מטה עז כתב:ביקורת על פוסט מודרניזם:
החלטת עקשי-טֶפֶש, חצופי הגסות - ----------- 2 פלאי עד קרו --------- עליך להאמין (מי אתה בכלל 2) ומה פרוש האמֵן 3) הקשר בינך לאמונתך 4) ערך אמונתך 5) וערך אמונה בכלל = 5 חידות. שבהזידם להחליט. שמים עצמם כא'. - וידיעתם החלטת-אמת הרי מלאי סתירות לאין מספר - שהרי לדעתם אין אמת כלל, בעולם - אף אין דעת ויודע באפשרות.
המשך הקטע הנ"ל:
פענוח בס"ד:1)
התאמת אברי החי, טבעיו, נטיותיו, - ברבים. הקשר בינו לדור בא. - (אף שלא יראהו - כ"ש [כל שכן] בחי הדואג לצרכו בהתחלה ואשר אברים מותרים [אולי: מיותרים]. רק לשמש לפרקים. (הזדווג. קודם להם דחיפה ספונטנית - ההנאה..) אף רק אחר לידה (יצירת חלב בדד) אף פ"א [פעם אחת] בחיים
פלאים רבים ועצומים ------ כולם במקרה-עיור באו. ללא כונת מכוֵן כלל וללא מסדֵר - ב) אף החמרים וטבע שינויים, במקרה כך היו
מעולם2) הפלא השני, שאי אפשר להעריכו. שבמשחק כחות-עד, העיורים, הפועלים בלי כונת סדור, ומטרה, הנה מופיע יצור, הרואה, המוצא חכמה עצומה, שא"א [שאי אפשר] לו לדמות גודל הבינה וע[ו]צם הסדור ברחבי עד. מתענג עליה, ומלא תמהון
גם חכמה זו, במקרה באה. מאין ודאותה. - הרי אף אם יכחישו כל היש. ויצעקו [
אולי: וידמוהו] אילוזיה, הרי באילוזיה כלול מושג, יש אמת
שם שארצה לדעתו. רק רמונו - מי המרומה, מהו האמת, ואיך אפשר מושג דעת האמת - או דעת היש - ובמה רמוהו
אודך על כי ---- נוראות נפל[(א)]תי ----
נפלאים מעשיך ----
ונפשי י[(ו)]דעת מאד
ידרשו - להאמין - בלמעלה מן הנס ---------- לסוף יגיעו לפולחן מילים (= בדיות / הבדיות) שלא יתנו אף ציור דבר שאפשר לדמותו
רק מ[ו]פשט מן המ[ו]פשט, כמות בלי איכות, סמל בלי ציור, יכֹלת בלי יכ[ו]ל, רבים ללא אחד, אף לא גבול מ[ו]גבל
הנ"ל עם הערות וביאורים בס"ד:1)
התאמת אברי החי, טבעיו, נטיותיו, - ברבים.
[א"ה: הדגש הוא על ההתאמה, שהיא המעידה על חוקיות תכנון וסדר, היא ה"חכמה" שבדבר. וככל שהדברים ביניהם נצרכת התאמה רבים יותר, גדל הפלא - והחכמה - של ההתאמה. הדגש הוא על החי, הקרוב אלינו במהותו, והכי מורכב, אף שגם בצומח יש התאמה בין מערכות מופלאות לתפקודו כיחידה אחת שלימה. כמו"כ ידבר להלן על דברים שבהכרה ורגש שאינם (ידועים לנו) בצומח] הקשר בינו לדור בא.
[א"ה: "בא" ולא "הבא", כי אינו מדבר על המושג "הדור הבא" אלא "דור שטרם הגיע", "דור עתידי"] - (אף שלא יראהו
[א"ה: שהרי הדחיפה להעמיד תולדות היא עוד לפני שהתולדות ישנם, ולפעמים נולדים לאחר מות האב, ומצוי שלא יראהו בגדלותו ובהצלחתו, ואיש אינו מובטח על זה, ועכ"ז מרגישים קשר עז וחיבור לדור שטרם הגיע, וכנ"ל "דור בא", ודחיפה אליו ולקראתו]- כ"ש [כל שכן] בחי הדואג לצרכו בהתחלה
[א"ה: שיש לו טבע של "אגו" ואנוכיות מוטבעת, לדאוג קודם כל לעצמו] ואשר אברים מותרים [אולי: מיותרים].
[א"ה: אם 'מותרים' - הכוונה שלמרות שיכול להשתמש בהם בכל עת, ואם בצרכו היה הדבר תלוי היה עושה כן להנאתו, עכ"ז משתמש בהם רק לפרקים, כפי התועלת שתהיה מזה ל"דור בא". ואם 'מיותרים' - הכוונה שאין בהם כל שימוש לתועלת החי הקיים עכשיו, אלא כל כולם מיועדים עבור "דור בא", וממילא/וסימנך משמשים רק לפרקים. הטענה כאן לכאורה היא על עצם הנחת היסוד (ה"אבולוציונית") שמצרכי החי (כעת) הוא להתרבות. שכן החי דואג רק לעצמו, ומה אכפת לו אם יהיו אחריו כמוהו שיבואו ממנו (ואף אם הוא עצמו בא רק מהתרבות - עכ"פ כשהוא קיים מה אכפת לו בזה, וחי - אדם - הרי אינו פועל באוטומט, אלא מהכרה ודעת ושיקול). וזו טענה רק כנגד מקרה עיור, כי אם הכל מתוכנן בחכמה הכל מובן, שכך הוטבע בו כי זו התוכנית. והחולקים יגידו שחלק זה מוטבע בחי כטבע - שהרי רק על ידו בא הוא עצמו לעולם (וממילא לא יתכן להפריד ולעשות חלוקה והבחנה בינו לטבע זה), וחלק זה גובר על הרגש ועל ההיגיון, אלא הוא דחף וצורך = כך חש החי את היותו מוטבע לזה - כי כך נוצר בעצמו] רק לשמש לפרקים. (הזדווג. קודם להם דחיפה ספונטנית - ההנאה..)
[א"ה: כאן מסביר מהם ה"פרקים", דהיינו ה"הזדווג". ומסביר שדבר זה בעצמו בא מדחיפה ספונטנית שכרוכה יחד (כסיבה או תוצאה) עם ההנאה, וההנאה מוכיחה שיש כאן דחיפה ספונטנית ולא שהמעשה כולו טכני יזום בשיקול הדעת. וזה אצלו עוד הוכחה על התוכנית שבדבר: ראשית, עצם ההנאה, מהיכן היא קיימת במעשה, ובמעשה זה ולא / יותר מאשר אחר. שנית, כלל הדבר העולה בידינו: כי האיברים מיותרים, ומשמשים רק לפרקים, וגם באותם הפרקים נצרכת לזה דחיפה ספונטנית מוטבעת וכרוכה יחד עם הנאה. הרי שבלי זה לא היה אדם עוסק בכך, ואעפי"כ כשאדם עוסק בכך הוא מודע היטב לנושא "הדור בא" ואדם שקול עושה זאת עבור "דור בא" וממילא משמש רק לפרקים. הרי לפנינו הפלא שבדבר (מי יגלה עפר מעיניו ויראה את דור הבהמות הנהנתניות שמחפשים כל טצדקי להיפטר מנטל ההולדה ושאר טבעים מוכרחים כדי לחיות חיי הוללות תמידיים)] אף רק אחר לידה (יצירת חלב בדד)
[א"ה: עוד 'איברים מיותרים' שלא משמשים לשום דבר אפילו בהולדה עצמה, אלא רק לאחר הלידה, וכבר מוכנים להזנת הולד הנולד] אף פ"א [פעם אחת] בחיים
[א"ה: מבחינת איברים אלו, הם קיימים באותה הצורה בדיוק גם אילו יבואו לשימוש רק פעם אחת בחיים, ויפעלו את פעולתם בדיוק באותה הצורה באותה הפעם האחת]פלאים רבים ועצומים ------ כולם במקרה-עיור באו. ללא כונת מכוֵן כלל וללא מסדֵר - ב)
אף החמרים וטבע שינויים, במקרה כך היו
מעולם [א"ה: לא רק המערכות האלה כפי שהן לפנינו הן פלאים עצומים, אלא אף אבני הבניין שלהן, ושינויָים של אלה מאבני בנין בתהליך של הרבה שלבים עד להתהוות המערכות הנפלאות שלפנינו - כולן במקרה, עיוור. וכל זה לא רק פעם אחת, אלא כך הוא טבע המערכת (שאינה "מערכת" וזהו דייקא טבעה, שהיא "אינה מערכת כלל") ומעולם הוא כך. במילה "מעולם" אולי רומז גם לקדמות, וטוען שלשיטתם מוכרחה קדמות. אי נמי מאותו רגע שבו החלה ההוויה, שבו אין לנו שום השגה ושום חוקיות, ובמשך כל הזמן העצום שמאז ועד עתה לטענתם, שטוענים שמוכרח זמן כזה עבור התהוות כל אלה במקרה עיוור. אי נמי כלפי הטענה שיש שרשרת יקומים שנולדים זה לזה בזמן אינסופי ואנו ביקום שהוא תוצר של אינסוף מקרים עיוורים ומתוך אותו אינסוף הוא צורה אחת שעמידה / ברת קיום לעצמה, דבר שאפשרי לטענתם כשמדברים על אינסוף]2) הפלא השני, שאי אפשר להעריכו,
[א"ה: או שבא בזה לשלול מי שימעיט בערך פלא זה ויראהו פחות מהקודם, או שבא להגדילו באמת אפילו על קודמו] שבמשחק כחות-עד
[א"ה: נצח, אינסוף בעוצמה, מקום וזמן], העיורים, הפועלים בלי כונת סדור [א"ה: ביניהם לבין עצמם, ליצור התאמה והרמוניה], ומטרה
[א"ה: בלי תכלית שעבורה ולשמה הם פועלים (כל שכן ביחד, בשיתוף ובמשותף) להגיע אליה], הנה מופיע יצור, הרואה
[א"ה: אפילו בלי עיון, אלא כך רואות עיניו מולו], המוצא
[א"ה: כשהוא מחפש. אי נמי: רואה כשהוא מביט, מוצא אף בהיסח הדעת] חכמה עצומה, שא"א [שאי אפשר] לו לדמות גודל הבינה וע[ו]צם הסדור ברחבי עד
[א"ה: הופעת יצור כזה היא פלא שאי אפשר להעריכו, כי היא כבר גובלת בסתירה ליסוד/עיקרון המערכת עצמה. במערכת אין חוקיות וסדר - אבל היצור - שנוצר בה וממנה - רואה בה דוקא חוקיות וסדר. כיצד מקרה עיור יוצר יצור שרואה סדר? ובדיוק במקביל ליצור הזה יוצר המקרה העיור מערכת שמפגינה (במקרה) סדר, ושניהם (ב)אותו עולם. אם הכל במקרה עיור, א"כ לא זו בלבד שנוצרה מערכת בעלת חוקיות וסדר, נניח כמקרה אחד מאינסוף, אלא עוד בתוכה וכחלק ממנה - ובדיוק בתוכה, במקביל להיווצרותה שלה - נוצר (במקרה עיור) יצור בעל יכולת ורצון לראות במערכת חכמה וסדר? הרי אין שום קשר בין שני תוצרים אלה, המערכת והיצור הרואה אותה כפי שהוא רואה. לומר שבמקרה נוצר במערכת הזו יצור כזה, ושהוא בעל יכולת לראות חכמה - ורואה חכמה - בדיוק במערכת שמציגה חכמה (במקרה) - בזמן שיצור זה בעצמו אינו הכרחי למערכת כלל, אפילו לפני יכולת ורצון ראיית החכמה שלו - הוא אי אפשר]. מתענג עליה
[א"ה: לא זו בלבד שהוא בעל יכולת לראות חכמה, אלא שזה מהנה אותו, והוא רוצה בזה. זה כבר פלא על פלא. הכיצד מקרה עיור יוצר יצור שנהנה (לא רק קיים אלא נהנה) דוקא מסדר, דבר שבהגדרה לא קיים באבני היסוד של המערכת עצמה] ומלא תמהון
[א"ה: ופלא על פלא על פלא, היצור הזה אף לא מצליח לממש את שאיפתו להבין ולמצוא את כל החכמה והסדר, והוא מלא תימהון, כלומר יכולת ראיית החכמה שלו ובקשת החכמה שלו גדולה אפילו יותר ממה שהוא מסוגל לראות. הרי שהוא אינו איזה שיקוף ותוצר לוואי של המערכת שסוכ"ס מסודרת, שא"כ היה אמור להיות מקביל אליה כלומר לראות בה את כל הסדר שבה. אבל הוא מתחיל בחוסר ידיעה, והולך ומגלה, דורות ע"ג דורות, ועדיין הוא מלא תימהון - וממשיך לבקש ולחקור ולרצות. בהכרח שבקשת החכמה שלו אינה תוצר של המערכת, הוא הוא בעל טבע עצמאי כזה. אי נמי: התימהון היינו שאינו רק נהנה מהחכמה כנ"ל, אלא גם מפתלא עליה, משתומם ממנה. היא מפעימה אותו. וזה רק מראה עד כמה עמוק ויסודי טבוע בו בקשת/ראיית כחהמה, עד כמה היא מהותית למהותו. ויצור כזה נוצר במקרה עיור על ידי מערכת שאינה מערכת? לא יתכן]. גם חכמה זו, במקרה באה. מאין ודאותה.
[א"ה: כל החכמה שמוצא היצור במערכת, אם באה במקרה, מדוע היא ודאית ולא רק בדמיונו. מדוע המערכת עובדת. ומדוע היצור בטוח בחכמה שרואה שהיא אכן חכמה ושהמערכת עובדת בחוקיות וסדר, ואף על חוקיות וסדר שטרם גילה/פענח, כבר כשהוא מביט במקרים הוא בטוח שיש כאן חוק וכלל (ע"ע "בעיית האינדוקציה" העצומה] - הרי אף אם יכחישו כל היש. ויצעקו [
אולי: וידמוהו] אילוזיה, הרי באילוזיה כלול מושג, יש אמת
שם
[א"ה: באותה אילוזיה, שהיא - בעולמה - "יש" ומושג, ובתוכה בעלת חוקיות וסדר] שארצה לדעתו.
[א"ה: שהרי אף אני חלק ממנה, "בחלום התנהג כחלומאי". נניח שהכל אילוזיה, אז גם אני אילוזיה, ועכ"פ כאילוזיאי באילוזיה אני יצור בתוך מערכת מסודרת שאני רוצה לדעת את אמיתתה וכלליה, את מושגה ועקרונותיה. נמצא שהטענה "אילוזיה" לא רלוונטית כלל. ובכלל - היכן קיימת אותה אילוזיה, באיזה "חלל ותווך" היא מתקיימת. ואם "בתודעתי" - מי אני? ובכל מקרה, היות שהיא כל קיומי, אותה אני רוצה לדעת, והרצון הזה לדעת - וההוכחה ממנו כנ"ל - רלוונטי בדיוק כמו אם הכל יש גמור] רק רמונו
[א"ה: אותם עקשי-טפש, חצופי גסות] -
[א"ה: מקף שאחר המילים והוראתו להמשך הבנה ועיון, "כלהלן", כאומר: ויש להעמיק בדברים הבאים -] מי המרומה, מהו האמת, ואיך אפשר מושג דעת האמת - או דעת היש - ובמה רמוהו
אודך
[א"ה: אולי מכוון להבנה "אודך" מלשון "מודה במקצת", אני מודה במציאותך והשגחתך ומכיר אותך ובך (אמנם להעיר שלא הדגיש מילת "אודך")] על כי
[א"ה: להנ"ל - משום ש / על ידי כך ש] ---- נוראות נפל[(א)]תי ----
נפלאים מעשיך ----
ונפשי י[(ו)]דעת מאד
[א"ה: כאן מסכם ומראה בפסוקים את כל הנ"ל. "נפשי" היא שיודעת, לא החושים אלא הנפש, ההכרה, התודעה, שהיא רואה מולה דבר "שמפליא" אותה - דברים שהיא תופסת בהחלט כ"פלא" - וממנו ובו ועל ידו היא יודעת כי הכל "מעשיך". לידע שיש - ושאלו - "מעשיך" יכולה רק "נפשי" (הנפש) על ידי ש"נפלאים מעשיך", וככאלה ("נפלאים") תופסת (ותמיד תתפוס) אותם "נפשי". כחלק מזה גם את עצמה - והגוף שהיא שוכנת בו - תופסת הנפש כ"פלא", "נוראות נפלאתי" אני בעצמי. (אלה הם בדיוק שני הפלאי-עד שעסק בהם, וכעת הוא מראה שהפסוק מציין בדיוק את שניהם. (יל"ע האם התעורר לדבריו מהפסוקים או שלאור התעוררותו האירו לו הפסוקים). הפלאים אין להעריכם, אין להם סוף ואין להם גבול (לכל אחד מהם), ולכן נפשי יודעת "מאד". השמטת הא' במילה "נפלאתי" (באם אינה אות שנמחקה) אולי באה לרמוז שנוראות נפלאתי על הנפילה ש"נפלתי" - דהיינו מי שהוא עקש-טפש חצוף גסות, מין האדם. להשמטת הו' במילה "יודעת" אין לי ביאור, ואולי הכוונה לרמוז לשם ה' (י, או יו, או יי עם הי' של נפשי שלפניה), שעל ידי "נפלאים מעשיך" - "נפשי יודעת" לא רק את "מעשיך" ושהם מעשיך, אלא אף נוגעת במשהו מ"דעת ה'"]. ידרשו [א"ה:
כדרישה, לא כהצעה] - להאמין
[א"ה: ואיך אפשר "לדרוש - להאמין"? א"כ עוד סתירה פנימית, וכבר ציין אותה לעיל "עליך להאמין" ועוד] - בלמעלה מן הנס
[א"ה: ובמה הם "דורשים" "להאמין"? בדבר שהיתכנותו יותר מנס, אלא "נמנע", "בלתי אפשרי". כי הוא נמנע לוגי, ולא מציאותי] ----------
[א"ה: והיות שכאמור למילים עצמן אין אצלם פשר נאמן למשמעותן אלא סתירות פנימיות, והניתוק מהמציאות מוחלט, וכופים על המציאות את המילים - הללו - שהן עצמן מרוקנות מתוכנן] לסוף יגיעו לפולחן
[א"ה: כי זו דת ממש, לכל דבר. אמונה שמוחזקת כאורחות חיים, יסגדו למילים האלה, יחיו לפיהן ויעבדו את עבודתן, מתוך מטרה שמילים אלו - אמונה זו - תיטיב עמהם לפי דעתם. בדיוק כמו כל עבודה זרה] מילים (= בדיות / הבדיות)
[א"ה: כלומר לא מילים אמיתיות, שמסמנות איזה דבר במציאות, אלא מילים שהן התוכן של עצמן, ובניגוד למציאות] שלא יתנו אף ציור דבר שאפשר לדמותו
[א"ה: לא מציאותי ולא נפשי/תודעתי. יהיואלה חיים ריקים, אישיות ריקה, שממציאה ומכתירה מילים כמין משחק מילולי בעל חוקיות פנימית משלו, שקיים ועומד בפני עצמו, וכופים אותו על המציאות וכתחליף למציאות, שבאמת היא יסוד הכל וממנה ואודותיה ועל גביה מתפתחים הרעיונות והשפה, שכל מהותם חקר והעמקה במציאות (כולל האנושית, והאישית) ובחיים]רק מ[ו]פשט מן המ[ו]פשט
[א"ה: לא רק הפשטה של המציאות לחוקיות כללית, שזה מבורך, אלא הפשטה מההפשטה עצמה, ממילא איבוד הבסיס והמוצא המציאותי למילים ולרעיונות], כמות בלי איכות, סמל בלי ציור,
[א"ה: מכאן עובר לדבר על התוצר של הדבר, דהיינו באיזו תמונת עולם יחיו ויאחזו- ] יכֹלת בלי יכ[ו]ל
[א"ה: המדע - כלומר בעיקר הפילוסופיה המולבשת על גביו בלי הכרח מדעי - מתאר דבר שכל כולו יכולת - בלי יכול, אלא מקרה עיור כנ"ל], רבים ללא אחד
[א"ה: ריבוי תופעות ומערכות - בלי האחד היסודי שכל "רבים" נבחנים לעומתו ועל גביו, וביותר שהיקום מתפקד כמערכת הרמונית, שהיא בעצמותה נבחנת כ"אחד", והם יתעקשו לבודדה לריבוי. ואף אם יצליחו לתארה בחוק אחד ויחיד - הוא בעצמו מקרה אצלם, ולא אחד אמיתי ומהותי, כהבורא יתברך. וגם ספק אם מערכת שמניחים כיסודה מקרה עיור יכולה להיות מתוארת בחוק אחד. חוק אחד הוא היפך "מקרה". כל שכן כשהתוצר הסופי הוא מערכות רבות ("ברבים" כנ"ל) שמתפקדות בהרמוניה ("התאמה" כנ"ל), לא יתכן לייחס לזה מקרה מחד - וחוק אחד מאידך, זו סתירה בהגדרה וסתירה למציאות שלפנינו. לכן הם בהכרח יטענו לריבוי בלי אחד. אא"כ כנ"ל יטענו לְמערכת מקרה עיור - בעלת חוק אחד - בהתעקשות-טפש להתעלם מהסתירה הפנימית שבזה, כי המילים כבר ריקות מתוכן ונעשו פולחן דתי בפני עצמו (מילים-בדיות שמכתיבות אורחות חיים שנועדו להיטיב לפי דעתם) עקשות טפש שבאה מתוך חוצפת גסות, שעשו עצמם אלוה, ובראו לעצמם עולם כרצונם השרירותי], אף לא גבול מ[ו]גבל
[א"ה: מילה עוד מגבילה משהו, שזהו דבר זה ולא אחר, בסוף - באבדן המילים ושאר התכליך הנ"ל - יאבדו כל גבול מוגבל, וכל המציאות תהיה נזילה, מופשטת, לא מגדירה ולא מסיימת. זהו אבדן ה"מהות" (ה"מה"), שהוא אבדן הכל, והפיכת היש להעדר].