מונסיור (מר) שושני - איש מסתורין

[עקביה]

אמור מעתה "מונסיור (מר) צופה ומביט"...

ידוע המעשה בר"ג נדל שפעם אמר על אחד מגאוני הדורות שהוא אינו רואה בספריו שום גאונות, אחד השומעים הגיב והרי ר' שמואל רוזובסקי אמר שיעו"כ שלם לבאר כמה תיבות בדבריו, השיבו ר' גדליה - מעולם לא אמרתי שר' שמואל איננו גאון...

או המעשה בפלוני שאמר במסיבה שנערכה לכבודו של אלמוני: X הוא שטויות, אבל חקר הX הוא מדע.

[צופה_ומביט]

שיר של שושני (תודה למעירים ולמתקנים):

שֶׁקָּמִים גֻּדְּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף
אַךְ זָכִינוּ וְהָיִינוּ דּוֹר כּוֹבֵשׁ וּמְשַׁחְרֵר
לֹא קִוִּינוּ כִּי פִּנּוּ הוּא יִהְיֶה הַמְּבַשֵּׂר
חַדֵּשׁ חֹדֶשׁ וְזֶרַע זוֹרֵעַ בְּמַעֲנִית הַלֵּב

לכאורה "חרש", מלשון חרישה,
ויש להסתפק בכמה אופנים לגבי הניקוד.


ובכל מקרה - שורה זו לקוחה מתוך [או בנויה על] שיר משירי רחל המשוררת, "חג":

ניבים דוברים אלי: זִרעִינו
במענית לבב
ויום יגיע והיינו
לשיבלי זהב.

וילד רך יבוא אלייך
פרחי דגן לָבוֹר
והלך דל במלילותייך
רעבונו ישבור.

חרוֹש חורֵש, וזְרע זורֵע
במענית הלב
ובואו, בואו, זר ורֵע
לחג קציר קרב!

[בן המחבר]

קוממיות
מילים: יוסף אחאי
לחן: משה ביק

דֶּגֶל לָנוּ שֶׁנָּשָׂאנוּ
בְּטָמוּן וּבִמְקֻפָּל
אַךְ כֻּלָּנוּ זֹאת יָדַעְנוּ:
יוֹם יָבוֹא יוּנַף אֶל-עָל!
לֹא קִוִּינוּ כִּי זֶה פִּינוּ
הוּא יִהְיֶה הַמְּבַשֵּׂר,
אַךְ זָכִינוּ וְהָיִינוּ
דּוֹר כּוֹבֵשׁ וּמְשַׁחְרֵר!

אֶרֶץ לָנוּ לָהּ כָּמַהְנוּ
בִּנְדוּדֵנוּ בַּנֵּכָר
וְכֻלָּנוּ זֹאת יָדַעְנוּ:
יוֹם יָבוֹא הִיא תְּשֻׁחְרַר!
מַה שָּׂמַחְנוּ כִּי בֹּרַכְנוּ
בְּיֵעוּד נִשְׂגָּב וָרָם,
הֵן אֲנַחְנוּ שֶׁפָּתַחְנוּ
דֶּרֶךְ-אֶרֶץ זוֹ לָעָם!

חַיִל לָנוּ שֶׁבָּרָאנוּ
יֵשׁ מֵאַיִן, מֵחֲלוֹם
אַךְ כֻּלָּנוּ זֹאת יָדַעְנוּ:
הוּא יִגְבַּר בְּבוֹא הַיּוֹם!
וְגִילֵנוּ כִּי חֵילֵנוּ
מִבּוֹרְאֵנוּ זֶה נֶחְצַב
גְּדוֹלֵינוּ עוֹלָלֵינוּ
הֵם אֲשֶׁר עָרְכוּ הַקְּרָב!

[צופה_ומביט]

לאור הנ"ל יתכן שרק העתיק וסידר לעצמו [אם כי בזה כבר נותן טעם אישי] שורות משירים שידע [והתחבר?]. והיות שהם מקורן משירים סידר אותן בצורת שיר.
כדאי להביא צילום של כל הכתוב שם עד סופו.

מה המילה הלועזית הכתובה בראש הדף משמאל?
שם המקום בו נכתב הטקסט [כנהוג בכתיבת שירים]?
אם כתוב שם cantele אזי ברומנית פירושו "השירים".

[הוה אמינא]

ולמה לא?
אתה חס על שרתי הפורום?

זה בהחלט נשמע מענין, למרות שהכשרון בפענוחיו של צופה ומביט מרתק אותי הרבה יותר בשלב זה מאשר רשימותיו העמומות והמסורבלות של שושני.. ודומני שכ"ה באמת וצדק..

אני חס על קוראי הפורום, ולו משום הטעם שהשמטתי ואתה הזכרת.
וגם על האשכול של שושני כמובן.

יש"כ שאתה חושב עלינו.
אני ועוד אחרים מדלגים מהר מאוד על מה שלא מעניין. ולא מטריח עלינו דברי הרב צו"מ.
אישית אני רואה בזה טעם לשבח, סוף סוף חידושים באשכול זה, ולא חזרה שבלולית ב"לופ" כמו תקליט שרוט על ההשערות כן פרלמן לא פרלמן.
(מדברי כ"ת משתמע שעל כל האריכות של הרב צו"מ בשאר האשכולות - חוץ מכאן - הצלחת לעקוב ונהנית. אשריך. אני למשל לא מצליח לקרוא בקצב של הכתיבה המהירה שלו, ורוב מה שכתב נמצא אצלי בפיגור קריאה רב).

[מטה עז]

אזכור של לווינס (בפרא-פראזה על דברי הגמרא בחולין שם) בדיון על 'וקדשתו'?

"תו' חולין פז. שתיה ל"ש לשכר ברכה, אלא רצה לסלקו מברכת המזון לפי שהיה צדוקי (משפחת בר לויאנוס=לעווינס) [עתו' ר"ה דאי אפי' עמד במקום כהן לא משלם. וקדשתו=אסמכתא, ע' מ'א רא"ד".

[מטה עז]

לאור הנ"ל יתכן שרק העתיק וסידר לעצמו [אם כי בזה כבר נותן טעם אישי] שורות משירים שידע [והתחבר?]. והיות שהם מקורן משירים סידר אותן בצורת שיר.
כדאי להביא צילום של כל הכתוב שם עד סופו.

מה המילה הלועזית הכתובה בראש הדף משמאל?
שם המקום בו נכתב הטקסט [כנהוג בכתיבת שירים]?
אם כתוב שם cantele אזי ברומנית פירושו "השירים".

זה כל מה שמופיע שם בדף
יישר כח על חשיפת המקור
אולי אפילו זה לא הכתב שלו (המסודר והיפה) אלא של בעל המחברת המקורי או משהו כזה.
בכל מקרה עד כמה שזה לא שיר שלו ולא מילים שלו, זה באמת חסר חשיבות..

המילה בראש העמוד עשויה להיות: carteles = folders

[צופה_ומביט]

ויזל המוקסם החליט דווקא לדבוק בשושני, ואמנם המשיך את השיחות, והלימוד אתו במשך שנים אחדות, עד שנפרדו דרכיהם: ויזל נסע לארה"ב, ושושני לישראל ולדרום אמריקה.
את שלמד משושני, מסכם ויזל כך: "הוא לימד אותי קודם כל להטיל ספק בכל. כמי שבא מבית דתי מאוד, זה היה חשוב מאוד בשבילי"...

אלי ויזל בהרצאה [בסרט של גרינשפן, דקה 3:32]:

למדתי איתו במשך שנתיים, הוא כמעט הטריף את דעתי. גרוע מכך, הוא ניסה למעשה לשבור אותי. לא פיזית אלא אינטלקטואלית. אני חושב שאילו הייתי נשאר איתו הייתי כנראה מאבד את האמונה, ומאבד את שפיותי גם כן.

[צופה_ומביט]

לגבי פענוח הסימונים של חכם שושני:

סימן שתי נקודות [..] ושלוש נקודות [...]

בסרט [דקה 1:09:51] אומר גרינשפן שסימן שתי נקודות הכוונה לפסוק מהתנ"ך.
זה לא נכון. בצילומים שהובאו לעיל היה סימן זה פעם אחת לאחר הביטוי "זקן ויושב בישיבה", ופעם אחת [בפלא הראשון מן החי] לאחר המילה "ההנאה".
גם בעוד מחברת ראיתי סימון זה לאחר תחילת מובאות מהש"ס.

הצעתי:
מהמעט שבמעט שראיתי אני מבין [עד כה] שסימון שלוש נקודות וסימון שתי נקודות מורים קרוב למשמעותן אצלנו: "עיין ההמשך", או "והבן". והוא כמובן הבין, והיה די לו להביא את תחילת המימרא, או להביא ביטוי כלשהו, וממנו הבין מה רצה ממנו ומה הוכיח ממנו וכיו"ב.

החילוק בין שלוש נקודות לבין שתי נקודות אולי בעוצמת הדבר, כמה להלן יש להמשיך כדי להבין, או כמה יש להעמיק כדי להבין.


סימן נקודתיים [:] אולי הוא משמש לציון פסוק מהתנ"ך, אבל לא בדקתי מספיק.

[יעל]

את המסמך הזה גיליתי לראשונה עוד בשנת תשע"ה, ופרסמתי את המידע הכלול בו במאמר שיצא לאור בתשרי תשע"ו "תעלומת שושני: הפיתרון". לא היה מקום לשים את התמונה, לטובת פרסום תמונות אביו ואחותו של הלל שניספו בשואה. מאמר שמאז התקבל במחקר - הוא מאשש את הזיהוי בין שושני לפרלמן.

כאן מופיע שמקום לידתו הוא בפלסטינה.
האם זה תואם את הידוע לנו שנולד בליטא?

ידוע שהוא היה מספר שנולד במקומות שונים, ולכן זה בדיוק מתאים.
ראה במאמר פרי עטי "תעלומת שושני: הפיתרון" שבו הזכרתי את הנקודה הזו, וזה מופיע בכתובים.

האם את ובמאי הסרט מסוכסכים?
תמוה שלא הזכיר מעניין הלל פרלמן כלל.

העובדה שהלל פרלמן לא מוזכר לא קשורה לשום עניינים אישיים.
הוא גם לא הזכיר את משה נחמני ואת עמדותיו בסרט ועוד רבים הוא לא הזכיר.
מעבר לזה עצם ההתבטאות שלך "האם את ובמאי הסרט מסוכסכים?" היא לא ניסוח מתאים לאדם שומר מצוות שאמור להקפיד על שמירת הלשון. וראוי שתמחק. כמו שכתבתי - הוא לא התמקד בזיהוי הזה. לעומת זאת הוא לא ממש מכחיש את המקורות הקיימים בנושא שאי אפשר להתעלם מהם.

[יעל]

השלמות מתבקשות לזהותו, לאחר הוודאות שמדובר בר'/מר הלל פרלמן.

א. האם הוא התחתן? [הרב קוק מתארו באחד ממכתביו: "החתן"].

ב. מי הוא אחיו או אחותו המוזכרים למעלה שמילדיהם נמסר פרטים על הדוד?

ג. וכתוצאה מהנ"ל: מה שם אביו/אמו/זקיניו? ובעצם, מנין מוצאם של משפחת פרלמן, וכו'?

מצאתי במחברתו שכותב שהוא מיוחס לט"ז

החומר שאתה שואל עליו פורסם במאמריי.
צא ולמד.

[יעל]

מ' גרינשפן בסרטו מוכיח כי שמו האמיתי של מר שושן הוא ויקטור סושון יליד מרקש (1889), למידע זה הוא מגיע בעקבות רישומים מכתביו של שושני ומסמך מנוטריון בפריז (שם המשרד מוזכר בכתבים), ואכן בארכיון בשוויץ הוא מוצא תמונה זהה לזאת הידועה על שם "ויקטור סושון". לכאורה זה מערער לגמרי על זיהויו כהלל פרלמן וזיקתו להראי"ה.... (ומה תגובת "יעל" על ראיות אלו)

היו לו הרבה כינויים. ואת הראיות לצד השני קראת?

גם מיכאל אומר מפורשות שסושון החזיק בזהות הזו למשך תריסר שנים. זו לא זהותו האמיתית. הוא לא מכחיש גם את היותו בראשית דרכו הלל פרלמן. הוא לא התייחסב בסרט, אלא במילים בודדות.

[יעל]

לא הבנתי, אתה מתכוון להעלות לכאן כל חתיכת נייר מהמחברות בה תצליח לקרוא את כתב ידו?
אולי תעדכן את האחראים על הפורום שיגידלו את השרתים.

יש אתר יעודי לזה, אולי עדיף שתנתב את הפעילות שלך לשם, וכך תוכל לעזור ולהעזר בחוקרים אחרים. https://mr-shoshani.co.il/

גם אני לא הבנתי (במחילה מכבוד תורתך הרמה) מה מציק לך או מפריע לך ועל מה קצפת כל כך (אתה מממן את השרתים?).
לעניות דעתי מעניין לראות כמה שורות מהגותו, בדברים של מחשבה, שנותנים קצת הצצה לעולמו המחשבתי וההגותי.
בפרט שמתלוננים כה רבים, שלא שמעו מעולם אף דבר תורה ממנו.

וזה יותר מעניין אותי (וכנראה גם את האחרים) לקרוא את דבריו, מאשר לעסק בזוטות כדוגמת זה שהיה יכול לשבת ולחסל בבת אחת קערה שלמה של ביצים קשות (כפי שסיפר לי ר' שלמה שוובר שליט"א) וכיוצא בזה, ואחרי הכל זה אשכול כללי שמוקדש לדמותו, ואיש הישר בעיניו יעשה.

בברכת התורה והרבה הצלחה

אנשים רוצים לזכות בפיענוחים. יישר כוח. תמשיך בזה!!

[צופה_ומביט]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו וטמן אותו בחולין.

לכאורה התכוון שאת חלק המצרי שבו טמן משה רבינו בענייני חולין ששם צריך פחות דביקות ולפעמים לשמש גם עם היצר, וממילא בענייני קודש נשאר קדוש לגמרי בלי שום תערובת.
[ואולי זה דוקא מנגד לחסידות שמדברת על העלאת החולין וקידושו, וששם צריך לזה יותר מאמץ קודש, ושזו אף עיקר התכלית. ויל"ע. עכ"פ בפשטות זה יותר ע"ד המוסר (אולי מוסר חסידי)].

מהרב אורי שרקי הבנתי [הוא מפרש זאת ע"ד משנתו של מניטו, ואני כותב את ביאורו של הרא"ש על פי דרכו במילים שלי ובתוספת הבנה ונופך משלי] שמשה הכריע [לעצמו, הבין בדעתו] שהמהלך האלוקי בבריאה יבוא דרך ישראל, וממילא ויך את המצרי שבו - את הצד שהיה לו לראות במצרים את הכלי למהלך האלוקי, לאור הצלחתם וכו' [שהמצרי מכה עברי ושולט בו] - ויטמנהו בחול, שתפקידן של המעצמות וכו' בפיתוח חלק החולין של העולם [לבנות בניינים וערים ושאר ענייני הציביליזציה, טכנולוגיה וכו'], וישראל מפתחים ומובילים [ומשמשים כלי לו] את המהלך האלוקי [ובמקביל: רוחני] בעולם.


מכאן דברי התלמיד מתוך דברי הרב:

ואדרבה, לכן המעצמות מכות אותם. כהתנגשות החולין הרוצה לעמוד לעצמו עם האלוקי והרוחני. במקום לשרת אותו, להכין לו את צרכיו החוליים, שזה תפקידו. ואולי ברגע שראה משה שהמצרי מכה את העברי - אז הבין זאת. כי כל הצד שמצרים מובילה את המהלך היה רק באם אינה נלחמת במי שכולו קודש, מכה אותו ומנסה להורגו. וגם מה ששעבדו את ישראל עד עכשיו יכול היה להתפרש כשותפות שלהם במהלך - ליישר ולהטות את הקודש הטועה מדרכו, כעונש וחינוך וכו'. אבל כשמצרים מנסה להרוג ולכלות את ישראל - אז מובן שאין כאן שותפות, אלא המצרים ממונים על החול, והתיקון שלהם אמור להיות שהחול משרת את הקודש בהכנת החולין הנצרך לו [ביזת מצרים, יכין וצדיק ילבש. ואולי לכן בפרשת ביזת מצרים נכתב לשון מחריד של אחוה בין ישראל למצרים: וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. ואולי לכן הוצרך להיות בצורה של שאלה ומציאת חן - מה שכלול מיניה וביה עם לשון האחוה הנ"ל - ולא בלקיחה בכוח, כי כאן מדובר בתיקון והעלאה, וינצלו את מצרים, וצריך לזה איזו שותפות ושיתוף פעולה מצד המצרים, ונשיאת חן של ישראל בעיניהם. ובחלק הזה ישראל באחוה עמהם, וניגשים לתיקון זה של שותפות באחוה, ועוד יותר גדולה מהמצרים, ורואים הם במצרים רעיהם].

למרבה הפלא הפירוש הזה מתכתב עם קטע מופלא בזוהר כי תצא ברע"מ דף רעח, ב, שמפרש את הפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" לא כלפי המצרי [ולטובת העברי] אלא כלפי העברי ונגדו! "וּמַה כְּתִיב בְּהוֹן (שמות ב׳:י״ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. דְּכֻלְּהוֹן חַיָּיבִין [=רשעים], וְלָא אַשְׁכָּחַת בְּהוֹן אִישׁ זוֹכֶה לְאַפָּקָא מִן גָּלוּתָא. וּבְגִין דָּא סַרְבַת לְמֵיזָל תַּמָּן, וְאַמְרַת, (שמות ד׳:י״ג) שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" [וקרוב לזה יש במדרש לקח טוב ש"ויפן כה וכה" קאי על ישראל שנאמר בהם "כה יהיה זרעך", ודבריו ודברי הרע"מ משלימים זה את זה].

והרי בפסוק כתוב וירא כי אין איש ויך את המצרי! ואנת אמרת שכתוב כאן שהביט בישראל וראה שכולם חייבים ואין בהם זכאי לגאולה? ומוכרחים לפרש ע"ד הנ"ל, שמשה הביט והתבונן מדוע כה מוכים ישראל וחטאת עמך, ועד כדי שעומדים עליהם להורגם ולכלותם [ולא רק גרות, עבדות, ועינוי כדברי הברית], אין זאת אלא כי אין איש, בעוונם שלהם אין בהם איש זכאי לגאולה, ובעוונם שלהם הם לוקים, וממילא אין בהם "כה וכה", את ברכת והבטחת "כה יהיה זרעך" – שלא ימוד ולא יספר, אלא אדרבה, מחסרים מהם עד כלה ח"ו, [וע"ד דאיתא בילקוט שמעוני שם: "אמר לפני הקב"ה, אם כך הורגין בניו איה הכה שאמרת לאברהם (כה יהיה זרעך)], והוא חד עם מה שאין בהם את ברכת והבטחת הגאולה ממצרים וירושת א"י = אין בהם זכאי לגאולה.

ועוד איתא בזוה"ק שמות יב, ב: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה. חָמָא בְּאִלֵּין נ' אַתְוָון [של פסוק שמע], דִּמְיַחֲדִין לֵיהּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹמָא, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל פַּעֲמַיִם, דְּאִית בְּהוֹן כ"ה כ"ה [אותיות] תְּרֵי זִמְנֵי, וְלָא חָמָא בֵּיהּ", שבפשטות קאי על המצרי, אבל תמוה מה ההו"א שימצא בו יחוד השם שיש בישראל, ומה לו ול"שמע ישראל"? ועוד קשה שהרי היו ישראל עובדים ע"ז במצרים, כמפורש באריכות ביחזקאל כ ובמכילתא ומדרשים, עד שהיו חייבים כולם כליה במצרים וכו', וא"כ מה בודק משה את המצרי במה שאפילו בעברי אין בו? אבל אפשר לפרש את דברי הזוהר כאן ע"ד הרע"מ הנ"ל, שמשה בדק את העברי ולא את המצרי, והיינו כי רצה להבין על מה עבדיך מוכים וחטאת עמך, וראה כי אין בהם איש שייחד כה וכה.

נמצא שבעת ההיא היה משה מתלבט בנוגע לישראל ומצבם וחלקם בתכלית העולם, בגאולה ממצרים וירושת א"י [וכן מתן תורה, ע"ד דאיתא עוד בילקוט שמעוני שם: "למי תאמר כה בסיני, כה תאמר לבית יעקב"], דמתוך שרואים שהמצרים כ"כ שולטים עליהם עד כלות – אולי מתברר שאיבדו ישראל את חלקם וזכותם, זרע אברהם אינו דומה לו ולא הולך בדרכו, וממילא לא ייבחר להיות עם סגולה חלקו ונחלתו של הקב"ה. [וממילא אם לא ישראל – בהכרח יימצא איזה עם אחר, ואולי באופן תיקון אחר, והגעה אל התכלית בדרך אחרת (לא בפעם הראשונה מאז הבריאה, ראה רמח"ל בדרך השם ואדיר במרום). ואם צריך לחפש מיהו יהיה העם הזה הנבחר לדרך החדשה – בפשטות אלה המצרים, שהם הם המכלים את ישראל ח"ו, שולטים בהם ומשעבדים אותם, בבחינת הוי מצרים שבט אפי, שבאופן זה נקרא אף נבוכדנצר "עבדי"].

אבל מיד מגיע סוף המעשה! ובבת אחת. משה מתבונן בכל זה, מתבונן היטב, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – ומה הוא עושה? "ויך את המצרי ויטמנהו בחול"! עם כל ההתבוננות הזו, ועל אף שישראל הגיעו לשפל תחתית מצד מעשיהם – החליט משה בדעתו בבירור: לא תמה זכות אבות וברית אבות, וישראל – אלה שבכאן – הם כן עמו הנבחר חלקו ונחלתו של הקב"ה, והוא יוציאם ויגאלם – דוקא אותם – ממצרים, על חשבון המצרים, ותוך כדי גאולתם וההטבה להם ולקיחת נקמתם יגלה עצמו כהויה אלקים [שהיא תכלית העולם], ויכתיר אותם כבניו ועמו, ואת עצמו כ"הויה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כל זאת כשהם בתחתית שערי טומאה הכי נמוך שרק שייך להגיע – כדי להודיע ולהיוודע שבחירתו בהם אינה תלויה במעשיהם [אלא רק אופן הנהגתו אותם, בגלות או בגאולה, תלוי במעשיהם, שאת החוזה הזה – שאת שני הצדדים שלו הדגים והמחיש להם במצרים בגלותה וגאולתה – יכרות עמם בסיני, קיבלתם עול מלכותי במצרים ובסיני – שאני המנהל היחיד שלכם לטוב ולמוטב – קבלו גזירותיי שבהם תלוי האם לטוב או למוטב, ואמרו הן], כי הבחירה הזו נחתמה כבר בברית ושבועה והבטחה לאברהם – שהוא נבחר מחמת מעשיו הטובים אבל כשנבחר – נבחר זרעו [הנולד ממנו] עמו – ובאופן נצחי שאין לו הפרה, נצחי וקיים כקב"ה עצמו שמתגלה עבור כך כעת דייקא בתור "הויה", קיים נצחי מחויב המציאות, ושמו הגדול והקדוש עלינו קרא.

וממילא נשאר למשה לברר אל מה בכ"ז נבחרו המצרים, הרי לפנינו שהם מצליחים, וחזקים, מבורכים ומוצלחים, ושולטים – אפילו על ישראל. הם הם ה"לעומת זה" דישראל, הלוא דבר הוא. והם בכ"ז שבט אפו של הקב"ה ומטה ביד ה'. הבין משה: "ויטמנהו בחול". חלקם הוא לפתח את העולם בחלק החולין שבו, עבור ישראל. זכו – בשותפות, לא זכו – יכין וצדיק ילבש. ביזת מצרים וינצלו את מצרים כמצודה שאין בה דגן וכמצודה שאין בה דגים, וביותר בביזת הים ששם מתו כל המצרים וכל אשר להם עד אחד. את תבואת החולין יקבל היהודי מהמצרי מכל מקום, אם זכה – באופן שהיהודי קורא לו רעהו, מבקש בהשאלה, והמצרי נותן לו מתוך נשיאות חן היהודי בעיניו. אם לא זכה – ויך את המצרי ויטמנהו בחול. יקבל היהודי את חיל החולין של המצרי במות המצרי וקבורתו.

[רונן]

מ' גרינשפן בסרטו מוכיח כי שמו האמיתי של מר שושן הוא ויקטור סושון יליד מרקש (1889), למידע זה הוא מגיע בעקבות רישומים מכתביו של שושני ומסמך מנוטריון בפריז (שם המשרד מוזכר בכתבים), ואכן בארכיון בשוויץ הוא מוצא תמונה זהה לזאת הידועה על שם "ויקטור סושון". לכאורה זה מערער לגמרי על זיהויו כהלל פרלמן וזיקתו להראי"ה.... (ומה תגובת "יעל" על ראיות אלו)

היו לו הרבה כינויים. ואת הראיות לצד השני קראת?

גם מיכאל אומר מפורשות שסושון החזיק בזהות הזו למשך תריסר שנים. זו לא זהותו האמיתית. הוא לא מכחיש גם את היותו בראשית דרכו הלל פרלמן. הוא לא התייחסב בסרט, אלא במילים בודדות.

לפי המסמכים הרשמיים שם הוא יליד מרקש וכל הוויתו "מזרחית" (והוא אף התארס עם אשה ממקור זה) לפי גירסת "פרלמן" כל הוויתו אשכנזית... אלו שנים חופפות אז או שזאת תרמית מתוחכמת שלו (ה"סושון") או שהוא לא הלל פרלמן, לא מבין מה מקום יש להרמוניזציה שננקטה פה....

[יעל]

מ' גרינשפן בסרטו מוכיח כי שמו האמיתי של מר שושן הוא ויקטור סושון יליד מרקש (1889), למידע זה הוא מגיע בעקבות רישומים מכתביו של שושני ומסמך מנוטריון בפריז (שם המשרד מוזכר בכתבים), ואכן בארכיון בשוויץ הוא מוצא תמונה זהה לזאת הידועה על שם "ויקטור סושון". לכאורה זה מערער לגמרי על זיהויו כהלל פרלמן וזיקתו להראי"ה.... (ומה תגובת "יעל" על ראיות אלו)

היו לו הרבה כינויים. ואת הראיות לצד השני קראת?

גם מיכאל אומר מפורשות שסושון החזיק בזהות הזו למשך תריסר שנים. זו לא זהותו האמיתית. הוא לא מכחיש גם את היותו בראשית דרכו הלל פרלמן. הוא לא התייחסב בסרט, אלא במילים בודדות.

לפי המסמכים הרשמיים שם הוא יליד מרקש וכל הוויתו "מזרחית" (והוא אף התארס עם אשה ממקור זה) לפי גירסת "פרלמן" כל הוויתו אשכנזית... אלו שנים חופפות אז או שזאת תרמית מתוחכמת שלו (ה"סושון") או שהוא לא הלל פרלמן, לא מבין מה מקום יש להרמוניזציה שננקטה פה....

הוא נולד בבריסק בתור הלל פרלמן. כבר ציינתי כי בהמשך בהיותו בצרפת נטל זהות פיקטיבית למשך שנים אחדות של אדם מרוקו. בהמשך יצר זהות פיקטיבית בקיץ 1952 של אדם מרוקאי בשם מרדכי בן שושן ועמה נכנס לארץ.

[צופה_ומביט]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו וטמן אותו בחולין.

לכאורה התכוון שאת חלק המצרי שבו טמן משה רבינו בענייני חולין ששם צריך פחות דביקות ולפעמים לשמש גם עם היצר, וממילא בענייני קודש נשאר קדוש לגמרי בלי שום תערובת.
[ואולי זה דוקא מנגד לחסידות שמדברת על העלאת החולין וקידושו, וששם צריך לזה יותר מאמץ קודש, ושזו אף עיקר התכלית. ויל"ע. עכ"פ בפשטות זה יותר ע"ד המוסר (אולי מוסר חסידי)].

מהרב אורי שרקי הבנתי [הוא מפרש זאת ע"ד משנתו של מניטו, ואני כותב את ביאורו של הרא"ש על פי דרכו במילים שלי ובתוספת הבנה ונופך משלי] שמשה הכריע [לעצמו, הבין בדעתו] שהמהלך האלוקי בבריאה יבוא דרך ישראל, וממילא ויך את המצרי שבו - את הצד שהיה לו לראות במצרים את הכלי למהלך האלוקי, לאור הצלחתם וכו' [שהמצרי מכה עברי ושולט בו].

מכאן דברי התלמיד מתוך דברי הרב: וכו'

למרבה הפלא הפירוש הזה מתכתב עם קטע מופלא בזוהר וכו'.

סיכום נקודת הביאור:

מי שמכיר היטב ולעומק את פרשת/סוגיית יציאת מצרים יודע שאחת הסוגיות המרכזיות שם, אחד הנושאים / הנידונים היסודיים שם, אם לא המרכזי והיסודי שבהם, בה"א הידיעה [שבו עוסק בעיקר ליל הסדר / הגדה של פסח (מצות סיפור יציאת מצרים כפי שתיקנו חכמים), באופן כמעט בלעדי, והוא הנושא של ברית בין הבתרים, ושל פרשת ארמי אובד אבי], היתה הבחירה בישראל. שהיא דבר מהותי ביותר, ויש מה לדון בו ולטעון בו, ויש ויכוחים ידועים לגביו, ואומות העולם כופרות בו [וחלקן מציעות את עצמן כתחליף], וביציאת מצרים [ונגמר במתן תורה, ולאחר חטא העגל - בשכינה במשכן] קבע/בירר אותה הקב"ה כדבר מוחלט [שהבחירה בישראל (מחמת זכות אברהם אביהם וכלל האבות) היא עצמית, אינה תלויה במעשיהם, לא יחליפם ולא ימירם באומה אחרת, אלא הוא – לבדו – ינהיג אותם - ורק אותם - לפי מעשיהם – בטוב ובמוטב – בדרך שכר ועונש - על המצוות שנתן להם בסיני, ובהם דייקא ינהל את עולמו אל התכלית שבראו – שתתקיים בהם ודרכם ועל גביהם]. כך מלא הן בפסוקים מפורשים בתורה ובנביא והן בדברי רבותינו ראשונים ואחרונים.

והיות שזה היה אז הנידון, מובן שני דברים:

א. שההוה אמינא היתה שכן תלוי במעשיהם, וממילא אם כולם חייבים/רשעים עזב אותם ה', והא ראיה שהניח אותם בגלות ארוכה וקשה כזו, שרק מכבידה והולכת. שאין זה רק "עונש לכפרה" וגם לא "כור הברזל" אלא עונש של נקמה ואכזבה [השווה ליחזקאל כ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל (= זה הנידון של גלות וגאולת מצרים) וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב (= הבחירה בהם היא בזכות אבותיהם) וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (= במכות מצרים, ובנביאים ששלחתי אליהם שם, עמרם אהרן ומשה) וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. ז וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. ומכאן למדה המכילתא בפרשת בא פרשה ה, עה"פ ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, "רבי יוסי הגלילי אומר מלמד שעד שגמר אחרון שבישראל את פסחו היו כולם חייבים כליה במצרים" שנאמר וכו' (ומביא את הפסוקים ביחזקאל)].

ב. שההוה אמינא היתה אמיתית, כלומר גם אם לא בדעת עליון [שכבר הבטיח, כרת ברית ונשבע] אבל מבחינת הופעתה בעולם היא היתה מוצקה ואיתנה, צד אמיתי לגמרי שיש לשלול [בפרט שגם כלפי הבטחות מפורשות מהקב"ה מצינו אצל האבות בעצמם שחששו שמא יגרום החטא. ובפרט לסוברים שבברית ביה"ב נגזרו ארבע מאות שנה ובחטאי ישראל עצמם נוספו עוד שלושים, או עוד קושי שעבוד, וכיו"ב].

ממילא אפשר לשמוע שמשה עסק גם הוא בנידון זה, ושקיל וטרי בו עם עצמו, לברר ולהחליט בדעתו את הדבר [ולו רק מצד עבודת המקבלים], כיצד להתייחס למראה עיניו שהוא רואה במצרים, הן הגשמי [שליטת המצרים המוחלטת על ישראל, והגיעה עד כליה ח"ו] והן הרוחני [להיטות ישראל אחר ע"ז במצרים (יחזקאל שם, יהושע כד, תנחומא אחרי מות יא, מכילתא הנ"ל, שיהש"ר עה"פ מדלג על ההרים, ועוד)], והאם/מה להסיק ממנו. ושיא הנידון עמד לפני משה כשראה – לא רק ביציאתו הראשונה את סבלות אחיו, אלא ביציאתו השניה את המצרי מכה את העברי להורגו [המצרים עומדים על ישראל לכלותם, ולא רק לענותם], וכדחזינן שמיניה וביה באותו מעמד גופא ראה והתבונן אז משה "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" אלא כל ישראל רשעים, ואין בהם ולהם את זכות הבטחת "כה יהיה זרעך". לאמור: באירוע הזה התעורר הנידון בכל עוצמתו, ודרש הכרעה והחלטה. כאן ועכשיו. אין למה להמתין עוד. [כי אם האירוע הזה לא מראה את ההוה אמינא – אין עוד מה שיראה יותר חזק. כך עכ"פ אצל/בעיני משה].

באותה שעה היה מוכרח משה להכריע, כי זה היה שיא הופעת הנידון בכל תקפו – ומיד הכריע: ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ובאותה הכאת המצרי וטמינתו בחול – היכה וטמן בחול גם את הצד שהיה לו עצמו להבין את המציאות באופן שהחליף הקב"ה את הבחירה בישראל בבחירה במצרים [או בניסוח מעודן יותר ונלאיתי כרגע].

אגב, בכל הנ"ל [ושזה היה הנושא המרכזי בגלות וגאולת מצרים] אנו יכולים קצת להבין את הרקע לטענת ישראל [חסרת הפשר לכאורה] לאחר זמן במדבר: "בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" [ועיי"ש לפניו ואחריו]. זהו בדיוק אותו הנידון שהיה במצרים, וכנ"ל [וקיצרתי].

[סופר-סתם]

את המסמך הזה גיליתי לראשונה עוד בשנת תשע"ה, ופרסמתי את המידע הכלול בו במאמר שיצא לאור בתשרי תשע"ו "תעלומת שושני: הפיתרון". לא היה מקום לשים את התמונה, לטובת פרסום תמונות אביו ואחותו של הלל שניספו בשואה. מאמר שמאז התקבל במחקר - הוא מאשש את הזיהוי בין שושני לפרלמן.

כאן מופיע שמקום לידתו הוא בפלסטינה.
האם זה תואם את הידוע לנו שנולד בליטא?

ידוע שהוא היה מספר שנולד במקומות שונים, ולכן זה בדיוק מתאים.
ראה במאמר פרי עטי "תעלומת שושני: הפיתרון" שבו הזכרתי את הנקודה הזו, וזה מופיע בכתובים.

תמוה שלא הזכיר מעניין הלל פרלמן כלל.

העובדה שהלל פרלמן לא מוזכר לא קשורה לשום עניינים אישיים.
הוא גם לא הזכיר את משה נחמני ואת עמדותיו בסרט ועוד רבים הוא לא הזכיר.
כמו שכתבתי - הוא לא התמקד בזיהוי הזה. לעומת זאת הוא לא ממש מכחיש את המקורות הקיימים בנושא שאי אפשר להתעלם מהם.

משה נחמני כתב, שבתחילת הדרך גרישפאן יצר איתו קשר, וכששמע שהוא נעול על הלל פרלמן הוא ניתק מגע...

[מטה עז]

חיבור לא ככ ברור בין מסעות אברהם אבינו והיציאה מחרן, לבין ההווה:

"וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי (ר"ת) לתת לזרעו (לפיכך?) חזל ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק
ג"פ הליכה לא להנאתו מכל מקום לטובתו. דומי'(א) כל פושע לרומניה (?), ספרד כל רוצח לאמריקה - רוסי כל מורה (= פאה וזקן) לסיביריה
י"ח ונח מצא חן... אבל ... יט' ונח=אתה היה, אעאה ששוצ(?).=בראשית. ... אתה הוא אשר בחרת(?), ודלג. אהיה אשר בחרת..
להקדים מצאת לבבו סבת בחרת .. בחרת בסבת? חרן וזש'כ (וזהו שכתוב?) בחרת- אמרת לו, ללא לאחר, 2) והוצאתו=מה אמרת לו. לך לך
וכרת עמו הברית שמת מוקדם (או קדם?)
ומצאת=עתה ידעתי כי ירא...".

[צופה_ומביט]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו.

לאחר כל הנ"ל [וזכותו של חכם היא (ולאו כל אדם זוכה לזה) אם וכאשר דבריו מעוררים אחרים ופועלים עליהם ובהם ללמוד ולהבין לפי דרכם (שלפי דרכם מוצאים אותה בדבריו), ועיין אבות ב, ט]:

לא אכחד כי יש אפשרות נוספת להבין את דברי שושני כאן:

לאור עצמאותו, תעוזתו, חשיבתו ופרשנותו המקורית של חכם שושני, לא אתפלא אם כוונתו היתה [עכ"פ כעוד אופן של פרשנות בין שאר האפשרויות שכולן אמיתיות] בפשטות שמשה בא מבית פרעה, גדל שם כבנו, כנסיך מצרי ועם שם מצרי, והיה צריך לבחור בין זהויות [מצרית או עברית] ונאמנויות [לפרעה ולמצרים (המצליחים והמשגשגים) או לאבותיו ולאחיו (הסובלים והמעונים)]. ובחר באחיו [בחירה אמיתית, שבאה בדיוק ברגע השיא של מצרים ורגע השפל של העברים], ויך את משה המצרי ויטמנהו שם, ויותר לא היה משה מצרי, רק עברי.

[צופה_ומביט]

אברהם אבינו:

פענוח בס"ד:
וכרות עמו הברית לתת אאהההווו [ר"ת: את ארץ הכנעני החתי האמרי והפרזי והיבוסי והגרגשי] לתת לזרעו [לפיכך] חז"ל ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק.

ביאור בס"ד:
פירוש יפה ליסוד דרשת חז"ל ביצחק ולא כל יצחק, שלכאורה הוקשה לו ששימוש הלשון כן הוא לומר "ביצחק יקרא", ולא "יצחק יקרא". אבל כפל הלשון בנחמיה "לתת לתת לזרעו" מוכיח שתהיה אצל זרע אברהם נתינה בתוך נתינה. נתינה ראשונה ליצחק [זרע אברהם] ונתינה שניה בתוך יצחק [זרע אברהם] - רק לחלק ממנו. הוי - כי ביצחק ולא כל יצחק.

[בברכה המשולשת]

לא אכחד כי יש אפשרות נוספת להבין את דברי שושני כאן:

לאור עצמאותו, תעוזתו, חשיבתו ופרשנותו המקורית של חכם שושני, לא אתפלא אם כוונתו היתה [עכ"פ כעוד אופן של פרשנות בין שאר האפשרויות שכולן אמיתיות] בפשטות שמשה בא מבית פרעה, גדל שם כבנו, כנסיך מצרי ועם שם מצרי, והיה צריך לבחור בין זהויות [מצרית או עברית] ונאמנויות [לפרעה ולמצרים (המצליחים והמשגשגים) או לאבותיו ולאחיו (הסובלים והמעונים)]. ובחר באחיו [בחירה אמיתית, שבאה בדיוק ברגע השיא של מצרים ורגע השפל של העברים], ויך את משה המצרי ויטמנהו שם, ויותר לא היה משה מצרי, רק עברי.

יעויין במצ"ב

[צופה_ומביט]

מסעות אברהם אבינו:

פענוח בס"ד:
ג"פ הליכה לא להנאתו מ"מ [מכל מקום] לטובתו. דומי' [דומיא (א"ה: אם זה הפענוח א"כ - שלא כשאר הדוגמאות - לא כתוב כאן מהיכן נשלחים פושעים לרומניה)] כל פושע לרומניה, ספרד כל רוצח לאמריקה, רוסי[ה] כל ממרה (=פאה וזקן) לסיביריה.

הצעת ביאור בס"ד:
לך לך - פירשו חז"ל להנאתך ולטובתך. ומיד אח"כ בפרשה כתוב ג"פ לשון הליכה, וילך אברם, וילך אתו לוט, ויצאו ללכת. ובכל אלו לא כ' כפל "וילך לו" "ללכת להם". ורומז ש"הנאתך" המובטחת תהיה בעתיד, אבל בהווה היו הליכות אלו לא להנאתו, הוא לא נהנה בהם, אבל כן היו לטובתו.
כי לאחר ביאור חז"ל אפשר ללמוד ש"לֵך לְךָ" נדרש כמו "לְךָ לְךָ", פעמיים "לְךָ", דהיינו "להנאתך, לטובתך", וממילא כשכתוב רק אחד מהם, לשון הליכה בלי כפל, היינו רק אחד מהשנים (הנאתך וטובתך). ולומר [באופן המתאים לסדר הדרשה הנ"ל במילים לֵך לךָ - הראשון: להנאתך, השני: לטובתך] ש"וילך" היינו שהיה להנאתו אבל לא לטובתו - זה בוודאי לא שייך. כי זה רק אצל רשעים, שחושבים רק על ההווה ונהנים והולכים בהנאתם אל אובדנם. ובהכרח שכאן אצל אברהם הכוונה שהיה לא להנאתו אבל כן לטובתו. [ויש ליישב עם סדר הדרשה].
ואכן בהליכה הראשונה כתוב "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", ולהדיא לא "לְךָ" עבור עצמך, ומה בא למעט ולאפוקי? שלא היה כעת להנאתו, והוצרך לכפות עצמו על זה, לציית לציווי הקב"ה. וכן מיד "וילך אתו לוט" בוודאי שלא היה דבר זה להנאתו של אברהם, וכן "ויצאו ללכת ארצה כנען" - עדיין לא הגיעו לכנען [שזה כתוב מיד בלשון "ויבואו ארצה כנען"], וא"כ ההליכה הזו של הדרך אינה הנאתו, אבל היא טובתו.
ומביא דוגמאות ממציאות ימינו להליכה שאינה להנאתו אבל היא כן לטובתו. [ק"ק לי להלום הדוגמאות, אבל עכ"פ לכאורה זהו ביאור העניין].

[ונתנו ידידים]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו.

לאחר כל הנ"ל [וזכותו של חכם היא (ולאו כל אדם זוכה לזה) אם וכאשר דבריו מעוררים אחרים ופועלים עליהם ובהם ללמוד ולהבין לפי דרכם (שלפי דרכם מוצאים אותה בדבריו), ועיין אבות ב, ט]:

לא אכחד כי יש אפשרות נוספת להבין את דברי שושני כאן:

לאור עצמאותו, תעוזתו, חשיבתו ופרשנותו המקורית של חכם שושני, לא אתפלא אם כוונתו היתה [עכ"פ כעוד אופן של פרשנות בין שאר האפשרויות שכולן אמיתיות] בפשטות שמשה בא מבית פרעה, גדל שם כבנו, כנסיך מצרי ועם שם מצרי, והיה צריך לבחור בין זהויות [מצרית או עברית] ונאמנויות [לפרעה ולמצרים (המצליחים והמשגשגים) או לאבותיו ולאחיו (הסובלים והמעונים)]. ובחר באחיו [בחירה אמיתית, שבאה בדיוק ברגע השיא של מצרים ורגע השפל של העברים], ויך את משה המצרי ויטמנהו שם, ויותר לא היה משה מצרי, רק עברי.

גם אם יש בדבריו דברים עמוקים, אבל הוא לא חז"ל ולא ראשון שיש לפרש את דבריו בפירושים שונים ועוד לכתוב על זה שכולן אמיתיות.
ובמקרה הזה לדעתי אתה מידי מתעמק בפירוש דבריו ואם א מהפירושים שפירשת נכון הרי זה הראשון בעמוד הקודם באשכול.
את שאר הפירושים שפירשת אתה צריך להוציא ספר ולקרוא לזה צופה ומביט על שמך כי עתה צופה ומביט לתוך תוכחי פנימיות הבנת התורה.
את שני הפירושים האחרונים שפירשת נראה לי שאינם נכנסים בדבריו היטיב. כי אם הכונה למצרים תמורת ישראל למה אמר את המצרי שבו, ואם הכונה לצד המצרי שבמשה כפירוש האחרון למה אמר ויטמנהו בחולין, ועל כרחך כפי' הראשון והפשוט שהשתמש בצד השלילי שבו לענייני חולין.
ומה שאמר פ"ת שהוא חסידישער וארט כונתו לא היה לתוכן דוקא אלא לצורת הפירוש.

[מָרוֹקַאִי זן חזו''א]

גרינשפן היה באיזה ארכיון באורגוואי, ושם הראו לו מסמך על שם 'מרדכי בן שושן אונונה'

מן הסתם הוא לא הבין, אבל הכוונה ששם משפחתו (המושאל מסתמא) היה: 'בן שושן אוחנונה' (שם משפחה נפוץ במרוקו)...

אוחנונה.jpg (32.12 KiB) נצפה 3446 פעמים

[הרואה]

הדבר הכי דרמטי שהתחדש לי בצפיה בסרט זה שהוא היה מוקף ב'בחורות יפות' בכל מקום שהלך.
צריך להבין יותר מה בדיוק קרה שם, ויתכן שאם הרב דומה למלאך קבל תורה מפיהו ואם לא אל תקבל.
לא כולנו ר"מ שתוכו אכל קליפתו זרק
וגם אם היה ספר מסודר ממשנתו היה אפשר לקרוא ולחוות דעה עליו
אבל להתאמץ מאד לפענח את רמזיו בידיעה שהיה אדם שלא עמד בניסיונות יתכן שזה קשור יותר לאשכול 'קודש וחול משמשין בערבוביא' ולא ברור שמצוות תלמוד תורה כוללת התעסקות בכתביו.
זאת שאלה שצריך לשאול, לא באתי לומר את דעתי.

[צופה_ומביט]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו.

לאחר כל הנ"ל [וזכותו של חכם היא (ולאו כל אדם זוכה לזה) אם וכאשר דבריו מעוררים אחרים ופועלים עליהם ובהם ללמוד ולהבין לפי דרכם (שלפי דרכם מוצאים אותה בדבריו), ועיין אבות ב, ט]:

לא אכחד כי יש אפשרות נוספת להבין את דברי שושני כאן:

לאור עצמאותו, תעוזתו, חשיבתו ופרשנותו המקורית של חכם שושני, לא אתפלא אם כוונתו היתה [עכ"פ כעוד אופן של פרשנות בין שאר האפשרויות שכולן אמיתיות] בפשטות שמשה בא מבית פרעה, גדל שם כבנו, כנסיך מצרי ועם שם מצרי, והיה צריך לבחור בין זהויות [מצרית או עברית] ונאמנויות [לפרעה ולמצרים (המצליחים והמשגשגים) או לאבותיו ולאחיו (הסובלים והמעונים)]. ובחר באחיו [בחירה אמיתית, שבאה בדיוק ברגע השיא של מצרים ורגע השפל של העברים], ויך את משה המצרי ויטמנהו שם, ויותר לא היה משה מצרי, רק עברי.

גם אם יש בדבריו דברים עמוקים, אבל הוא לא חז"ל ולא ראשון שיש לפרש את דבריו בפירושים שונים ועוד לכתוב על זה שכולן אמיתיות.
ובמקרה הזה לדעתי אתה מידי מתעמק בפירוש דבריו ואם א מהפירושים שפירשת נכון הרי זה הראשון בעמוד הקודם באשכול.
את שאר הפירושים שפירשת אתה צריך להוציא ספר ולקרוא לזה צופה ומביט על שמך כי עתה צופה ומביט לתוך תוכחי פנימיות הבנת התורה.
את שני הפירושים האחרונים שפירשת נראה לי שאינם נכנסים בדבריו היטיב. כי אם הכונה למצרים תמורת ישראל למה אמר את המצרי שבו, ואם הכונה לצד המצרי שבמשה כפירוש האחרון למה אמר ויטמנהו בחולין, ועל כרחך כפי' הראשון והפשוט שהשתמש בצד השלילי שבו לענייני חולין.
ומה שאמר פ"ת שהוא חסידישער וארט כונתו לא היה לתוכן דוקא אלא לצורת הפירוש.

אתה צודק, אבל:
א. להעמיד דבריי על דיוקם כלפי נקודה שהערת: כשאמרתי מתוך אפשרויות אחרות שכולן אמיתיות - לא התכוונתי האפשרויות האחרות שלי להבין את דבריו, אלא אפשרויות אחרות בעצם פירוש הפסוק שגם פירוש פלוני של חכם שושני לא בא מבחינתו לומר שרק זהו הפירוש, וכלומר שאינו דוחה את הפרשנויות המסורתיות והקדושות.
ב. לגוף העיסוק שלי בדבריווהמסתעף: רמזתי [או יותר נכון כתבתי בקיצור] בגוף הודעתי זו, וכעת אעתיק שוב בלי הקטנה: זכותו של חכם היא (ולאו כל אדם זוכה לזה) אם וכאשר דבריו מעוררים אחרים ופועלים עליהם ובהם ללמוד ולהבין לפי דרכם (שלפי דרכם מוצאים אותה בדבריו). ע"כ, ודי בזה.
ג. עיקר דבריי כאן בפירוש האחרון באו בדיוק עבור כך, לומר שלעצם כוונת חכם שושני בדבריו שלו - בהחלט יתכן שהתכוון כמו שכתבתי כעת. [חלק ה"חולין" איני יודע אם מתחת ידו יצא. כששמעתי את הגימטריא הזו מהרב שרקי בשם חכם שושני - לא הוסיף בה את ההמשך, אלא רק עצם הגימטריא שהמצרי בגימ' משה ושהכוונה שהיכה את המצרי שבו (וקבר/העלים אותו)].
ד. לגבי כוונת הרב פ"ת: שומע ומקבל. ואעפי"כ נרמזתי מלשונו למה שנרמזתי בזמנו, בפרט לאור הצעת הרב קרית מלך שקידמני.

[צופה_ומביט]

אברהם אבינו והיציאה מחרן:

פענוח בס"ד:
ו' ח [בראשית פרק ו פסוק ח] ונח מצא חן... אבל בנחמיה ט' וזח [פרק ט פסוקים ו'ז'ח'] = אתה היה [ר"ת: הוא י"י (ח"ש רגיל לציין את שם ה' באות י') האלקים], אעאה [ר"ת: אתה עשית את השמים] ששוצ [ר"ת: שמי השמים וכל צבאם] = בראשית. הולל [ר"ת: הוה ליה למימר] אתה הוא שהוצאתו, ודלג, אהיה [ר"ת: אתה הוא י"י האלקים] אשר בחרת..
להקדים מצאת לבבו סבת בחרת. כי כשבחרת (?) בסבת? חרן --- ונל"פ [ונראה לפרש] בחרת = אמרת לו, ולא לאחר, 2) [או: ב)] והוצאתו = מה אמרת לו, לך לך
וכרֹת עמו הברית שמת שמו קדם
ומצאת = עתה ידעתי כי ירא...

הצעת ביאור בס"ד:
בנח כתוב ב"פתאומיות" שמצא חן בעיני ה', ולא כתוב מדוע.
כי נח שייך למעשה בראשית, ובפסוקים בנחמיה ט' הוא שייך לחלק הראשון. אתה עשית, ולא אתה בחרת. ממילא הבחירה בו היא מצד הקב"ה [ובחז"ל שאף על נח נגזרה גזירה אלא שמצא חן]. וכך במשנה באבות עשרה דורות מאדם עד נח עשרה דורות מנח ועד אברהם, ואברהם נטל שכר כולם, בהבראם באברהם. הרי שעד אברהם נכלל הכל [עכ"פ למפרע משחטאו וכו'] במעשה בראשית.
אבל אצל אברהם מפרט הכתוב בנחמיה התחלה חדשה, אתה הוא וכו', מהלך חדש, בחירה באברהם, ואם בחירה - היא בזכות מעשיו.
וממילא מובן סדר הפסוקים שם, שאם כותב לפי סדר המאורעות היה לו להקדים את הוצאתו מאור כשדים לבחירה בו [ברית בין הבתרים, כמפורט שם להלן וכרות עמו הברית לתת וכו', ובפשט הפסוקים היא מאוחרת ליציאה מחרן], אבל כתב תחילה אתה הוא וכו' אשר בחרת לבאר שיש כאן מהלך חדש כנ"ל של אשר בחרת באברם, ואז מסביר את סיבת הבחירה: והוצאתו וכו' יציאת אברהם מחרן בציווי הקב"ה [אי נמי, וכך נראה יותר מההמשך, שלפירוש זה מפרש "והוצאתו מאור כשדים" כדברי הרמב"ן שהכוונה לנס הצלת אברהם מכבשן האש בחרן, שבאותו מעמד הוכיח אברהם את מסירותו לקב"ה שהושלך לאש על אמונתו. והיינו שסיבת הבחירה באברהם היתה כבר בחרן עצמה, ולפני הציווי לך לך, ואדרבה, היא היתה סיבת הציווי הזה לך לך וגו' ואעשך וגו'], וגם מדלג הפסוק עוד וכותב כבר על ברית המילה והחלפת שמו של אברם לאברהם [שמאוחרת לברית ביה"ב] שבכל זה מצא הקב"ה את לבבו נאמן לפניו - והיא סיבת הבחירה בו [בברית ביה"ב. חלק מאותה נאמנות הראה אברהם קודם לברית ביה"ב, וחלק מזה הראה אחריה, אבל הכל מהלך אחד של "לבבו נאמן לפניך" שהקב"ה "מצא" בו החל מיציאתו מחרן - או בהשלכתו לכבשן האש כבר בחרן - ולכן בחר בו = כרת עמו הברית לתת וכו'].

ומציע עוד פירוש ["ונראה לפרש"], לבאר את הפסוקים כן על סדר המאורעות. שבחרת בו אין הכוונה לברית ביה"ב [וכרות עמו הברית, הכתוב אח"כ], אלא עצם האמירה [שכוללת גם ציווי והעמדה בנסיון (לך לך הוא הנסיון הראשון)] לו - דוקא לו ולא לאחר - לך לך מארצך. והוצאתו הוא פירוט הבחירה הזו, מה אמרת לו, לך לך וגו' [על כל הכלול בזה, ואעשך וכו']. ולפי זה "בחרת באברם והוצאתו" הוא דבר אחד, יציאת אברהם מחרן בגיל ע"ה. [והסיבה שכעת הוצרך לפירוש חדש ב"והוצאתו" - כנ"ל כי כעת רוצה לפרש את הפסוק על סדר המאורעות, ממילא לא יתכן ש"והוצאתו" קאי על נס אור כשדים, שהוא קדם ל"בחרת באברהם" = יציאתו מחרן, לפי פירוש זה].
אמנם ושמת שמו אברהם הוא קפיצה לברית המילה בגיל צ"ט לאברהם [שחז"ל פירשו אותה במילים וכרות עמו הברית הכתובות מיד אח"כ, ובאמצע המילים ומצאת את לבבו נאמן לפניך = התהלך לפני והיה תמים (ואתנה בריתי ביני ובינך)], ואז מצאת את לבבו נאמן לפניך - מפרשו על הנסיון האחרון עקידת יצחק, בגיל קל"ז לאברהם, עתה ידעתי וכו' [שזהו "ומצאת"].
ונמצא שהכל בפסוק לפי הסדר עד וכרות עמו הברית. אשר בחרת באברם והוצאתו - לך לך, ושמת שמו אברהם - ברית המילה, ומצאת את לבבו נאמן לפניך - עקידת יצחק. אמנם וכרות עמו הברית - ברית בין הבתרים, שהיתה עוד לפני המילה.
ולכאורה זה מה שהעיר על דברי עצמו בפירוש זה [בהוספה שנראית מאוחרת, ולכן נכתבה באמצע השורה, כי כבר נכתבה מקודם השורה "ומצאת" וכו' ולא נשאר מקום בינה לשלפניה], שבכל מקרה א"א לומר שהפסוק מדבר כסדר המאורעות, כי "וכרות עמו הברית" [ברית בין הבתרים כמפורש כאן "לתת את ארץ" וגו'] קדם ל"ושמת שמו" [ברית המילה. וכל שכן ל"ומצאת את לבבו" עקידת יצחק] - ונמצא בסדר המאורעות בדיוק בין "בחרת והוצאתו" ל"ושמת שמו" [ולכן דקדק לכתוב את שינוי הסדר כאן דייקא בין וכרות עמו הברית לבין ושמת שמו]. אמנם יש ליישב, שוכרות עמו הברית הוא התחלת הנושא שמכאן ולהלן, ולכן הוא באמת התחלה חדשה, ולא רצוף בסדר המאורעות שמקודם, שהוא - גם לפי פירוש זה - סיפור סיבת הברית של הקב"ה עם אברהם, כי בחן אותו בעשרה נסיונות ונמצא נאמן, ונבחרו כאן ג' הנסיונות המפורשים בכתוב שהיו נסיון: הראשון, לך לך ואעשך וכו'. ברית המילה התהלך לפניי והיה תמים. והאחרון עקידת יצחק עתה ידעתי וגו'. ואמנם את ברית בין הבתרים כרת עמו כבר לפני המילה, ומספיק היה לזה הנסיון הראשון לך לך, אבל סוכ"ס סופו הוכיח עוד יותר על תחילתו, ומחזק את אותה הסיבה עצמה, ולכן נזכרו כל הנסיונות האלה תחילה - ואז התוצאה של כללות ענין הנסיונות לאברהם: וכרות עמו הברית לתת את ארץ וגו', שהוא המכוון כאן ואליו חותרים כדי להמשיך את הפסוקים הבאים.


נ.ב.
בנימה אישית. אני מוכרח לומר שכמה פעמים כשקראתי פסוקים אלו עלו בדעתי הן הצורך והן כיוונים שונים להבין את פירוש המילות בדיוק אל מה מכוונות ו/או את סדר הפסוקים, וכיצד בנוי כאן הנושא/האמירה מבחינת התחלה אמצעי ותכלית [החותרת ומכוונת להמשך הפרק]. ומשכך בהחלט התחברתי לנסיונות הקריאה של חכם שושני בפסוק, ובעיקר לעצם הגישה, והצורך שחש, להבין מה מכוון בכל מילה כאן, וכיצד / והאם נכתב לפי סדר המאורעות, ושחותרים כאן לתכלית שהיא ברית ביה"ב.

[פלוריש]

חידוש של מר שושני: ויך את המצרי ויטמנהו בחול. 'המצרי' גימטריא 'משה'. משה היכה את המצרי שבו.

לאחר כל הנ"ל [וזכותו של חכם היא (ולאו כל אדם זוכה לזה) אם וכאשר דבריו מעוררים אחרים ופועלים עליהם ובהם ללמוד ולהבין לפי דרכם (שלפי דרכם מוצאים אותה בדבריו), ועיין אבות ב, ט]:

לא אכחד כי יש אפשרות נוספת להבין את דברי שושני כאן:

לאור עצמאותו, תעוזתו, חשיבתו ופרשנותו המקורית של חכם שושני, לא אתפלא אם כוונתו היתה [עכ"פ כעוד אופן של פרשנות בין שאר האפשרויות שכולן אמיתיות] בפשטות שמשה בא מבית פרעה, גדל שם כבנו, כנסיך מצרי ועם שם מצרי, והיה צריך לבחור בין זהויות [מצרית או עברית] ונאמנויות [לפרעה ולמצרים (המצליחים והמשגשגים) או לאבותיו ולאחיו (הסובלים והמעונים)]. ובחר באחיו [בחירה אמיתית, שבאה בדיוק ברגע השיא של מצרים ורגע השפל של העברים], ויך את משה המצרי ויטמנהו שם, ויותר לא היה משה מצרי, רק עברי.

לא הבנתי מדוע אתה מכנה זאת דרך "נוספת", הרי זה חלק מהרעיון של הרב שרקי שהזכרת לעיל, וכפי שציין הרב בברכה משולשת
(אגב, לפני שנים רבות מסר הרב שרקי שיעורים בישיבת עטרת כהנים, עד שאמר את הרעיון הזה. ראש הישיבה שם הפסיק את שיעוריו וכתב נגדו ספר בשם "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה", אולם הרב טאו התנגד לזה וקנה את כל עותקי הספר (איני יודע האם הסכים עם הרב שרקי, או שהתנגד אליו אבל סבר שאין לצאת נגדו)

[צופה_ומביט]

חדא מיתרצא בחברתה. משום שאת דברי הרב שרקי לא ראיתי בקובץ שהביא הרב בברכה המשולשת, אלא שמעתים בעל פה, ושם נאמר בנוסח שהובן אצלי לא כעוסק במשה עצמו אלא בנידון האומה הנבחרת למהלך האלוקי. וממילא אצלי עכ"פ הופרד הדבר לשני ביאורים שונים. הראשון עוסק בשאלת בחירת ישראל [שהיא סוגיה מרכזית ביציאת מצרים], והשני עוסק בהשתייכותו האישית של משה. וממילא כמובן שאל הראשון יכולתי יותר להתחבר, וכנ"ל באורך, ואל השני פחות. ובהתאמה - האופן שבו הבאתי כל אחד מהם.

[פלוריש]

חדא מיתרצא בחברתה. משום שאת דברי הרב שרקי לא ראיתי בקובץ שהביא הרב בברכה המשולשת, אלא שמעתים בעל פה, ושם נאמר בנוסח שהובן אצלי לא כעוסק במשה עצמו אלא בנידון האומה הנבחרת למהלך האלוקי. וממילא אצלי עכ"פ הופרד הדבר לשני ביאורים שונים. הראשון עוסק בשאלת בחירת ישראל [שהיא סוגיה מרכזית ביציאת מצרים], והשני עוסק בהשתייכותו האישית של משה. וממילא כמובן שאל הראשון יכולתי יותר להתחבר, וכנ"ל באורך, ואל השני פחות. ובהתאמה - האופן שבו הבאתי כל אחד מהם.

כעת יותר מובן. אשריך!

[יעל]

גרינשפן היה באיזה ארכיון באורגוואי, ושם הראו לו מסמך על שם 'מרדכי בן שושן אונונה'

מן הסתם הוא לא הבין, אבל הכוונה ששם משפחתו (המושאל מסתמא) היה: 'בן שושן אוחנונה' (שם משפחה נפוץ במרוקו)...

אוחנונה.jpg

לפי המוזכר בספר של שלמה מלכה בצרפתית, עמ' 206, אונונה היה שם הנעורים של אמו של מרדכי בן שושן.

[יעל]

הדבר הכי דרמטי שהתחדש לי בצפיה בסרט זה שהוא היה מוקף ב'בחורות יפות' בכל מקום שהלך.
צריך להבין יותר מה בדיוק קרה שם, ויתכן שאם הרב דומה למלאך קבל תורה מפיהו ואם לא אל תקבל.
לא כולנו ר"מ שתוכו אכל קליפתו זרק
וגם אם היה ספר מסודר ממשנתו היה אפשר לקרוא ולחוות דעה עליו
אבל להתאמץ מאד לפענח את רמזיו בידיעה שהיה אדם שלא עמד בניסיונות יתכן שזה קשור יותר לאשכול 'קודש וחול משמשין בערבוביא' ולא ברור שמצוות תלמוד תורה כוללת התעסקות בכתביו.
זאת שאלה שצריך לשאול, לא באתי לומר את דעתי.

זה הכל שמועות שהן בגדר לשון הרע. דברים שונים שמוזכרים עליו בכתובים ככלל הם בגדר לשון הרע והוצאת שם רע שאסור להאמין להם מבחינה הלכתית.

[ארי שבחבורה]

זה הכל שמועות שהן בגדר לשון הרע. דברים שונים שמוזכרים עליו בכתובים ככלל הם בגדר לשון הרע והוצאת שם רע שאסור להאמין להם מבחינה הלכתית.

גם אני צפיתי בסרט וממש לא התרשמתי שמדובר במשהו רציני. אמירה אחת או שתים שמשמעותן לא ברורה. לא נראה לי שווה התייחסות.

[ונתנו ידידים]

אברהם אבינו והיציאה מחרן:

פענוח בס"ד:
ו' ח [בראשית פרק ו פסוק ח] ונח מצא חן... אבל בנחמיה ט' וזח [פרק ט פסוקים ו'ז'ח'] = אתה היה [ר"ת: הוא י"י (ח"ש רגיל לציין את שם ה' באות י') האלקים], אעאה [ר"ת: אתה עשית את השמים] ששוצ [ר"ת: שמי השמים וכל צבאם] = בראשית. הולל [ר"ת: הוה ליה למימר] אתה הוא שהוצאתו, ודלג, אהיה [ר"ת: אתה הוא י"י האלקים] אשר בחרת..
להקדים מצאת לבבו סבת בחרת. כי כשבחרת (?) בסבת? חרן --- ונל"פ [ונראה לפרש] בחרת = אמרת לו, ולא לאחר, 2) [או: ב)] והוצאתו = מה אמרת לו, לך לך
וכרֹת עמו הברית שמת שמו קדם
ומצאת = עתה ידעתי כי ירא...

הרב הצופה דבריך כשלעצמם הם קילורין לעיניים ומחכימים מאד בכל אשר אתה פונה!! מודה לך מאד.
ובכל זאת אבקש רשות לחלוק עליך על הפיענוח כאן גם אם לא לכל דבר אתן פיענוח חדש.

1. הפיענוח כאן נראה נכון אם כי הוא עצמו טעה בפסוק כי לא כתוב ה אלוקים אלא אתה הוא ה לבדך. ומש"כ רגיל לציין וכו' אינו נצרך כי הרי ר"ת איכא כאן ושם הויה מתחיל עם י והאלוקים מתחיל עם ה.
2. שהוצאתו - איני יודע מה כן כתוב אבל ברור שזה לא מה שכתוב שם. נראה לי שיש שם כמה ללל ואח"כ אולי ח ת ם או ח ת ח
3. ודלג - לפי הנקודות שלפנ"ז ואח"ז נראה ברור שהמילה הזה הולך על לעיל מיני'. ומש"כ אח"כ אהיה אשר בחרת הוא התחלה לההמשך.
4. לפני המילה להקדים כתוב הו"ל דהיינו הו"ל להקדים וכו'. ונראה שיש עוד מילה עוד לפנ"ז בצד השני של הפס השחור.
5. כי כשבחרת (?) בסבת ? חרן - איני יודע מה כתוב שם אבל כשתעבור על דמיון האותיות לשאר כתב ידו תראה שזה לא מה שכתוב. כשבחרת ודאי לא כתוב שם, בסבת נראה לי יותר שזה ש ולא ס, סימן שאלה נראה לי שהוא ב ולא סימן שאלה (הנקודה שמתחתיו שייך לשורה שלמטה ממנו כדלהלן) וגם הח לא ברור לי שהוא ח כי בדרך כלל אין הח שלו בעיגול כזה.
6. וכרת עמו וכו - יש שם קטע שלם לפנ"ז שא"א לקרוא כי הוא מובלע בין הקמטים
7. שמת שמו - לא נראה כך. זה לא ש אלא ל ונראה שכתוב למ"ת (הנקודה שעשית מיני' סימן שאלה שייך לכאן והוא נקודה של הר"ת הנ"ל), וגם השמו לא ברור לי ונראה שאינו ש
ע"כ מה שיש לי להעיר ואדרבה אולי תורה חדשה מאיתך תצא אחר שתפענח את זה נכון.

[צופה_ומביט]

ברשותכם, אני מבקש להתאזר בסבלנות לגבי האורך בהודעה הזו.
המעוניין והסבלן - יהיה נשכר בעז"ה.
ועוד, שכדאי האריכות [והחידוד, והדיוק] להראות למה אפשר להתעורר מקיצורי דבריו של ח"ש [שלענ"ד - מאד עמקו מחשבותיו].
[בכל מקרה, לחלק לכמה הודעות בכה"ג אין שום טעם. וכבר מילתי אמורה, שהרוצה והמעוניין בדברים יכול להעתיק לעצמו את ההודעה לקובץ, לחלקו כראות עיניו, ולקרוא בכמה פעמים].

בן.png (290.58 KiB) נצפה 2980 פעמים

מכאן בראש העמוד.
אתייחס כאן רק לשורה הראשונה [את ההמשך הבאתי כדי להראות שאין לשורה זו המשך. אא"ט זה מה שרמז בג' האיקסים שבסוף שורה זו, לומר שמשם מתחיל נושא חדש. הנושא הבא הוא בחינת "עבד". לאורך העמוד כולו הוא עוסק הרבה בנושא זה של "בן" לעומת "עבד"].

פענוח בס"ד:
בן ב"פ כו, נגלה בכתב ונרמז בע"פ, ג' בשיווי גמור, ראשון = 1) שונה 2) נפרד לשנים 3) שונים. בזמן שאין


ביאור בס"ד:

בן ב"פ כו, נגלה בכתב ונרמז בע"פ

אולי רומז לבן שמפשפש בגנזי דמלכא [זוה"ק פרשת בהר, וכלול לענ"ד בדברי ח"ש להלן באותו העמוד] על פי מה שנרמז בגלוי בכתב. יש גילוי חיצוני של שם הויה, שמתגלה כפי שהוא בחיצוניות, והבן נרמז ממנו אל גילוי שם הויה הפנימי הנעלם.

עכ"פ, בעיקר עוסק כאן בניתוח "שם הויה במילוי ב"ן", כלומר שם הויה במילוי כזה שאותיות הנגלות עולות כו ואותיות המילוי הנסתרות ג"כ עולות כו, ב"פ הויה, מילוי כזה ששווה [בערכו המספרי] לגלוי.
שם הויה במילוי ב"ן הוא: יוד הה וו הה.
ובדיוק בזה עוסק ההמשך:

ג' בשיווי גמור, ראשון = 1) שונה 2) נפרד לשנים 3) שונים.

ג' אותיות מתוך שם הויה במילוי ב"ן הם בשיווי גמור בין הנגלה לנרמז [האות הגלויה ואות המילוי], אותה אות כפולה בעצמה: הה, וו, הה. שיוויון גמור בין אות היסוד לאות המילוי בג' פרמטרים: בערך המספרי [זהה], במספר האותיות [אות היסוד אחת (כמובן) והמילוי אות אחת], ובזהות האותיות [אות המילוי היא אות היסוד].

לעומת זאת, האות הראשונה בשם זה, שווה למילוי שלה רק בדבר אחד: בערך המספרי שלה [י = וד], אבל זו לא אותה אות מוכפלת בעצמה, אלא יש את אות היסוד [י] ואז ב' אותיות מילוי [וד], והן שונות זו מזו [אינן הה (שג"כ עולה מספרית י'), אלא וד].

א"כ, האות הראשונה מובחנת מכל ג' האחרות בכך שהמילוי שלה: 1) שונה [מאות היסוד] 2) נפרד לב' [אותיות] 3) [ב' האותיות של המילוי] שונות [זו מזו].

בזמן שאין

כעת [בשתי מילים] הוא מפרש את התוכן הרעיוני של העניין:

השם העולה "בן" – ב"פ כו [הויה] – רומז לגילוי הקב"ה בעולם [הויה = כו] על ידי ישראל הקרויים בנים [שם "בן"] ומגלים את שמו של הקב"ה [הויה] בעולם. זהו ב"פ הויה [שעולה שם זה], האחד המקור, והשני הגילוי של ישראל. האחד תורה שבכתב [הגילוי שמצד הקב"ה, ולפי ערך רומז אליו], השני תורה שבעל פה בפי ישראל [הגילוי שמצד המקבלים, ולפי ערך רומז לעבודת ישראל לגלות בעולם].

וביתר שאת: "קרויים" = בעל פה, אותיות המילוי כנ"ל. כאשר ישראל קרויים בנים – היינו שיש זהות בין המקור [שבכתב] לבין המילוי [שבעל פה], שזהו שם "בן" [ב"פ הויה].
אמנם בתוך זה [שם בן, ב"פ הויה] גופא יש חילוק בין "בזמן שעושין רצונו של מקום" לבין "בזמן שאין עושין רצונו של מקום":

בג' אותיות מתוכו המילוי זהה לגמרי [שיווי גמור] למקור, ובאות הראשונה המילוי שווה למקור רק בערך המספרי [זו הסיבה שבכללות השם עולה המילוי כהמקור, ב"פ הויה] אבל לא בשום דבר אחר.

ומעתה:

בשם הויה במילוי "בן", ג' האותיות שבהן היסוד והמילוי בשיווי גמור – מייצגות את מהותו של בן, מצב טוב וראוי של בן: הוא זהה לאב. האב מתגלה בבן, ונמשך בבן. אצל ישראל זהו "בזמן שעושין רצונו של מקום", ואז הם בעצמם גילוי הקב"ה בעולם.

האות הראשונה, שבה נבדל המילוי מהיסוד בג' דברים – מייצגת מצב של "בזמן שאין עושין רצונו של מקום", שאז מחלוקת אם קרויים בנים או לא [קרויים = בעל פה, אותיות המילוי כנ"ל], וכלומר שבמצב זה הם קרויים בנים [באות המילוי] רק בסוד/שורש נסתר, ולא בגילוי בפועל. ובהקבלה לאות היסוד [שמצד הקב"ה] ואות המילוי [שמצד ישראל] – המילוי עדיין עולה בגימטריא כאות היסוד [י = וד], זהו שיווי נסתר [ובו עדיין קרויים בנים, וגם כללות השם עולה "בן" כנ"ל] שאינו ניכר בהופעת/צורת האותיות [שבו כבר אינם קרויים בנים], שבהופעתן הגלויה [של אותיות המילוי] הן שונות מכל בחינה מאות היסוד: 1) שונה, 2) נפרד לשנים, 3) שונים [ממילא אין המילוי "נקרא" כמו המקור].

וי"ל עוד בכוונתו, דמצד שם בן – בין כך ובין כך קרויים בנים, שהרי הוא עולה תמיד "בן", והמילוי עולה תמיד כמו המקור [ב"פ הויה], ומצב זה של "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" – משנה בשם "בן" רק את האות הראשונה [וצ"ע, היא האות של השורש הנסתר, ולא של הגילוי בפועל. ולפי מה שנציע להלן בס"ד ביאור בדברי רבי מאיר בגמרא קידושין על פי דברי ח"ש – מובן העניין ומתורצת שאלה זו], רק בה נעשה שינוי [וגם הוא רק של הופעה חיצונית כנ"ל, צורת האותיות] בין המקור למילוי ["קרויים"], אבל ג' האותיות האחרות נשארות זהות ["שיווי גמור"] בכל מקרה.

אחרי הראה אותנו אלקים את כל זאת, ניתן להבין מה מטרת כל הקטע [שורה אחת]:

ליישב שאלה שעולה כשמתבוננים בשם ב"ן.

הנחת היסוד [של ח"ש] היא שלא בכדי עולה שם זה בגימ' בן. אלא שזהו שם [= גילוי לזולת] הויה [אופן של גילוי הויה בעולם] שמבטא את העניין שישראל בנים למקום, כלומר שמו של הקב"ה [אותיות המקור] באופן שנעשה על ידי ישראל [אותיות המילוי] באופן של בנים [כללות השם העולה בן, ב"פ הויה].

וממילא קשה, באופן של בנים – היתה צריכה להיות זהות גמורה בין אותיות המקור למילוי. בדיוק כשם – ומאותה סיבה – שבשם זה אותיות המקור ואותיות המילוי שוות בערכן המספרי – שהוא הוא מה שיצר את כל הגימטריה של "בן" בשם זה, ב"פ כו, ב"פ הויה.

אמנם למי שמכיר, התשובה עולה מאליה, והיא בעצם שיטת רבי מאיר: בין כך ובין כך קרויים בנים.

בבחינה של בנים גופא יש שתי בחינות: עושים רצונו של מקום, ואין עושים רצונו של מקום. ואמנם בשניהם קרויים בנים, אבל בשם המבטא בחינה זו מוכרח להיות חילוק המתייחס [ומייצג בהתאמה] את שני המצבים האלה. מצב של זהות [מוחלטת], ומצב של שוני [כמעט גמור] – ובאופן שעכ"ז הגימטריה הכללית תישאר זהה: ב"פ הויה, כי "בין כך ובין כך קרויים בנים".

את פירוט הדבר באותיות שם זה – כתב כאן ח"ש [באותה שורה אחת].

ואגב אורחא הובנה לנו ג"כ נקודה נוספת בלשון חכמים: מדוע לשון חז"ל בנושא זה [ודייקא בהקשר של "בין כך ובין כך"] הוא: "קרויים" בנים.


הוספה בס"ד:

דברי ח"ש אולי תואמים ומקבילים לדברי רבי מאיר (קידושין לו, א), שהביא לשיטתו ארבע ראיות, זו לפנים מזו, עד הראיה הגמורה:

תניא: בנים אתם לה' אלהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר: בנים סכלים המה, ואומר: בנים לא אמון בם, ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים, ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מאי ואומר? וכי תימא, סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, ת"ש, ואומר: בנים לא אמון בם; וכי תימא, כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, ת"ש, ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים; וכ"ת, בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו, ת"ש, ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".

אולי יש לומר שארבעה פסוקים אלה, שהם ארבע בחינות של "אינן עושין רצונו של מקום" – שעכ"ז קרויים בנים – מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הויה במילוי ב"ן.

ובשימת לב עוד, שמצד חטאם של ישראל מתארים הפסוקים רק ג' דרגות של חטא: סכלים, אין אמונה, עבודה זרה. הרביעי עוסק רק בשאלה עד כמה קרויים בנים [שזה דבר שמצד הקב"ה כיצד לקרוא להם, להתייחס אליהם].

ובשימת לב עוד, שבפסוקים שהביא רבי מאיר – דייקא על הבחינה הכי גרועה של "אין עושין רצונו של מקום" – אומר הפסוק שהם נקראים "בני מעלייא": בני אל חי.

ואפשר לומר שהפסוקים הללו – המסודרים כאן בסדר עולה ממטה למעלה של "אינן עושין", מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הויה מהסוף להתחלה. כי בכל העמקה של הרֶשע – פוגמים יותר עמוק וגבוה. וא"כ סכלים פוגם בה' אחרונה, אין בהם אמונה/אמון פוגם בו', עובדי ע"ז פוגם בה' ראשונה, ואם לא היו נקראים בני מעלייא היתה נפגמת בזה אות י', אלא שדוקא משם הישועה: אות י' אינה נפגמת כלל, ודייקא שם הם "בני אל חי" [ידוע שבהקבלת שם הויה אל נרנח"י, י' חכמה כנגד חיה, החכמה תחיה], ומשם נמשך ש"קרויים בנים" גם לכל ג' האותיות/בחינות שכן נפגמות בחטא: אותיות הוה – שנפגמות בע"ז, אין אמונה, סכלים.

ומעתה נשים לב שיש כאן ממש "תמונת ראי" של מה שמצינו באותיות המילוי, שדוקא ג' אחרונות לא נפגמו כלל [זהות לאות המקור], ודוקא הראשונה נפגמה [שונה מהמקור] כמעט לגמרי - בשלושה פגמים.

ולא רק שאין כאן קושיה אלא שהם הם הדברים!

הפגם הנמשך לכל אחת מג' האותיות האחרונות – מובא אל האות העליונה ביותר, הראשונה, להיות מומתק שם, וממילא נשארות האותיות האחרונות נקיות לגמרי, ללא שום פגם אפילו אחד. [משא"כ באות הראשונה לא אכפת לן שיהיו אפילו כל ג' הפגמים יחדיו, משום שהיא לא נפגמת כלל, ומשכך – אדרבה – היא ממתקת כל הפגמים].

כאמור, יש ג' פגמים, זה לפנים מזה: סכלים, אין אמונה, עבודה זרה. מקביל [בהתאמה, ודוק!] לג' השינויים שציין ח"ש [שיש באות הראשונה בין המקור לבין המילוי]: שונה, נפרד לשנים, שונים.

המילוי [בעל פה, "קרויים"] עוסק במצבם של ישראל, המקור עוסק בקב"ה. היכן הראה רבי מאיר שקרויים בנים בלי שום שינוי? דייקא היכן שהפגם הוא הכי גבוה ועמוק. לכן מצד ישראל [המילוי] מתואר הפגם [על כל ג' בחינותיו, זו לפנים מזו] דוקא במקום הכי גבוה, לשם "מתנקזים" כל הפגמים כולם – כדי להיות מוארים ומומתקים משם! ג' העומקים של חטא [ג' השינויים הנמצאים באותיות המילוי, הפגם השייך לכ"א מג' האותיות האחרונות] מתנקזים כולם אל אות י' הראשונה [לשם הובאו כל השינויים כולם, שמשם ממתיק אותם הקב"ה] וממילא חוזרות ג' האותיות האחרונות להיות נקיות וזכות, מילוי בשיווי גמור למקור.

וזה עומק דברי רבי מאיר, שדייקא הפסוק האחרון חותם את העניין של "בין כך ובין כך קרויים בנים", דכל מה שיש לערער – מתבטל שם לגמרי, מן הקצה אל הקצה ["בני אל חי" – על המשחיתים ביותר "לא עמי אתם"]. הכוונה היא לומר שאות י' היא הממתיקה את כל הפגמים ומכוחה קרויים בנים בשיווי גמור ["בין כך ובין כך"] אפילו היכא שכן היה מקום לומר שיהיה פגם ["בין כך ובין כך"].


באגב, בסידור היעב"ץ בהגדה של פסח, מקביל את ארבע כוסות לארבע אותיות שם הויה מההתחלה לסוף, ולארבעה פגמים בהתאמה: רוח שטות [כנגד י' חכמה], רוח זנות [כנגד ה' בינה], רוח חמדה רעה [כנגד ו' תפארת], רוח הטומאה [כנגד ה' מלכות]. וגם זה יש להקביל לארבעת הפסוקים שהביא רבי מאיר [ובהם שלושה פגמים כנ"ל], אבל בסדר יורד: סכלים הוא רוח שטות כנגד חכמה, אין בהם אמונה הוא רוח זנות [בגידה באמון ונאמנות הנישואים] כנגד בינה ורוח חמדה רעה [בגידה באמון ונאמנות לזולת] כנגד תפארת, ועבודה זרה הוא רוח הטומאה כנגד מלכות ה'.

[דרומי]

הפלא ופלא!

[הוגה ומעיין]

לנידון שהתעורר כאן האם הפענוחים הם הם כוונת ח"ש או שהם דברי המציע פענוחם, דילמה שבה עמדתי גם אני כשעסקתי לפני שנים בפענוח דבריו, מה שהניח את דעתי הם דברי הגר"ח מוולוז'ין שלוינס קיבל מח"ש, על מאמרם באבות "וכל דבריהם כגחלי אש", שדברי תורה מצד עצמם הם כגחלת, וצריך לנפוח בה, ומאן דנפח מדיליה נפח, והשלהבת העולה מיוחסת איפוא לגחלת וגם לנופח בה.

[הוגה ומעיין]

ודאתאן להכא אי אפשר שלא להביע התפעלות ותודה עמוקה להרב צופה ומביט. מהלכיו קילורין לעיניים ומשובבי דעת, ונובעים מתוך יגיעת אמת לליבון דברי תורה.

[קרית מלך]

אל תאמר ח"ש אמור צו"מ.

לא יאומן. ש"י ודפח"ח.

מן הענין לציין ששמעתי מאחד מצדיקי הדור הקודם זצללה"ה שחכמי הקבלה מבטאים את השם ב"ן בניקוד פתח ולא בניקוד סגול [כידוע ומפורסם]. בכדי להרחיק את הרעיון מהגשמה כלשהי.