הסופר ר' חיים שפירא כותב שכשלמד בבראנוביץ דירתו היתה במרחק ד' בתים מביתו של הגר"ד. הוא כותב שמה דברים מעניינים, רובם נמצאים גם בתולדותיו, אך יש כמה דברים חדשים. בתרגום חפשי:
כל פעם שעברנו ראינו אותו עומד לפני החלון ומביט לשמים. כאשר קדמנו ב'בבוקר טוב' הוא לא ענה אף פעם, כאילו לא ראה אותנו. לא היו לו בנים, והרבנית היתה שומרת עליו תמיד, כי הוא היה אחד החכמים ה'מפוזרים' (אני לא יודע אם זה התרגום הנכון של absent-minded) הגדולים בעולם. הרבנית היתה מחכה לנו בכל שבת על מדריגות ביתה עם צלחת עוגיות. היא אהבה להיות אם לאלו שבאו מרחוק כמותנו. היתה מספרסת לנו איך היא נישאה לראש הישיבה. אביה היה בעה"ב עשיר בקרעמענצוק. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הישיבות וכל הגדולים נאלצו לברוח לפנים רוסיא, ארבעים מבני הישיבות, ובתוכם ר' ברוך בער הגיעו לקרעמענצוק. אביה, ר' חיים דוב הלוי גרינגראז, הזניח את עסקיו לדאוג עבור הגדולים. הוא התפאר בפעולותיו אלו, והיה תמיד טוען שעל כן זכה להשיא ארבע בנות לתלמידי חכמים גדולים, רבנים וראשי ישיבה, בזכות חסדיו אלו. כאשר הגיע זמנה של הבת החמישית הוא כבר נפטר, אך הוא בא אליה בחלום להודיע אותה, "לא הספקתי להשיא אותך בעודי בחיים, לכן אני אשיא אותך מן הקבר. בעליך המעותד הוא דוד ראפופורט" וכך הוה.
היא התנצלה על שבעלה לא עונה להם 'בוקר טוב' או 'גוט שבת'. "הוא מאוד שקוע ברעיונותיו, ואני תמיד צריכה לשמור עליו. הוא אפילו לא רואה אותכם כאשר אתם עוברים, מוחו כולו שקוע בלימוד התורה."
הוא אהב לטייל ברחוב, והיה מכין השיעור בהילוכו. אלו שהסתכלו עליו היו יכולים להבחין על ידי קול מקלו שמכה על המדרכה, שהוא עכשיו בירר סברא. כאשר התחיל לסובב את מקלו כמו טחנת רוח, ידעו שזה עתה הצליח ליישב רמב"ם מוקשה. וכאשר קצב הסיבובים האיצו, ידעו שהוא הכריח שדעת זקנו הגרעק"א היא הנכונה.
פעם איזה כלב מסכן הוכה על ידי המקל המסתובב, והתחיל צועק ונובח, אך ר' דוד לא שם לב. המשיך בדרכו עד שפגע בעמוד טלגרף, התנצל והמשיך בדרכו.
ר' מענדל גאלדבערג, תלמיד הח"ח לשעבר שידע את כל המ"ב בע"פ, היה לו חנות משקאות הגדולה בעיר, שמוקמת היתה במרכז העיר. פעם, ביום שוק הומה, כאשר הרחובות היו מלאות איכרים פולניים, ופועלים רוסים לבנים, ר' מענדל הסתכל בעד חלון חנותו ושם לב לר' דוד צועד. הוא ראה שמקלו היתה מוכן להתחיל להסתובב, ורץ החוצה ברגע האחרון, וליוה אותו עד הישיבה.
בהמשך הוא מספר בפרוטרוט על מותו, ועל ההיתר שקבלה הרבנית להינשא שנית, מה ששמע מפי הרבנית עצמה.
(דזואיש אובסרוור חשון תשנ"ט)
