברים תמוהים, שהרי אנו יודעים היטב שגם בכך אין הוכחה ממשית, והרבה התחנכו בצל היהדות ועזבו אותה, הרבה קיבלו את מעמד הר סיני ולא ראו בכך כל הוכחה, והרבה היו במעמד הר סיני או שמעו עליו וכפרו בעיקר.
אולם, המשמעות האמיתית של אמונה, כפי שחז"ל אומרים על משה שהתנבא ב"זה הדבר", היא כשמגיעים למצב שלא 'מדברים על' אמונה אלא שמדברים 'את' האמונה. דהיינו, שהתורה לא הופכת להיות גוף ידע שאותו מחלקים לסובבים, לבנים ולתלמידים, אלא היא מהות מסוימת של חיים. כשאדם חי את מציאותו של ה' הוא חי מציאות 'אמיתית', משום שמדובר במחויב המציאות, והוא חי את המציאות האמיתית הזאת באופן אבסולוטי. אין הוכחה למציאות הזאת דרך העברת ידע, שהרי בזה ניתן לכפור, העברת התורה ומסירתה לא עוברת דרך הידע שמעבירים אלא דרך חיים שיש בהם נוכחות ממשית של האל.
הדבר הזה הוא ברמה של ברירות מוחלטת, כמו שאדם יודע בקיומו של עצמו, של ה'אני' שלו, כך אדם שחי את האמונה חי את נוכחותו של הקב"ה באופן בלתי אמצעי. אין הוכחות לאמונה דרך אמצעים וראיות חיצוניות שמוכיחות את הדבר, ההוכחות לאמונה הן מן האמונה עצמה, מן הדבר עצמו, העובדה של האמונה איננה עובדה במישור של המציאות הטבעית, ששם מוכיחים ונותנים ראיות, אלא מדובר במשהו שהוא מעבר להוכחה ולראיה. זאת היכרות בלתי אמצעית.
ולהפך, כל הוכחה וראיה לאמונה בדרך של היקש "יש בה דופי" והיא מגרעת את האמת הפנימית של האמונה, משום שברגע שממירים פנימיות בחיצוניות, החיצוניות מעמעמת א הפנימיות ומטשטשת אותה, והופכת אותה לבעלת דופי. זאת הכוונה "רואים את הקולות". לא מדובר בקולות נשמעים, קולות הניתנים להסבר ולייצוג, אלא בקולות פנימיים הנתונים לראייה, והם 'האמת עצמה', במובן זה שלא דמי תא חזי לתא שמע.
ומעמד הר סיני אינו דורש התייחסות בכלים היסטוריים, כאירוע שאירע, כי בכך אין כל ערובה לאמונה. הערובה של האמונה תהיה שאופן מסירת התורה תהיה בצורה של קבלת התורה, ולכן חז"ל אומרים שיש ללמוד את התורה "כנתינתה בסיני", דהיינו הצורה שבה לומדים תורה, כשלא לומדים אותה כאוסף של טיעונים, אלא לומדים אותה כדבר ה' וכחפצא של קדושה, "באימה, ברתת ובזיע", זאת המהות של מעמד הר סיני, וזאת האמונה הפנימית "שאין בה דופי".
ולכן האמת של התורה נמסרת במסורת, שלא כמו האמת המדעית שנמסרת על ידי גופי ידע, ראיות, טיעונים והוכחות, האמת התורנית שייכת למקום שהוא על חושי, ולכן אי אפשר לשכנע לו על ידי חושים. האמת הדתית היא אמת פנימית הנוסעת מתוך הפנימיות של העוסק בה ודבקותו במה שמעבר לעולם שבו יש הוכחות, אנאלוגיות וראיות. עולם שיש בו מהות של אמיתיות בלתי אמצעית. האמיתיות הזאת היא היא החוויה של האמונה, והיא זאת שנמסרת במסורת כפי שאמר הרמב"ן, שאב לא משקר לבנו, שאין הכוונה לסיפור ולאירועים, אלא הכוונה היא לתורה עצמה. כפי שהקב"ה נותן את התורה למשה, כך משה מעביר אותה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'. דרך העברה הזאת היא בצורה שמעבירים דבר מה ממקום אחד למקום אחר, לא בצורה של העברת ידע, אלא בצורה של עובדה מסוימת שמתניידת ממקום למקום. ולכן ה'אירוע' של מעמד הר סיני מתנייד ממקום למקום ועובר מאב לבן.
תנצב"ה.

[בן ירושלים]

ר"מ שפירא שימש כראש ישיבה בבית התלמוד בתקופת הרב הוטנר והרב שוורצמן. כשנתפרדה החבילה. התבטא פעם שהוא ראש ישיבה. נשאל ע"י מישהו "אבל איפה" ענה ר' משה כשיש נגר או סנדלר שהוא מובטל אז הוא לא נגר? זה המקצוע שלו. המקצוע שלי זה "ראש ישיבה"!
כשהקים הרב בערל אייכנשטיין את ישיבת משכן התורה ר' משה שפירא מסר בה שיעור כללי מדי שבוע. שמעתי שהיה זה שיעור הפלא ופלא מבחינת הרמה וכח החידוש שבה.

[שיף]

לעי"נ נעתק ונערך שוב מעמ' 1


תולדותיו
הרב משה שפירא זצ"ל נולד בתל אביב לרב מאיר יצחק ז"ל בכ"ו בטבת ה'תרצ"ה, 1 בינואר 1935, שהיה מתלמידיו של רבי נתן צבי פינקל - ה"סבא מסלבודקה". למד בצעירותו בישיבת פוניבז' בבני ברק, שם למד בחברותא עם המשגיח הרב אליהו דסלר. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת חברון בירושלים. לאחר נישואיו עם בתו של הרב אהרן ביאלוסטוצקי, התגורר בירושלים ועזר להקים את ישיבת בית התלמוד, בראשה עמד הרב דב שוורצמן. לאחר מכן התגורר תקופה מסוימת בארצות הברית, והתמנה שם לראש ישיבת בית בנימין, בסטמפורד, קונטיקט. לאחר מכן שב ארצה והתגורר בשכונת בית וגן הירושלמית.
כ"כ פתח את ישיבת שב שמעתתא בירושלים שם שימש כראש ישבה.

הרב שפירא היה ממקימי ישיבת "אור שמח" בירושלים, והוא הקדיש זמן רב ללימוד החוזרים בתשובה שלמדו בישיבה. מעל עשרים שנה מסר שם שיעור בפרשת השבוע מדי יום חמישי. לשיעור זה היו מתקבצים מאות בחורים ואברכים חרדיים מכל רחבי ירושלים. מפאת הצפיפות הועבר השיעור לבית הכנסת "חניכי הישיבות" בשכונת סנהדריה ולאחר מכן לבית הכנסת "משכן משה" בשכונת רמת שלמה. מלבד שיעור זה היה מוסר כמה שיעורים בתלמוד ובספרי יסוד אחרים, מדי יום ביומו, לקבוצות שונות. מספר השיעורים הללו מגיע לכשלושים בשבוע.

הרב שפירא עמד בראשו של כולל אברכים גדול בירושלים, מיסודה של קרן וולפסון (ראש כולל נוסף הוא הרב זבולון שוורצמן). לכולל תוכנית לימודים ייחודית, המכשירה אברכים לשמש כרבני קהילות, בתום תקופת לימודיהם בכולל.

הרב שפירא נהג לבקר לעתים קרובות בישיבת תורת חיים במוסקבה, למסור שיעורים ולחזק את תלמידי הישיבה. יהודים רבים מתושבי מוסקבה והסביבה נהגו להגיע לישיבה, לשמוע את שיעוריו ולקבל את ברכותיו.

תורתו הייחודית

את תורתו המחשבתית הייחודית, שאב הרב שפירא מכמה מקורות. רבותיו העיקריים היו הרב אליהו דסלר והרב יצחק הוטנר. גם מהרב מבריסק - רבי יצחק זאב סולובייצ'יק למד הרב שפירא תורה. הוא מושפע גם מספרי קבלה בכלל וקבלת הגר"א בפרט, כתבי המהר"ל וספרי חסידות, ובמיוחד ספר מי השילוח וכן ספרי תלמידו רבי צדוק הכהן מלובלין.

הרב שפירא ניחן בזיכרון פנומנלי, והוא מצטט בשיעוריו קטעים שלמים מהתנ"ך, התלמוד וספרים נוספים בעל פה. שיעוריו נמסרים בעברית ישראלית, או בעברית בהגייה אשכנזית, ביידיש ואף באנגלית- הכל לפי השומעים ולפי העניין הנלמד. דרכו לחזור על רעיונותיו כמה פעמים במהלך השיעור, כאשר בכל פעם הוא מדגיש ומחדד נקודות נוספות בנושא הנידון. בין קטע לקטע בשיעור הוא משלב שתיקות ארוכות למדי.
הוא התבטא פעם כי "ההפסקות האלו בין משפט למשפט, גם הן חלק מהשיעור".

צאצאיו

חתנו רבי אריה פלדמן
בנו רבי שמואל, חתן רבי שמעון הכהן רוזנגרטן זצ"ל ממונסי[ חתן מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל]
בנו רבי אברהם, חתן רבי רפאל שמואלביץ זצ"ל
בנו רבי שלמה

[בן ירושלים]

הייתי נוכח בסיפור שקשור לר' משה זצ"ל .
נוהגים היינו בצעירותינו לצעוד לרחוב גשר החיים בשבת אחר הצהריים לביתו של הגר"ש אויערבך שליט"א, להתפלל עמו מנחה (בבית הכנסת זכרון בתיה) ואח"כ לעלות לסעודה שלישית ולהשאר שם עד מאוחר במוצאי שבת. רבות יש לספר על החויה הרוחנית היוצאת מגדר הרגיל בשהיה במחיצתו, בדבור בלימוד, בהנהגותיו וכו' אבל אכ"מ.
בשבת אחת נכחו בסעודה שלישית כמה בחורים והיה שם גם אברך בני ברקי די צעיר לא מוכר, חמוש בפראק. האברך הנ"ל מהר מאד התחיל להעלות נושאים, ובין היתר שאל את הגר"ש ברבים! האם לקבל משרת משגיח שהוצעה לו, ומה המעלות והחסרונות בלהיות משגיח ועוד ועוד.
ואז אחד הנוכחים אמר בהקשר אחר איזה וורט ששמע מר' משה שפירא. האברך הנ"ל התפרץ ואמר " ראיתי (או שמעתי. אני לא זוכר במדויק. ב"י) שיחה מר' משה שפירא וממש הזדעזעתי. זה מוסר? כך מוסרים שיחה?" והמשיך ללהג. הגר"ש ישב דומם וניכר היה שהדברים הכעיסו והכאיבו לו. ואז פנה לאברך הזה בכאב. "איך אפשר להזדעזע מיהודי שיודע את התורה כולה?! אמנם דרכו בלימוד מחשבה היא לא תמיד דרכנו, אבל להזדעזע?! מאדם ששולט בכל התורה?!" ואז הוסיף עוד כמה מילים על גדלותו של ר' משה.

[אריך]

שמעתי מתלמיד מובהק שלו, על המורא שהיה לו מגדולי הת"ח. כגון הגריש"א והגרח"פ שיינברג זצ"ל.
עוד סיפר אותו תלמיד על סיפור של שאלה בשידוך שהגיעה לפתחו של ר' משה זצ"ל, וכאשר לא הגיע להכרעה, אמר שיילכו לגרח"ק שליט"א. (אברר הנוסח המדוייק).
כמו"כ היה מבקר אצל הגראי"ל שליט"א להתייעצויות.

[אריך]

לפעמים שומעים טענה ששיעורים כאלה אין בהם "למעשה". כאילו רק מוסר פשוט הוא מעשי.
מלבד שזו טעות לחשוב ששינוי אמיתי עושים עם מכות. השתנות פנימית נעשית ע"י שינוי מבט, ואת זה עשה ר' משה לתלמידיו, ועוד איך.

עכ"פ, אביא קטע משיעוריו שיש בו השלכה מאד מעשית, ומאד שורשית, בכל הגישה לבין אדם לחבירו: (ועוד חזון למועד).

יש טעות נפוצה בענין של בי"א לחבירו ובי"א למקום. למה לא נגיד שהלובש שעטנז זה 'בין אדם לבגד'. נכון שחבירו זה ההיכי תמצי שמחייב אותו, אבל למה זה נקרא בין אדם לחבירו. המושג של בי"א לחבירו הוא שחבירו הוא 'מחייב' כמו שהמקום מחייב. מציאות של חבירי מחייבת אותי כמו שמציאות המקום מחייבת אותי. המלכת קונך, המלכת חבירך.

שני הלוחות: לוח אחד בי"א למקום. לוח ב' בי"א לחבירו. יש ענין אלוקי באדם – צלם אלוקים. וזה מחייב אותי. צלם אלוקים זו מציאותו מחייבת. 'אלוקים' מעצם הגדרת המושג הוא מציאות מחייבת (דיינים – אלוקים).
צלם אלוקים – ה' מתגלה דרך הצורת אדם, לכן תתייחס אליו כמו שמתייחסים למשהו אלוקי.
אנכי ה' מקביל ללא תרצח (רש"י ומהר"ל). מציאותו ית' כנגד מציאות האדם. אל תפגע בה.
לא יהיה לך כנגד לא תנאף, אל תצרף עוד מישהו למשהו שהוא ענין שלי בלבד. לא תנאף, כמו מי שמתערב בין איש ואשתו, אתה מערב בענין העבודה ענין אחר.
לא תשא, אתה לוקח ומשתמש בשמו. כנגד לא תגנוב.
זכור את יום השבת לקדשו, שבת סהדותא אקרי, כנגד לא תענה ברעך עד שקר.
כבד את אביך ואת אמך כנגד לא תחמוד. מבו' היטב במהר"ל, אין במציאות שום דבר שאין לו משורש מציאותו. החומד משהו ששייך למישהו אחר מבזה את אביו ואמו, מה שהוריו נטעו בו והעבירו אליו זה מה שיש לו. לכן הם נמצאים בלוח הא' של בי"א למקום. החלק של בי"א לחבירו הוא לא תחמוד, אשר לרעך, הוא לא נמצא בשורש שלך. אתה לוקח דבר ולא מודה שכל מציאותך מה שיש בך הוא משורש אבא ואמא. מבזה אותם שהם רק היכ"ת ולא מקור. החומד אומר שהוא אדם שנמצא וחי ויכול לרצות כל מיני דברים.
באופן, שההנהגה של בי"א לחבירו היא שחברו זה מציאות מחייבת.

ואגב, סיפר לי אברך שלפני יותר מעשר שנים בתו היתה חולה (לבסוף נפטרה ע"ה), והוא היה קבוע בשיעור של ר' משה. בני משפחתו (הוריו) ביקשו ממנו לוותר על השיעור עקב העומס בימים טרופים שעברו על המשפחה. והוא ענה להם: אתם הרי יודעים שמי שמחזיק את כולכם זה אני. ומה שמחזיק אותי הוא השיעור הזה. ואתם רוצים שאוותר עליו?!

[חוקר ודורש]

מי הם תלמידיו? מה שידוע לי זה הרב נחום ברוידא מבית וגן.

[היא שיחתי]

תלמידיו? הם רבים מספור
הגאון רבי דוד כהן ר"י חברון
הגאון רבי יוסף רפפורט מבני ברק
הגאון הרב יעקובזון ר"י חמד
ועוד הרבה הרבה גאונים מראשי הישיבות שליט"א

[אום אני חומה]

היה נוהג בפשטות רבה בכל הליכותיו, ראיתי אותו כמה פעמים ברחוב, ללא מלווים או גינוני כבוד כלשהם.

עד מחלתו האחרונה התקיים וועד סגור (וחשאי) בב"ב בימי שלישי בערב בת"ת תורת אמת. השומעים ישבו לפניו באימה ויראה, תלמידים לפני רבם.

[נשר]

כאשר בתו היתה חולה, העיד שכנו הרב א.ש. שראהו עומד בתפילת שמו"ע כמה שעות,
וכאשר נפטרה ל"ע אמר בהלויתה "שלושה שותפים לאדם, איך הקב"ה לקח אותה בלי לשאול את שאר השותפים? בעל כרחך זה לטובה וזכין לו לאדם שלא בפניו...
לאחר שבתו נפטרה הקים שיעור משניות לע"נ ואמר שלימוד לעילוי נשמה צריך להיות לימוד חדש שההוא לעילוי נשמת ולא מספיק ללמוד את הלימוד הרגיל ולומר שזה לעילוי נשמת.

=====

היה לו כשרון נדיר ביותר והיה זוכר לאורך שנים ארוכות דברים שראה או שמע פעם בחייו.

שמעתי מאחד שנוכח בחופה של אלמנה ספרדיה, ובאמצע קריאת הכתובה ע"י הגר"א פילץ נכבה האור ונהיה חושך מוחלט, ר' משה עמד לידו והקריא לו בע"פ את כל נוסח הכתובה מילה במילה.

====

כתבו שהוא שנא טפשות, זה נכון מאד, אבל ראיתי גם איך שהוא מתייחס יפה לכל מיני אנשים מסכנים, ודבר ידוע שהיה לו את כל הסבלנות שבעולם לנוער נושר, וראה חשיבות עליונה בנושא הזה, מלבד הענין של בקירוב רחוקים שהתחזק מאד בשנים האחרונות ברוסיה ובעוד מקומות.
היה חד ושנון ואבל היה גם בעל רגש, אני זוכר כשהודיעו לו על פטירת ת"ח אחד שהיה מקורב אליו, והוא פרץ בבכי מר.

====

ובאמת כל הנ"ל הם אולי עובדות יפות ומעניינות,

אבל עיקר הכאב הוא על אחד מגדולי התלמידי חכמים שבדורנו,
תלמיד חכם כפשוטו שיודע את כל התורה, ולא רק ע"י כשרונותיו אלא עמל בתורה כל ימיו,
ואת כל חייו הוא חי בביקוש האמת, ויגע יגיעות רבות להבין ולהשכיל ללמוד וללמד,
וכל מעשיו היו ברוממות מיוחדת, כל תפילה שלו היתה שיעור בפני עצמו איך צריכה להראות תפילה.
כל הנהגתו היתה מרוממת,
היתה לו ידיעה רחבה מאוד בחכמת הנסתר, בתורת האר"י ובתורת הגר"א, והדברים היו תמיד נאמרים בדרך של בירור הדברים ונסיון להבין ולהתחקות אחר שורש הדברים
וכך לגלות עוד חלק בתורה, ולהגיע לקיום התכלית "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"
כשחזר בפעם האחרונה מביה"ח היה שבור מאד מזה שצריך לישון הרבה מרוב חולשה, ואמר לתלמידו "כל ימי לחמתי עם שר השינה וכעת הוא מכריע אותי"

כמה פעמים התבטא שמי שלא יודע ללמוד סוגיא ואיננו "למדן" קל וחומר שאינו יכול ללמוד סוגיא באגדה או במחשבה,

אם אפשר לנסות להגדיר את התרומה הגדולה שהוא תרם למאות ואלפי בני תורה מלבד התרומה לחזרה בתשובה בהיותו באור שמח,

הוא העמיד דרך של בירור עניני האמונה, וכן כל שאר עניני עבודת ה', בצורה של לימוד הדברים לעומק, ולנסות להבין היטב את כל מהלך החיים, ואת דרכי ה' ומצוותיו, באותו דרך של לימוד החלק הנגלה.
וכמה היה מצטער על אנשים שלא משקיעים כלל בענינים אלו.
ופעם אמר באיזה כול שהוא לא אומר להם ללמוד אגדה אבל כשמגיעים לגמ' של אגדה, שימשיכו באותו קצב, ובאותו יחס.

ועוד לא הצלחנו לגעת בקצהו, חבל על דאבדין.

[נשר]

מי הם תלמידיו? מה שידוע לי זה הרב נחום ברוידא מבית וגן.

כפי שכתבו הם רבים מספור,
אכן ר' נחום ברוידא היה מקורב אליו ביותר וכמדומני שגם היה קרוב משפחה שלו.

[מלאעולם]

רבי משה בצעירותו בתקופת ישיבת חברון

FB_IMG_1483825573590.jpg (36.49 KiB) נצפה 16649 פעמים

[משוש דורים]

מי הם תלמידיו? מה שידוע לי זה הרב נחום ברוידא מבית וגן.

כפי שכתבו הם רבים מספור,
אכן ר' נחום ברוידא היה מקורב אליו ביותר וכמדומני שגם היה קרוב משפחה שלו.

התלמיד בה"א הידיעה הוא הגר"מ שלנגר שליט"א (מחבר ספרים רבים וחשובים), הוא שכתב את ספרו של רבי משה 'רעה אמונה' על י"ג עיקרים, וגם יחסו של רבי משה אליו היה שונה מיחסו לשאר התלמידים, הוא כיבדו מאד.

[אריך]

הספרים של ר"מ שלנגר אכן משקפים את דיבורו וסגנונו של הרב. מה שאין כן בספרי אפיקי מים שכתובים כשטיקלך תורה, מצד אחד הם מרשימים יותר, ומי שרוצה לקבל מושג מההיקף החודר שחבק האיש הזה, יראה באפיקי מים, אבל מבחינת הסגנון אין ערוך לספרי ר"מ שלנגר.

[נשר]

עצם המושג של תלמיד בהא הידיעה לא שייך אצל תלמידי ר' משה שפירא, והרב שלנגר היה מאד כועס אם היה רואה שכתבו עליו את זה.

לגבי הספרים שהוציאו תלמידיו, יש לציין את הספר דעת אמונה ודעת תפילה ודעת שבת שכתב תלמידו הרב אהוד רקובסקי שליט"א מבית וגן, שכתוב מאד יפה. והוזכר בתחילת האשכול.

ויש את הספר לילה כיום יאיר שלא הוזכר כאן של הרב באום מירושלים, שהוא תלמיד של ר' משה וההדברים שפ הם בעיקר על פי תורתו ובוודאי על פי דרכו, לטעמי האישי הוא עולה על כולנה, הן מבחינת רמה הן מבחינת סגנון וניסוח, הספר הוא על ליל הסדר אבל הוא מתאים לכל זמן.

יצויין שר' משה היה ביקורתי מאד בענין הכתיבה וידוע לי על תלמיד שלו שערך ספר על שיעורים שלו וכשהביא את זה לר' משה הוא אמר לו שיש להשליך את זה לגניזה. וכמעט שלא בנמצא אנשים שכתיבתם מצאה חן בעיניו.

[נוטר הכרמים]

היה לו קשר מיוחד ביותר, עם התבטלות גמורה, כלפי הגרי"י קלמנוביץ שליט"א עליו התבטא לא אחת שהוא רשכבה"ג בכל השטחים, כך ידוע לי בבירור מכמה מקורות, וכך ראיתי גם בעיני בחתונה של נכדת הגריי"ק שהתקיימה בב"ב בשנה האחרונה, כיצד הוא עומד לפניו במורא גדול ולאחר מכן רוקד בפניו, וזאת לאחר שטרח מירושלים במיוחד, והמתין שעה ארוכה בחתונה עד שהגריי"ק שב מתפילתו.

[הוה אמינא]

היה נוהג בפשטות רבה בכל הליכותיו, ראיתי אותו כמה פעמים ברחוב, ללא מלווים או גינוני כבוד כלשהם.

עד מחלתו האחרונה התקיים וועד סגור (וחשאי) בב"ב בימי שלישי בערב בת"ת תורת אמת. השומעים ישבו לפניו באימה ויראה, תלמידים לפני רבם.

בבני ברק היו מדי שבוע שני ועדים בשני מקומות בזה אחר זה לשני ציבורים שונים בשתי סגנונות, בדרך כלל לא חזר בזה מה שאמר בזה, אבל לפעמים הרחיב בשני בסוד שאמר בראשון, אף שנקודת המוצא היה בדבר אחר לגמרי.

[נשר]

זה לא עקרוני בכלל אבל היה מוסר שיעורים ולא וועדים

[נשר]

ר' משה.PNG (955.47 KiB) נצפה 16553 פעמים

[דעת_האברך]

שיעור מלפני שנתיים, קשור לעשרה בטבת (קרדיט לרוטר):


עניינו של 'חינוך', זה הצעדים הראשונים שמכניסים את הדבר לתלם ואח"כ הדבר מתחנך. אם זה כלי בבית המקדש, אדם שמתחנך, חנוכת המזבח. כל החינוכים כולם עניינם נקודת ההתחלה, וההתחלה הזאת היא זו שנקראת 'חינוך'. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". משתדלים שהחינוך הזה יכניס את המתחנך לתלם והוא ימשיך באותו תלם שבו הוא התחיל. כיון שהמועד של חנוכה, נקרא על שם החינוך, פירוש הדבר שזה חג של איזה שהוא חינוך. קריאת התורה גם היא עניינה חנוכת המשכן. אותה חנוכה שכתובה בתורה, חנוכת המשכן, זאת היתה נקודת ההתחלה, ואח"כ המשכן המשיך לעבוד כל משך הזמן שהמשכן היה קיים. "אין מחנכים את המזבח אלא בתמיד של בין הערביים", ואחרי שחינכו את המזבח הוא ממשיך לעולם. כהן כשנכנס לעבודה חייב בחינוך, הוא צריך להביא 'מנחת חינוך' ומכאן ואילך הוא ממשיך לעבוד. לאיזה המשך מצפים מאתנו? המועד של היום, זה מועד ההתחלה, של מה שנקרא בעברית של היום: ליישם את החינוך. חנוכה נגמר ועם מה שהתחנכנו בחנוכה אנו צריכים להמשיך. אנו לא ממשיכים להדליק נרות ולא ממשיכים להגיד הלל, אז מהו הדבר שהוא החינוך שאותו אנו צריכים להמשיך. מה המשך הדרך. באיזה עבודה התחנכנו שאותה אנו צריכים להמשיך, עד לחנוכה הבא שאז אנו שוב צריכים להתחנך. חזרנו הרבה פעמים על מה שכתוב ב"על הניסים", אנו יודעים שמלכות יון הרשעה עמדה עלינו להשכיחנו תורה, להעבירנו מחוקי רצונו יתברך וכביכול בורא העולם ריחם עלינו וברחמיו הרבים עמד לנו בעת צרתנו, רב את ריבנו, לחם את מלחמתנו, נקם את נקמתנו. זה מה שקרה. אחרי הניצחון, באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול. מה צריך להישאר אתנו מחנוכה, שעצם עניינו זה חינוך. איפה זה ממשיך. נראה.

אותו ניצחון על יון, האם הוא היה ניצחון שלם, סופי ואין לנו שום עסק יותר עם טומאת יון, או שזה לא בדיוק כך.הדבר הבא שקרה מיד אחרי חנוכה, קרה למעשה עוד בזמן שמלכות יון שלטה בארץ ישראל,כאשר אותו מלך ממלכי יון אילץ את הזקנים כמו שכתוב במסכת סופרים – לתרגם את התורה ליוונית. וזה הלשון במסכת סופרים פ"א ה"ז מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. הדמיון שאותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, נשמע כדבר שצריך ביאור. איך זה מצטרף לחטא העגל. כתוב בגמרא )סנהדרין ק"ב ע"א( שאין לך פורענות שאין עמה משהו מחטא העגל. זה השורש לכל הפורעניות שבאות עלינו, שלא תבאנה. שורשם בחטא העגל. מה האסון הגדול שקרה בתרגום התורה ליוונית, וכמו שכתוב בברייתא שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. את האסון הזה אנו מצרפים לעשרה בטבת.

אני אקריא את הסליחה כמו שהיא כתובה, סליחה אשכנזית שאנו אומרים בעשרה בטבת: "אזכרה מצוק אשר קראני. בשלש מכות בחדש הזה הכני. גדעני הניאני הכאני. אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית. הלא שלשתן קבעתי תענית. ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית. על גבי חרשו חורשים האריכו מענית". אותו תלמי המלך, המלך היוני שישב אמנם במצרים, אבל מלך על ארץ ישראל, הוא המוזכר כאן "ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית". בח' בטבת מלך יון אנס את החכמים לכתוב את התורה ביוונית, וכתוב בסוף מגילת תענית שאז ירד לעולם חושך במשך שלושה ימים, אלה הם הימים ח', ט' וי' בטבת. תרגום התורה ליוונית היה הדבר האחרון. אז ירד לעולם חושך שלושה ימים משום ששלושת הימים האלה כולם ימי צרה ומפרטים את הצרה.

כאן בסליחה הזאת, כתוב גם מה קרה ביתר הימים. הדבר שקרה בעשרה בטבת, כתוב בפסוק בנבואת זכריה )ח', י"ט( "צום העשירי", והתענית היא בגלל שסמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. זה לשון הרמב"ם. מלך בבל הגיע, צר על ירושלים והכניס אותה במצור ובמצוק. אבל חושך של שלושה ימים ירד לעולם רק בזמן שתרגמו את התורה ליוונית. שלושת הימים האלה מכסים את שלושת הצרות שקרו הרבה קודם.

הצרה שהיתה בט' בטבת, זה לא ברור. כאן בסליחה הזאת כתוב: "זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר. חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר. הוא עזרא הסופר". בט' בטבת נסתלק לבית עולמו עזרא הסופר. זה הדבר הנורא שקרה בט' בטבת.שלושת ימי החושך שכתובים במגילת תענית שירדו לעולם בעת תרגום התורה ארעו הרבה אחרי שנפטר עזרא הסופר. אחרי שנפטר עזרא נתכהן שמעון הצדיק ואז - כמו שכתוב ביומא )ט' ע"ב( - אלכסנדר כשהגיע, ירד ממרכבתו והשתחווה בפניו אפיים ארצה אמרו לו: מלך גדול כמוך ישתחווה בפני יהודי? ענה להם: דמות דיוקנו של זה הולכת ונוצחת לפני בבית מלחמתי. אלכסנדר היה הולך וכובש שלא כדרך הטבע. הוא כבש את כל העולם והוא גילה שהדמות שהולכת לפניו, מצליחה את דרכו וכאילו נותנת לו לנצח, זה דמות דיוקנו של זה. כשאני הולך במלחמה הוא הולך לפני והוא זה שפותח בפני את הדרכים ונותן לי לנצח. הרבה אח"כ היה תלמי המלך. תלמי היה הדור הרביעי מאלכסנדר. כאן בסליחה מפורט שהצרה של ט' בטבת היתה שאז נסתלק לבית עולמו עזרא הסופר.

במסכת סופרים מדברים רק על מה שקרה בח' טבת, "והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". על מה שאירע בט' בטבת, במגילת תענית כתוב שלא פירשו בו חכמים מה היה. קבעו את ט' בטבת לתענית, אבל הסיבה נעלמת. לא גילו את הסיבה. המפרשים אומרים שזה יום ההולדת של אותו האיש, ימח שמו וזכרו, שזה ראשי התיבות של שמו. היו כמה שעשו את החשבון הנכון. הנצרות חיה על שקר. השקר הוא בתאריך שבו לדידם אותו פגר מת. למעשה הוא מת הרבה קודם. הוא היה תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה שהיה מאד סמוך לימי יוונים. רבי יהושע בן פרחיה הוא מהזוג שבא אחרי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יועזר איש ירושלים. אז באו ניתאי הארבלי ורבי יהושע בן פרחיה. הם מאחרים את זה בשקר, בגלל ה"דת" שלהם. לצרכי הדת הם זקוקים לספר שהוא מת סמוך לחורבן. כאילו בורא העולם החריב את כלל ישראל ובחר כאילו בו, עפרא לפומייהו, וכאילו כרת עמו, בר מינן, ברית חדשה. אלה דברי הבל מעצם עניינם ודברי שקר מבחינה היסטורית. כך מרמים את העולם. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל. ידוע, הצנזורה שלטה בכל דבר ודבר. בכל מקום יש את טביעות האצבעות של הצנזורה. הם מחקו את סיפורו של רבי יהושע בן פרחיא. היום זה חזר. היום כבר לא כל כך מפחדים מהצנזורה הנוצרית... היה חסר לקבוע תענית ביום שאותו איש נולד... זה היה עלול לסכן את כל כלל ישראל, לכן לא פירשו חכמים למה. היום כבר מותר. היה מי שחישב ומצא שבשנה האמתית שהוא נולד, כמו שיוצא מדברי הגמרא, זה היה בט' טבת. עכ"פ זה מה שכתוב כאן. שלושה דברים קרו. בגלל מה שהיה בח' טבת, תרגום התורה ליוונית - ירדו שלושה ימי חושך לעולם. שלושה, בגלל שכל שלושת הימים ח' ט' וי' כולם ימי צרה.מה שמתבאר שהצרות שבשלושת הימים אלה היו צרות שמצטרפות לצרה אחת גדולה במסכת סופרים כתוב שהיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ביום שנעשה העגל נשתברו הלוחות וזה כל בר דעת מבין שהתורה במצב של הלוחות הראשונים שונה בעצם מהתורה שנשארה אתנו. הלוחות הראשונים

נשברו ונשארנו עם הלוחות השניים. הלוחות הראשונים היו כמו שכתוב: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות". הלוחות עצמם היו "מעשה אלוקים" והמכתב "מכתב אלוקים". הלוחות השניים לא היו מעשה אלוקים, אלא: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשנים אשר שברת". בלוחות השניים, המכתב היה "מכתב אלוקים". "וכתבתי על הלוחות". מהלוחות שהם "מעשה אלוקים", נשארנו רק עם שברי לוחות, והם מונחים בארון.

הצד השווה שבכל הדברים שקרו, הקו שמחבר את כל האסונות שקרו בשלושת הימים האלה. לא מצאנו אף פעם תענית שנגזרה בגלל מותו של צדיק. לפנים בישראל חסידים ויראים היו מתענים שלושה ימים. יום מותו של עזרא הסופר נקבע תענית. "שלושתם קבעתי תענית". התעניות האחרות על מיתתן של צדיקים. אנשי ח"ק מתענים בז' אדר, יום פטירתו של משה רבינו. כלל ישראל לא מתענה. יש כמה תעניות צדיקים, אבל זה בגלל הקשר לחורבן שיש במותם. ר"ח ניסן הוא יום תענית בגלל מותם של נדב ואביהוא, שיש בזה משהו של חורבן. צום גדליה, גם בזה יש משהו של חורבן של שארית הפליטה. יום מותו של עזרא הסופר נקבע תענית. הגמרא אומרת מלאכי זה עזרא, היינו שבט' טבת מת הנביא האחרון. בברייתא במסכת סנהדרין )י"א ע"א( כתוב: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. הנבואה נגמרה. אחרי שנפסקה הנבואה, הגמרא דורשת בגיטין )נ"ו ע"ב( בסוגיה של החורבן: דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמוכה בא-לים ה'" - מי כמוכה באלמים. בורא העולם משים עצמו כאלם. הוא לא מדבר יותר. נסתלקה נבואה מישראל זה אסון שבהחלט מן הראוי להתענות. פסקה הנבואה מהעולם ובורא העולם משים עצמו כאילם. הוא לא מדבר יותר.

הדבר השלישי, בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. שלושת הדברים האלה הם כולם מיעוט הצורה,גם של התורה וגם של כלל

ישראל וגם של ירושלים. זה נקרא הניח עליו כפו ומיעטו. זה היה גדול, קשור לאין סוף, וזה נתקטן, התכווץ והצטמצם. בתרגום התורה ליוונית, כיון שאין התורה יכולה להתרגם כל צרכה הכוונה שהתורה נצטמצמה. היא ירדה בדרגה. כמו שהתורה ירדה מהלוחות הראשונים, שם כל התורה כולה היתה כתובה בהם, כמו שידוע. בתשובות בית הלוי בחלק הדרשות דרשה י"ח הוא מאריך להוכיח עד היכן הדברים מגיעים מה שהיה בלוחות הראשונים. כל מה שנקרא "תורה" - היה בהם. כתוב בcחז"ל שכל מי שהיתה לו שאלה היה ניגש ללוחות ומוצא את הפתרון. כל מה שנתחדש על ידי חכמים וכל מה שנתבאר על ידי חכמי התורה, הכל היה כתוב על הלוחות. כמובן, מכיון שגם הלוחות היו "מעשה אלוקים", בריאה בפני עצמה, זה דבר שהוא כולו נס. דבר שהוא לגמרי מחוץ לגדרי הטבע בכלל. כל מה שנקרא "תורה" היה על הלוחות. בחז"ל כתוב שבין כל דיבור ודבור היה כתוב כל דקדוקי תורה. הלוחות היו בסך הכל אמה על אמה מרובעים. אמה אורך אמה רוחב ואמה גובה. זה הכל. כל לוח היה כזה, שני לוחות היו וזה הכל. צמצום. הקטנה. מה שנקרא בלשון הגמרא הניח עליו כפו ומיעטו. אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו כיון שסרח הניח הקב"ה עליו כפו ומיעטו. העמידו על מאה אמה. זהו.

כשיש נבואה בכלל ישראל, אנו מחוברים למעמד הר סיני כמו שכתוב במפורש בתורה, מה שאומר משה רבינו לישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה' אלקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו נביא אקים להם מקרב אחיהם

כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו". כל הנביאים שקמו לכלל ישראל היו המשך של משה רבינו. עדיין היה חיבור. הבקשה שיהיו אתנו נביאים, זאת מתנה שבורא העולם נתן לנו כדי שמעמד הר סיני ימשיך להיות אתנו. על ידי הנבואה לא עזבנו את מעמד הר סיני. אחרי שנסתלק הנביא האחרון, נסתלקה רוח הקודש מישראל ונתרחקנו ממעמד הר סיני. אין לנו חיבור למעמד הר סיני. במעמד הר סיני היינו כולנו נביאים כולנו שמענו את בורא העולם מדבר. זה נפסק.

בתרגום התורה ליוונית התורה התכווצה והתקטנה. היה כאן "הניח כפו עליה ומיעטה". הדבר הזה זו גלות שנגזרה על התורה. עוד מהתחלה מיד אחרי המבול היתה הבטחה "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". הגמרא מגילה ט' ע"ב לומדת מזה: יפיותו של יפת יהא באהלי שם. אותו יפיותו של יפת תהיה באוהלי שם. הדבר הזה מתבטא ביון.

לכן התירו שספרים ייכתבו ביוונית. ספר תורה, תפילין ומזוזות, יכולים להיכתב ביוונית והם קדושים בקדושת ספר תורה. היום זה לא למעשה כי

היוונית השתנתה. יש כאן דבר תימה. כאשר תרגמו את התורה ליוונית היה היום קשה כיום שנעשה העגל. כמו שביום חטא העגל התורה התכווצה וירדה ממעלת "לוחות הראשונים" למעלת "לוחות אחרונים", זאת ירידה. זה צמצום בעניינה של תורה. זאת תורה אחרת. הוא הדין בזמן שתרגמו את התורה ליוונית, זה אותו דבר. חז"ל שיערו שזאת היתה התפיסה. מי שרוצה לדעת עד כמה התרגום ליוונית הזיק לתורה, צא ולמד מה קרה לתורה אחרי שבירת הלוחות. מה שקרה אז מקביל לזה שנתרגמה התורה ליוונית. התורה ירדה ונהיתה קטנה יותר. התורה היתה דבר השם והיא נתפסה כדבר השם. יוונית לא שומעת דבר השם. יוונית יודעת ומכירה רק את עצמה. כמו שכתוב בלשון הרמב"ן בפרשת אחרי מות על אותו יווני ותלמידיו הרשעים: והגיס לבו לחשוב שכל מה שלא הגיע הוא אליו בסברתו אינו אמת. זאת גסות רוח לחשוב כך. מה שהוא לא הגיע בסברתו, איך זה יכול להיות נכון. אם זה אמת - אני הייתי תופס את זה לבד. זאת גסות רוח. הגיס לבו. זה נקרא שהתורה מצטמצמת.

אנו רוצים להבין למה ביום שתרגמו את התורה ליוונית ירד חושך לעולם שלושה ימים, כאילו זה הדבר שממנו קרו הדברים האחרים. עובדתית זה לא ייתכן, כי תרגום התורה ליוונית היה הדבר האחרון. קצת לפניו היה מה שקרה בט' טבת, והרבה לפניו זה מה שקרה בח' טבת. בגמרא במסכת שבת )קל"ח ע"ב( כתוב: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו". אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. אי אפשר להקיף את הדברים ולהגיע למסקנה ברורה. אומר על זה המהר"ל: צורת כלל ישראל זה התורה, ומה שקורה לכלל ישראל, קורה לתורה. כשאנו בגלות - גם התורה בגלות. כשאנו מפוזרים - גם התורה מפוזרת. הפיזור של כלל ישראל הוא פיזור בעצם וכך גם התורה. אנו מתפללים: "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ". "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". אנו מפוזרים. התורה גם היא התפזרה בכל מקום. כשהתורה התפזרה הכוונה שאי אפשר לרכז יחד, למצוא את הכל ולהגיע לסוף בירור שלם של ענין. כמו שכתוב כאן זה בלתי אפשרי. "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. זאת גזירה שנגזרה על התורה.

כיון שכבר בפסוקים הראשונים הגזרת גזרת הגלות על כלל ישראל שדורשים חז"ל בראשית רבה ב', ד' "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", "תהו" – זו גלות בבל. "בהו" – זה גלות פרס ומדי. "חושך" - זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. "על פני תהום" - זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר. הגלות הרביעית, גלות אדום, שהיא כתהום שאין לה

חקר. שורש גזירת הגלות עלינו, נגזר עוד בזמן הבריאה. כשכתוב: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם", זה נראה כמו הבטחה. כאן כתובה גזירת הגלות על התורה. התורה תכתב יוונית ותתכווץ. היא תהפוך להיות תורה שלא יכולה להתרגם כל צרכה ובכך היא נעשית מצומצמת וקטנה. זאת הגלות של התורה, ממש כמו הגלות של כלל ישראל.

במגילת תענית כתוב שבט' טבת אירע משהו אחר. לא ההסתלקות של עזרא הסופר. אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: "אמר נבל בלבו אין אלקים". אומר על זה רש"י: אותם ]השמטת הצנזורה: תלמידי ישו הנוצרי[ ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל. מה הכוונה ברש"י מה זה "מדרש טעות ואליל". יצא לנו כבר לדבר על זה כמה פעמים. "אליל" זאת הקטנה של "א-ל", כמו ש"עציץ" זה הקטנה של "עץ", ו"אביב" זה הקטנה של "אב". "אליל" זה כיווץ וצמצום של תפיסת אלוקות. תפיסה של אין סוף. הכל התכווץ. זה נקרא "אליל". אחרי שלוקחים בני אדם ועושים אותם למין אלוהים אחרים, זה נקרא "אליל". זה "מדרש טעות ואליל". זה מה שהם עשו. התורה שמתורגמת ליוונית נעשית תורה, שאחרי שהיא הוקטנה אם נרצה להגיד לשון אז מ"עץ החיים" זה נהיה "עציץ החיים"... זה קטן. זה "מדרש טעות ואליל". זה מה שקרה. כל ההקטנות הללו - "הניח עליהם כפו ומיעטו" - שורש הדברים זה בתורה שהיא צורת כל הדברים כולם. התורה עצמה הפכה להיות מ"עץ" ל"עציץ". רק בגלל זה, היה שייך שיבוא אותו איש ויוציא את התורה למדרשי אליל, רחמנא ליצלן. "מדרש טעות ואליל". אלה הם שלושת הדברים שנעשו בשלושת הימים האלה. שלושת המכות. "בשלושה מכות הכני". שלושת המכות האלה שבצד מסויים זה קטליה פלגא. בשלוש מכות הוכנו בחודש הזה ונעשינו קטלא פלגא. למחצה שליש או לרביע. הדבר הזה נשאר. תרגום התורה ליוונית הקטין את הכל. נצחנו את יון, אבל כל הדברים האלה קרו בפועל. בגלות יון בזמן שיון שלטה, מלך יון שהיה פה בארץ אינס לכתוב דת יוונית.

מה התועלת שקבלנו מהניצחון הגדול על יון ניצחון בלתי אפשרי בדרך הטבע,ניצחון שהוא כולו נס. איך הניצחון הזה פתר את אותה הנחת כף שהיוונית הטילה עלינו, צמצמה והקטינה אותנו, עד שהיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. יש במעשה הזה חזרה על חטא העגל. פעמיים התורה התמעטה: בשבירת הלוחות, ובאותה מדה - בתרגום התורה ליוונית. נחזי אנן.

חז"ל אומרים וחושך זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. אותו "להשכיחם תורתך", כמו שכתוב בשל"ה "להשכיחם" אותיות "להחשיכם". כאשר הדבר לא מואר, לא שמים אליו לב וכך הוא נאבד ומשתכח. כשבורא העולם עשה לנו נס בהדלקת המנורה, בורא העולם נתן בידינו אפשרות להאיר בדרך נס. האור של המנורה זה אורה של תורה. הרוצה להחכים, היינו שאור של תורה יאיר בו – ידרים. מנורה בדרום. צריך התפלל בכיון שהתורה נמצאת. כך הוא יחכים. ההארה של תורה נמצאת במנורה. זה בעצם כתוב בפסוק: "מחוץ לפרוכת העדות – זאת התורה – יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר". "פרוכת העדות" זה מה שמכסה ומסתיר את העדות, אז "מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר", ומשם זה מאיר.

אני רוצה להקריא קטע משערי תשובה בשער השני, שם הוא מדבר על הדרכים שיתעורר האדם בהם לשוב אל השם. הדרך הראשונה, כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו, וחטאיו עוללו לנפשו. רבינו יונה מאריך הרבה בדברי מוסר וקרוב לסוף הוא אומר: ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו - היינו המצוקות שמתעופפות סביבו - כי יהיה החושך סיבת האורה, כמו שכתוב מיכה ז', ח' "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מדרש תהלים מזמור כ"ב אלמלא נפלתי - לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי. זה לא שהיה יותר טוב לא ליפול, אלא אחרי שנפלתי וקמתי, אני יותר 'קמתי' מאשר מקודם. אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי. המילים שרבינו יונה משתמש: כי יהיה החושך סיבת האורה. זה לא שאדם יכול להאיר באיזה אופן את החושך. זה לא פירוש המילים שהחושך הוא סיבת האור.

האור בה מכח החושך.אילמלא הייתי יושב בחושך -לא היה אור לי. אילמלא נפלתי - לא קמתי. כתוב כאן משהו חדש וזה מפורש בתנחומא הגדול לפרשת נח: "העם ההולכים בחושך" אלה יגיעי תורה שהקב"ה מאיר את עיניהם באסור ומותר, חייב ופטור, כשר ופסול, כל הדברים שהתורה שבע"פ דנה ומתעסקת בהם. כתוב כאן: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". את האור הגדול רואים רק מתוך החושך. החושך הוא סיבה לאור. התנאי היחידי הוא שהאדם ידע שהוא בחושך. את זה הוא חייב לדעת. אם החושך נראה לו כמו אור, אז הוא לעולם לא יצא מזה. "העם ההולכים בחושך" היינו שהם מתאמצים למצוא דרך. מי שמגשש בחושך ובאפילה, פה הוא נחבל ופה הוא שובר עצם אבל כך מוצאים דרך. האור מגיע רק מתוך החושך. החושך סיבת האורה. אלמלא נפלתי - לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי! צריך לשבת בחושך וקמים - ונהיה אור. כשרואים חושך מעובה מאד, מה צריך לעשות? זה מה שבני חשמונאי כהניך הקדושים עשו. הם ראו חושך ואז הם התנפלו עליו כדי לחסל אותו. זה נגד הטבע. הם הצליחו. הם הביאו לנו את הכח הזה להוציא את האור מתוך החושך. הם השאירו לנו את הדבר הזה. זה מה שנשאר בידינו מחנוכה. האפשרות להילחם באותה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. זה לא בשבילנו לצאת למלחמה נגד יון. מה שכן בשבילנו זה להילחם בחושך. אדם נכנס לענין ורואה שזה חושך, אז הוא מתנפל עליו ובכל הכח הוא משתדל לגרש אותו. את זה השאירו לנו בני חשמונאי וזה מה שנשאר לנו מחנוכה. זה לא פחות 'נגד הטבע' מאשר שלוש עשרה אנשים, בני חשמונאי ואלעזר כנגד כל חיילות יון. כמו שרש"י אומר על הפסוק: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". משה רבינו התפלל עליהם בברכה של "וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידיך". "ברך ה' חילו", להצליח דרכם של בני חשמונאי. זאת תפילה שבורא העולם יצליח דרכם. שלוש עשרה בני חשמונאי, כנגד המון כח של מלכות יון. המון גיבורים. הכח הגדול של שלוש עשרה בני חשמונאי, היה בזה שהם חלשים. בזה שהם היו מעטים. בזה שהם היו טהורים. שם היה הכח שלהם. יון השאירה בעולם חושך. חושך שיש להתנפל עליו ובכל הכח להשתדל לגרש אותו.

אני רוצה להקריא את דברי המהרש״א על דברי הגמרא בשבת ע״ז רבי זירא אשכח לרב יהודה – האמורא תלמידם של רב ושמואל - דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה. אמר ליה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? מדוע העיזים הולכות בראש העדר ואחריהן הכבשים. שאלה גדולה. את זה הוא בחר

לשאול. אמר ליה: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא. קודם "ויהי ערב" ואח"כ "יהי אור". סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות. אומר על זה המרש"א, דבר מאד מחודש: נראה דנתכוונו בכל זה לדברים המגיעים לתורה בדרך משל גם בכתוב וז"ש מ"ט עיזי מסגן כו' ע"פ מ"ש דמלכות יון נמשל לעז כמו"ש בדניאל: "וצפיר העזים הגדיל עצומיו" גו', וישראל נמשלו לשה כמ"ש "שה פזורה ישראל" גו', ולפי שבבית שני לא עמדו מלכים לישראל מלכי חשמונאי עד שמלכו בזמן הבית מקודם מלכות יון אלכסנדר מוקדן ואחריו מלכים אחרים מיון, אמר ע"ז מ"ט עיזי שהוא מלכות יון אזלן ברישא למלוך בבית שני ואחר כך אמרי שהוא מלכות ישראל. אותו צפיר עזים שהיה בחזון של דניאל, למה הם מלכו קודם? וא"ל שכבר נרמז זה בברייתו של עולם דברישא חשיכה כו' שנאמר "וחושך על פני תהום" גו' והדר נהורא, כדכתיב: "יהי אור". ואמרו בב"ר "וחושך על פני תהום" זו יון שהחשיכה עיניהם כו' ואח"כ מלכות חשמונאי שהוא אור שמלכו בנס נרות של חנוכה. ע"כ. נמצא שיש כאן דין ודברים נפלא מאד. מ"ט עיזי מסגן ברישא. הנקודה של החידוש שהוא אמר, זה דבר שקשה מאד לבני אדם להבין. מלכתחילה לא מובן איך ייתכן שהחושך יהיה סיבה לאור. זה לא ייתכן. החושך הוא כנגד האור. הוא עונה לו שכך ברייתו של עולם. הלשון בזוהר ח"ג פ' ע"ב לית נהורא אלא דאתי מגו חשוכא. אין אור אמתי, אלא אותו אור שבא מתוך החושך. דווקא מתוך החושך. כתוב בתחילת התורה: "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", ראה שאין כדאי להשתמש בו רשעים. זהו האור הגנוז. ראה שאין כדאי שבאור הזה ישתמשו הרשעים, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. איפה הוא גנוז? באיזה מקום? איפה גונזים דבר? גונזים דבר במקום שהוא נהיה גנוז. במקום שלא רואים אותו. האור נגנז בחושך. כל מי שרוצה להגיע אליו, צריך לנצח את החושך. צריך להתנפל על החושך כמו בני חשמונאי. לנצח אותו, וכך מתגלה האור הגנוז. זה מה שמלמדים אותנו כאן. זה נפלא מאד מה שהמהרש"א מגלה כאן. מלכות חשמונאי מלכו מכח הנס נרות של חנוכה.

ברוקח כתוב שהסכום הכללי של הנרות שמדליקים בחנוכה זה ח״ו נרות שמדליקים כנגד ל"ו שעות ששימש האור הגנוז במעשה בראשית. מיד ביום הראשון נברא האור והקב"ה גנז אותו לצדיקים, אבל כל זמן שלא היה אדם הוא לא הביא תועלת לאף אחד. מתחילת בריאת האדם ביום שישי מיד בבוקר, שימש האור הגנוז

והאיר. היתה צורת אדם בעולם. שתים עשרה שעות של יום שישי ועשרים וארבע שעות של שבת. בשני הימים האלה האיר האור הגנוז ל"ו שעות. הרוקח מגלה פה שנרות חנוכה הם מהאור הגנוז. זהו אור שנתגלה ונשלף מתוך החושך. נרות חנוכה הם אור שיצא והאיר מתוך החושך. אלו הם הדברים.

אם אנו רוצים לדעת מה החינוך, על מה נתחנכנו בחנוכה ומה אנו צריכים להמשיך לעשות אחרי החינוך, "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", מה עלינו לעשות. עלינו להמשיך את מה שהתחנכנו על ידי בני חשמונאי ועל ידי נרות חנוכה, להתנפל על החושך להילחם בו ולהפיק ממנו את האור. זה מה שרבי יהודה גילה לרבי זירא.מאי טעמא עיזי מסגן ברישא. עוד לא היה "ויהי ערב", אז לא היה "ויהי בוקר". זה אותו נהורא דאתי מגו חשוכא. "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ענייני דיומא של היום הזה זה מה לעשות אחרי החינוך. מה להמשיך. כפי הנראה זאת הכוונה. זה עומק הכוונה של מה שכתוב בגמרא ביומא )דף כ"ט( "למנצח על אילת השחר" אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן. הנס של פורים ניתן להיכתב. היו נביאים והנס נכתב ומגילת אסתר היא חלק מתורה שבכתב. הנס של חנוכה לא ניתן להיכתב. כבר אין נבואה בעולם ובורא העולם לא מדבר אתנו, גם לא דרך המעשים. כאילם. לכן זה לא ניתן להיכתב. הנס של חנוכה לא ניתן להיכתב, אבל למה שחר הוא הסוף וגם אסתר זה סוף. התירוץ שאסתר זה סוף של 'לילה', הנס של חנוכה זה 'יום'. הנס של חנוכה זה לא שמאירים את הלילה, אלא מוציאים מהלילה את היום. זה כבר לא לילה. כשאני לוקח מן הלילה ועושה ממנו אור, זה נקרא שעשיתי 'יום'. כך שהנס של חנוכה זה גדר אחר של נס. גילוי של האור שגנוז בתוך החושך. כשהופכים את החושך לאור, זה נקרא שכבר אין לילה. זה אחרי הלילה. כשמאירים לילה, מאירים לילה. המצב הוא לילה ומאירים אותו. אבל כשמוציאים מהחושך את האור, זה נקרא שהגיע כבר היום. זה יום. זה מה שרצינו לבאר.

[היא שיחתי]

ובשלושת ימי החושך, דממה המחשבה
והמעיין המפכה דמם וכבה
ולהיות שברי לוחות מאנה נשמתו
לחומר שהיה בצורת שכל תורתו

ולנו היה נראה, כי חסין הוא מפגע
שבנקודת המחשבה יש עונג לא נגע
כיצד תיבול תורה הודה והדרתה
הנושא בקרבו את רזי תפארתה

והמבוע לא שקט ונבע דאף בגבורות
והתורות נתרחבו והועמקו המערכות
וכשיעור ארוך ארוך נדמו לנו כל חייו
שיר אחד ששר בכל פעם רק אחד מבתיו

[דעת_האברך]

אני קיבלתי רושם שהרבה מאד מתורתו של הגרמ"ש זצ"ל היתה קשורה למתן תורה.
פעם חשבתי שכשם שעל רבי חצק'ל לוינשטיין זצ"ל אמר מי שאמר שהוא 'אחרון היוצאים ממצרים', כך על רבי משה היה ניתן לומר שהוא 'אחרון העומדים על הר סיני', במובן הזה שהוא חי את מעמד הר סיני בכל יום ויום מימי חייו...

[וונדרבר]

באיזה שנים היה הגרמ"ש זצ"ל ר"מ בתפרח?
(הגרי"ח סופר שליט"א מזכירו בכל ספריו בתואר "מו"ר")

[היכלי שן]

שמעתי לפני שנים רבות שסיפר שבהיותו בחור בישיבת פוניבז' הלך להתפלל תפילת שחרית בשבת קדש אצל רב העיר דאז הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל בבית מדרשו שברח' יחזקאל, הייתה זו שבת פרשת וישב, והגר"י לנדא קרא את פרשת "ואלה המלכים אשר מלכו וגו'" - פרשה אשר היא יסוד להרבה ענייני קבלה, כידוע, - ב'קולות וברקים'. כשחזר וסיפר זאת למשגיח הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל הגיב לו ואמר: "קבלה איז נישט קיין מעוברת', דההינו, לא כולם צריכים לראות שאתה יודע קבלה...

[עושה חדשות]

זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בַכְּלִמָּה וָחֵפֶר,
חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר
טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר,
הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר.

[שומע ומשמיע]

הלב דואב, קשה להאמין שהמוות יכול לשולט באדם חי כל כך.

עובדה מעניינת, שסיפר לידידי.
בבחרותו היה לומד עם הג"ר אפרים זאב גרבוז [אביו של הג"ר אברהם שיבדלט"א] משניות הרות.
והיו נכנסים פעם בשבוע לדבר עם מרן הגרי"ז. וסיפר שהייתה זו חוויה מדהימה איך שהגרי"ז היה מצטט מהר"י מלכי צדק וכיו"ב בלשונותיהם.

[מוישי]

נא ונא בבקשה, מי שברשותו שיעורים על פרשת שבוע שנשלחו במייל במשך שנים, יואיל להעלותם ולזכות את הציבור ולדובב שפתותיו

[אפשר]

בנו הצעיר חתנא דבי הגר"ב סולובייציק.
בנו ר' שמואל מופלג בתורה ויראה, וגם מקובל לא קטן, אבל באישיותו ממש ההיפך מאביו, הוא דוגל בשיטת נובהרדוק, ומבזה עצמו ובורח מן הכבוד, אבל יש לו חוג שלם של תלמידים שאינם נושמים בלעדי אישורו. ראוי לאשכול בפנ"ע.
הג"ר משה היה חסיד נלהב משיטת הגר"ח בלימוד, וממילא התנגד לחוג חזו"א ותלמידיהם וכו'.

זכור לי מעשה נחמד, פעם הביאו לפניו איזה ספר שיצא לאור על שביעית מאחד מאברכי חזו"אניק, ודפדף הלוך חזור, נטל הספר הרימו והרחיקו, בהפטירו "בני ברק", הטון והעינים תצטרכו להשלים לבד.

שמעתי פעם סיפור שנודע לו על איזה עיתון שרוצה לסקר אותו, כנהוג בחגים וכיוצא, והוא עשה שמיניות באויר שזה לא יצא לפועל, כשראה כי כלתה אליו הרעה, ממש התחנן, ביקש העורך ומו"ל שלפחות יפגשוהו לשמוע ההתנגדות, והוא ניאות לכך והקדיש שעה שלימה, חלק ביאר ההתנגדות שלו וחלק סתם דיבר איתם על הא ודא, והעיקר לרצותם שלא יכתבו עליו. [ההתנגדות הוא נושא בפנ"ע, אוכ"מ]

[אריך]

הלב דואב, קשה להאמין שהמוות יכול לשולט באדם חי כל כך.

ומעצמם צפים הדברים ששמענו מפיו והיו לשירת נצח:

צריכים להבין: למה צריכים מלאך מיוחד ממונה לפעול את המוות – "מלאך המוות", הרי אדם חי מספר שנים וכשגומר אותם גמר את חייו וממילא כבר לא חי, למה צריך לפעול את המוות. התירוץ, שהמוות הוא פעולה פוזיטיבית, חיובית, כי החיים הם דבר שלא נגמר אף פעם. חיים זה לעולם. להבין: הפעולה של מוות הוא גם א' מפעולות החיים. רק חי יכול למות. אם חיים היו נגמרים לא היה יכול להיות תחיית המתים אא"כ יחליט הקב"ה לברוא מחדש. החיים נמצאים, רק שחל עליהם המוות. הם הצטמצמו והתכווצו (אל עצם הלוז)...

אוי אני נזכר, בפעמים שהיה קוטע את השיעור: "אני מבקש..." [חשבנו שאולי נכנס מישהו בלי רשות..], והוא ממשיך: "אני מאד מבקש...." [מה קרה???]

"להשתדל להבין"!

והולכת בקשתו ומנסרת בחלל העולם כצוואה אחרונה - "אני מבקש, אני מאד מבקש, להשתדל להבין".

[שומע ומשמיע]

נכדו אמר לי, שהגרב"ד פוברסקי הוא ידיד קרוב עוד מבחרות.

[אריך]

עוד יסופר על גבורתו במיעוט שינה וכדו'.
אני מעיד שבמשך השנים ששמעתי אותו, מעולם לא ראיתיו מפהק. למרות שמיעט בשינה.
תלמיד סיפר לי שפעם לאחר שיעור ירד הרב במדרגות ונסמך עליו, באומרו: כבר יומיים לא ישנתי ואני מפחד ליפול.

[אריך]

הנהגה נוספת ייחודית. הוא לא היה מחייך או צוחק כמעט. גם כשהיה מספר בדיחות בשיעור (וזה לא היה נדיר), היה שומר על ארשת רצינית, עם בת שחוק דקיקה.
אבל למרות זאת, היה ב'מצב רוח' טוב. עם חיוניות.

[צולניק]

מדבריו השייכים לעשרה בטבת

[בן פורת]

אף אני אענה במעט את חלקי, בתור תלמיד עשרות בשנים.
אבל דוקא בסיפור הממחיש את האמת הנוקבת.
לפני כעשור נכחתי בסעודה שלישית לסטודנטים מארגון נפש יהודי בשכונת בית וגן, כשהגר"מ הוזמן לשאת דברים.
אחרי מספר מילים שנאמרו על ידו, ניתנה אפשרות לסטונדטים לשאול שאלות ככל העולה על רוחם.
נעמד סטודנט ושאל כך:
"ומה קורה אם אדם מחפש את האמת כל הזמן ולא מוצא? מה קורה אם אדם רוצה להגיע לאמת וכל חייו לא יודע מהי? "
ציפיתי שר' משה יעודד אותו, יגיד שעליו להמשיך ולחפש, ישבח על הרצון לחפש... כל המילים הרכות והמעודדות שאנחנו רגילים לומר לאנשים שרוצים לקרב אותם.
ואז ר' משה הביט בו במבט נוקב ואמר במשפט אחד: "על זה אמר הנביא: עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?"
אני זוכר שנדהמתי מהגישה, ומהאמת שבה.