הודעהעל ידי הוגה ומעיין » ב' מאי 14, 2012 3:29 pm
טיפות אחרונות עוד נתלות בזקן, שייריהן של אחיותיהן הרבות שזלגו לפני שעה במורד הפנים, בזו אחר זו, כשאין להן מספר אנושי. הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו; בני חלד איבדו את תחושת המנין, תחושת הזמן ותחושת הסדר.
כיצד אפשר לכתוב כשלא ניתן אף לדבר? כשהגוש שבמעלה הגרון עוד לא השתחרר, כשהעיניים עוד צורבות מדמעות? אך כיצד אוכל לא לכתוב? מה, אם לא הכתיבה, יחזיר אותי לעולם וסדריו?
חצי שעה לפני תחילת מהלך הלויה עלינו לביתו של ר' אהרן דוד. הזכרונות מתחילים כבר עכשיו לעלות. כל מודעת-בנין, כל רהיט בבית. כל זכרון מתעטף פתאום בעטיפה של דמעות, והם הולכים ומצטרפים זה לזה, הולכים ומעיקים. בסלון יושבים הבנים, אוננים, סביבם עומדים מספר אנשים. בפינה עומד כסא ועליו עומדים הספרים בהם למד ר' אהרן דוד בימים האחרונים שמצבו אפשר לו לנשום, להגות בתורה. את השולחן הסלוני הגדול ואת הספה כבר הספיקו להוציא; במרפסת כבר עומדת ערימה של כסאות אבלים. אך לא כל כך מהר נמחים מהבית טביעות האצבע של בעליו. טביעות, עקבות, מציפות זכרונות ההופכים לכאובים כל כך, מלוחי-דמע.
עיני סוקרות את ארון הספרים. פלא נדיר של עושר ספרותי, ביטוי עז ומוחשי לעוצמת התאהבותה של הרוח בתורה! בארון הגדול עומדים ספרי היסוד, ש"ס החתנים, המשנה ברורה הראשון, כשהם בלים מרוב שימוש. מעליהם שאר ספרי היסוד במהדורותיהם החדישות – ר' אהרן דוד ידע ואהב להשתמש בספרים נאים. זקן ויושב בישיבה, מתחיל כל סוגיא ברעננות חדשה, כבפעם הראשונה. מעליהם ספרים שהם יסוד לעוסקים בתחומים תורניים שונים. אך אצל מי חברו כל אלה יחד? אצל מי נמצא אהל חייא על מסכת גיטין, לצד אוסף שיחות רבי ירוחם ממיר, כשלידם שני כרכים חדשים של ליקוטי מהר"ן עם ביאור, קצות החושן משומש למדי במהדורתו של הרב דז'ימיטרובסקי, ספרו החדש של הרב בייניש "שערים אל הפנימיות", כמה ספרי קבלה, לצד "אוצר גנזים ושו"ת חזון איש" שיצא לאחרונה?
עושר התחומים בהם עסק, מהם חי ונשם, והכל בתורה – נצחונה של הרוח הלמדנית. נדיר למצוא אנשים רחבי אופקים, הבקיאים בתולדות ישיבות ליטא, בדעותיהם והשקפותיהם של מנהיגי ישראל לדורותיהם, בדרכי עבודתם של צדיקים שבעולם זה ושבעולם הנצח, וכל זה לא על חשבון למדנותם; כשלצד כל זה עיקר אהבתם נתונה לליבון סיזיפי של סוגיא מפרכת בחושן משפט, כשכל שיחה תורנית פותחת ומסתיימת בבקשת יישוב לקושיא חמורה בהוויות דאביי ורבא.
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' אהרן דוד את התורה.
אינני יכול להצטרף לשיחה שהתפתחה בינתיים במרכז הסלון. מוכרח להסב פני למרפסת, הדמעות שנלוו לזכרונות כבר חונקות את הגרון, כבר זולגות החוצה. אינני בוכה. בלויה, כשדיבר ראשון האדמו"ר מקאפיטשניץ, בכיתי מהתחלה עד הסוף, רטטתי מבכי. הוא ביכה את הפרידה הקשה מידידו הקרוב, התייפח שלא כנאה לאדמו"ר לבית רוז'ין. אך העולם כולו התערפל באותה שעה. לא היו אלא הבכי והפרידה, הקרע. אך ליד המרפסת עוד לא בכיתי, רק הדמעות זלגו להן בזו אחר זו.
והזכרונות ממשיכים לצוף, לצרוב. קופסת הטבק, שעלתה גם בשיחתנו האחרונה. הוא לא מכר אותה לגוי בפסח, כיון שבירר שמבחינה הלכתית אין חיוב למכרה, וכשנשמתו בקושי נאחזה בגופו היה לטבק תפקיד חיוני להשיב נפש. כעת היא עומדת בשולי המזנון. כנראה לבית החולים כבר לא לקחו אותה. היעיז מישהו מהצאצאים לפתוח אותה? הנה, גם היא זועקת יתמות, כאב פרידה.
רבים מהספרים כרוכים בזכרונות, והרוח הנושבת דרך המרפסת לא מצליחה לצנן את כאבם. אני מנסה להעלות למול עיני את צורת פניו, והנה עולה מאור פנים המגיב על סברא שהצעתי. מטה את ראשו הצידה ואחורנית ומפטיר כמו לעצמו: אינני בטוח שצריך להגיע לכך, אפשר פשוט יותר. מאיזה מעיין שואבים תגובות כאלו, שמעמידות את בן השיח על האמת, אך מתוך מאור פנים שאין בו אף קורטוב של פגיעה? כיצד עולה זכרון כזה ראשון, כזכרון אהוב, ללא שמץ של חוסר נוחות?
כי אהב ר' אהרן דוד את עמל התורה עוד יותר משאהב את החידושים שחידש בה, וגם את בני שיחו הדביק באהבה זו. בהספדו של אחד הקרובים שבידידיו שליט"א הדמיע את השומעים בחזרו על ווארט שאמר ר' אהרן דוד עצמו, כש"הוא היה אומרו": בזוהר נדרש הכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", "וימררו את חייהם בעבודה קשה" דא קושיא, "בחומר" דא קל וחומר, "ובלבנים" בלבון הלכה. בתורה אור מצטט מאמר זה בתוספת שאינה במקור, הוא מקדים: "וימררו את חייהם" זו תורה, שנאמר כי הם חיינו. והדברים אומרים דרשני. כיצד מתעלה מרירות החיים ומתפרשת כתורת חיים? אלא שכאן הראו לנו עומק משמעות של חיי תורה. רבים הם הנהנים מוורט טוב, ישנם גם רבים שנהנים כשהם זוכים לחדש מהלך מאיר עיניים ומיישר גבעות בסוגיא. אך רק מי שחי את התורה באמת, שהיא נשמת אפיו, הוא זה שנהנה גם כאשר התורה מרה לו, גם כאשר שבוע שלם הסוגיא הולכת ומסתבכת ללא מוצא, קושיות הולכות ומערפלות את הראיה הבהירה, ואין איש יודע אם וכיצד יוכלו בכלל להיחלץ מהסוגיא בשלום. רק מי שזו חייו, חי גם מאותו "וימררו את חייהם זו תורה".
לזן נדיר זה היה שייך ר' אהרן דוד. הפרידה, קריעתו מידידיו באמצע חייו, מותירה חלל משתק, מאיים.
הכרכים בסטים השונים שבארון – אין אחד מהם מסודר כסדרו. והמוות, כלום מן הסדר הוא? המנחמים מנסים באופנים שונים, כמו בתת-מודע, לטעון שכן. מנסים להפנות את המבט לגיל, למחלה, לשלבי ההתדרדרות הרפואית. אך האבלים, הילדים כמו הידידים, ממאנים להתנחם. העולם יצא מסדרו. השמש אינה זורחת, מתביישת להראות את פניה, לייבש את הדמעות. באמצע הקיץ מתחילים גם השמים לדמוע עם יציאת מסע הלויה לדרכו.
וכך מתהלכים אחר המיטה. מתקשים להגות את המילה, להעלותה ברעיון - - -
פרידה.