ניים ושכיב כתב:המאמר שלינקקתי התסיס לכיוון אחר לגמרי ממה שניסיתי לכוון אתכם אליו במשפט שכתבתי.
ככלל, המאמרים של שנרב ידועים כפרובוקטיביים, ואין מה לדון על השאור שבעיסתו [ההבלים שכתב כדי להתסיס] וכפי שביערוהו יפה הראוצה''ח ודעימיה.
התכוונתי לנקודה אחת שהיתה קשורה לויכוח הקודם באשכול- משום מה גדול''י לא מבארים לנו באר היטב את דעותיהם בעניני השעה, כדרך שמבארים בשאר עניני התורה. זה מה שמאפשר את הויכוח באשכול האם הגרי''ש התיר למישהו אי פעם להתגייס, ובכלל, את אופיין של המחלוקות הגדולות שגוזרות את ציבור שומרי המצוות למגזרים.
סודות ההשקפה נמסרין בלחישה מגדול לגדול, שדברים הללו אסור לאומרן בפני ע''ה. מדי פעם פורחת לה איזו שמועה לאויר העולם, עד מפי עד, עד מאחורי הפרגוד בעצמו, שאינה מזרזת אלא למזורזין, ותוכנה הוא בערך הנח להם למגזרנו, אם אינם נביאים בני נביאים הם. ולעיתים אנו זוכים ומתפרסם איזה פתקאויל, ע''י מי שבפניו נכתב ובפניו נחתם, ובו כתוב פחות או יותר, גזירה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת. ואם מישהו רוצה שלא יהא שומע מפי המתורגמן, לפי שאינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, פוגש הוא באותם שהם אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, ויושבין על מפתחי לבן של ישראל, ונדמין לו כהר גבוה, ואין מניחין אותו ליכנס. ואז, כדי שלא להשאיר הנייר חלק והשכל ריק, בא לו הגביהא בן פסיסא התורן ומנצח את בני אפריקי ומצרים בטענות שבודה לו מלבו.
מה אנחנו, עדר של ברברים שלא יכול להשיג האמת על בוריה ונמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו?
משום מה, כל מה שאני מדבר איתו על זה [ואפי' שנרב במאמרו] באמת סובר ככה, לא שהוא עצמו ברברי חלילה, אלא כל השאר, ואין ברירה אלא להנהיגם כעדרי צאן.
וכך הולך לו כל אחד ומגבש לו דיעה מהרהורי לבו ומהרהורי הגביהות שקדמו לו, ונתלה באילן גדול.
ורק אני האידיוט היחיד שלא יודע דעת ריבוניו, ומה פתאום תפסו להם פלך שתיקה דוקא בדברים שהנשמה תלויה בהם.
תקוותי היא שיתפתח על זה דיון, ואולי אזכה להוסיף קצת הבנה בזה לפי מך ערכי.
[טיפה התייחסו לזה לעיל בתגובות, אבל בעוניי לא נחה דעתי כלל]
[הבנו מיד שלזה כוונתם בהבאת המאמר אבל כיון והיה מתסיס ברמת העיקרון היו חייבים להתייחס גם מנקודה גבוהה יותר].
לעצם הנידון, גם בהלכה אם לדבר על הרב אלישיב מעולם הוא לא ראה צורך להגיד את אשר עם לבבו כשלא נשאל, גם זה חלק מהפנימיות של גדו"י שליבם לפומא לא גליא.
אולם באמת שבעניני השעה לפעמים יותר מכל דבר אחד בוחרים גדו"י לשמור על עמימות מסוימת, מהרבה סיבות, אחת מהן כי הן אמיתות שלא שייך לדון עליהם בכלים רציונאלים אלא מבחינת לבי אומר לי, כך הוא בדיוק ביחס לגיוס בני הישיבות, וק"ו אם מדובר על שינוי גישה [אם ביחס לגיוס או ביחס ליציאה לעבודה וכדו'], שבזה בוודאי מתערבים עוד שיקולים לשמור על עמימות כדי שלא חלילה יהפכו דברים ללגטימים יותר מהצורך המוכרח, [דהיינו הימצאות בתוך דנימקה של רצף חברתי מסוים], אין ספק שרק החכמה והאחריות העצומה להמשך קיומו של עם ישראל היא המנחה והמנווטת את דרכם של גדולי ישראל בבואם לסוגי' רגישות כאלו, וכל מי שמכיר יודע שלא רק שאין כאן ריח הססנות או חוסר אננטלגנטיות, אלא אדרבא יש כאן חכמת לב עצומה.