לקראת יום השנה - ט' אדר
עדיין לחלוחיתו קיימת
צדיקים במיתתן נקראו חייםאנו עומדים סמוך ונראה ממש ליום השנה השלישי להעלותו של עמוד האש והענן רבינו הגדול זיע"א וסילוקו מעימנו בסערה. ניתן לומר שאף שקבעו חז"ל שאחר י"ב חודש גזירה על המת שישתכח מן הלב (ברכות נח, ב), ויש מן הפוסקים שלמדו מזה לחיוב קריאת פרשת זכור דמה"ט חיובו מדאורייתא אחת בשנה (הג"מ ישעיה פיק בספר מיני תרגימא), מ"מ כבר אמרו בברכות (יח, א) צדיקים במיתתן נקראו חיים, לא יכבה נרו וזכרו לא ימוש מעימנו לעולם ועד.
מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרבישנו הספד נורא של מרן החת"ס על הג"מ מרדכי בנעט זצוק"ל, ובתוך הדברים הוא עומד על דברי הגמ' בכתובות (קד, א): ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי, ידקר בחרב... אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין. אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה, פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש. אמרו ליה נח נפשיה. אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא.
וקשה מה להם לשטות זו שלא יאמר אדם נח נפשיה דרבי, וכי לעולם יחיה או לעולם לא יוודע להם, ומ"ט לדוקרו בחרב ולא אמרו סתם יומת, ומה היתה תחבולתו של בר קפרא, הלא דבר הוא.
אמנם ענין 'נח נפשיה' פירושו נוחת הנפש הצדיק ואמרו סוף ברכות ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, אך ענין אין לו מנוחה בעוה"ב הוא ע"י תלמידיו ואנשי דורו אשר למדום דעת וחכמה ואשר הדריכם בדרך ישרה וכל מעשיהם ולימודיהם בעוה"ז הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות הכל תלוי בו, וכל מה שנעשה בעוה"ז שפתותיו דובבות וכל בחינת נפשו היקרה מתעוררת עי"ז והיינו אין להם מנוחה בעוה"ז.
אך כבר כתבנו כי נאבדה חכמת חכמיו בסילוקו וכן הזריזות והצדקות הכל מת אתו עמו ומתה טהרה ופרישות, ומה שנשאר כאין ואפס חשוב נגדו, ובבחינה זו כאלו יש לו מנוחה בעוה"ב ע"כ אמרינן נח נפשיה דפלוני.
והיות רבי חיבר המשנה וקיבלו התלמידים להיות עוסקים בה יומם ולילה לא ישקוטו ולא ינוחו, וכבר כתבתי כי בנו הדבר תלוי כי ארון הקודש נלקח ולא הלוחות והתורה, ע"כ אמרו כל האומר נח נפשיה דרבי הרי הוא כפותח פיו לשטן ח"ו כאילו לא נצליח לעוררו בעולם העליון ע"כ ידקר בחרב כי הפסדנו ע"י פתיחת פה לשטן, וקיי"ל יש בוטה כמדקרות חרב, ע"כ ידקר בחרב. ע"כ השכיל בר קפרא ואמר עליונים נצחו ותפשו ארון הקדש דייקא אבל לא הלוחות, ועתה פנו ושאו לבבכם אל ד' התחזקו בעד תורת אלקינו.
אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינאאיתא בגמ' ברכות (מב, ב; מג, א): כי נח נפשיה דרב, אזלו תלמידיו בתריה. כי הדרי, אמרי: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק. בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו הסבו דוקא תנן, אבל ישבו לא, או דילמא כיון דאמרי ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסבו דמי, לא הוה בידייהו. קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיה לאחוריה, וקרע קריעה אחרינא. אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא, רמא להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי.
ופירש"י: קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו, ומה שלאחור לפנים, כדי לקרוע קרע אחר, להראות אבל עכשיו כיום המיתה, על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות.
מרן בעל אבי עזרי זצוק"ל בהספידו את מרן הג"ר אהרן קוטלר זצוק"ל [בעצרת מספד שנערכה בהיכל כולל חזון איש] ביאר את עומק דברי הגמ', זו לא היתה סתם קריעה של צער, הוא הרי כבר קרע, הוא יצא ידי חובת קריעה, הוא אמר בן הוא בן, הוא לא יכול להיות פחות בן, הוא לא יכול להיות יותר בן, הוא בן, בן שקרע קיים חובת קריעה, תלמיד זו שאלה כמה הוא תלמיד, מי ששמע מהרבי שלושים שיעורים כלליים הוא לא אותו תלמיד כמו מי ששמע עשרים שיעורים כלליים, מי ששמע מהרבי שלושים שיחות הוא לא כמו מי ששמע מהרבי עשרים שיחות, אז הוא אמר, אבל זה לא רק השאלה כמה למדת מהרבי, השאלה אפוא התורה של הרבי מונחת לך בלב, כמה שייכות אתה מרגיש עם הרבי.
ממילא כאשר התלמידים הרגישו את החסרון של רב והיה להם את הכאב של ברכת מזונא לא גמרינן, אז הם הרגישו את החסרון, הרגשת החסרון הזאת יצרה להם קשר בלב חזק יותר לתורה של רב ממה שהיה להם לפני כן, אז הקשר הזה זה חלות דין תלמיד חדש, אז התלמיד החדש הזה עוד לא קרע קריעה, ("וויפל עהר איז גיווען א תלמיד איז דקריעה חל גיווארן, וויפל תלמיד עהר איז נישט גיווען איז דקריעה נישט חל גיווארן, איז דנייע חלות תלמיד איז עהר מחוייב קריעה!). [הג"ר יעקב ונדרוולדה שליט"א הזכיר זאת בהספד על רבינו בכלות השבעה].
וזו היא ההרגשה של כולנו - אלפי התלמידים ורבבות ההולכים לאורו ובמורשתו, דבר יום ביומו, הקשר הרוחני שלנו הולך ומעמיק, נבנים עוד רובדים בשיעור קומה של "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים".
לא מדובר רק בתורה בעיונה ובעמקותה, בהיקף וברוחב, במה שהותיר לנו לפליטה תורתו הגדולה והמאירה בספרים שכבר נדפסו ומאשר בכת"י, אלא בכל דרכי העבודה וכל תחומי החיים, "תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו", בשיחותיו היוקדות ובמושגים המרוממים שהשריש והנחיל לנו. הדברים נזכרים ונעשים, משימים על לב ומתעמקים שוב ושוב בכל מה שזכינו לראות ולשמוע ולקבל.
וכך הם פני הדברים, ואף למעלה מכך, במה שנוגע אל הציבור הקדוש בכללותו, "עדיין לחלוחיתו קיימת" (המשפט שטבע רבינו זצוק"ל על גדולי הדורות מעמידי עולם התורה בטהרתו בארץ הקודש לאחר החורבן).
כמדומה, שאדרבה, מיום ליום מתגברת ההשפעה ומחלחלת לעומק, ומבינים יותר את מה שזכינו בחסדיו יתברך. ומאידך גיסא, הרי זו סיבה מחודשת לקריעה נוספת, "נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן". "אהדר קריעה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא".
קריעה על גברא דמיסתפינא מיניהוישנה עוד סיבה גדולה לקריעה, איתא במועד קטן (כד, א): כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב. קרע עליה תריסר מני, אמר אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה.
"גברא דהוה מיסתפינא מיניה", עם כל הפירושים.
רש"י פירש: בקושיות. ובתוס' הרא"ש בשם הראב"ד הרחיב בדברי רש"י: כלומר מפני יראתו הייתי מעיין בשמועתי יפה ולא הייתי מקל בה, ועתה ממי אירא אולי אשגה תמיד ואחטיא את הרבים, נמצא שהוא היה מזכה אותי.
ועי' מהרש"א ח"א שם: וטפי נראה לפרש בפשיטות שהיה ת"ח גמור שהיה לו לירא ממנו כמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח.
מילי דחסידותא דרבבתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' קעח; וראה עוד ספר האשכול הל' בע"ק ובספר האורה לרש"י) אלין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון אחזיקו בחדא מנהון.
ובתוך הדברים איתא שם, רביעית. וחמשית שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם.
רבינו זצוק"ל בשיחותיו היה מציין את הנקודה הזאת של המסירות נפש שלא לראות מעבר למה שנצרך לראות, והביא עוד מלשון הר"ן פ"ק דקידושין (יג, א מדפי הרי"ף), "ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא הוה דאמר' באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה". [ועי' שבת נב, א: אמר רב יוסף חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא].
ועי' לשון נפלא בדברי רש"י מנחות (קי, א ד"ה שימי את): ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות.
ואמנם מצינו דבר נפלא בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סי' טו), וז"ל: ודומה לזה כתבו המפרשים למה קי"ל כרב באיסורי וכשמואל בדיני לפי שרב היה מופלג הרבה במילי דחסידותא והיה מדקדק הרבה בענין האיסורין שודאי ירד לעומק הלכותיהן ולהכי קי"ל כותיה באיסורי וחסידותו של רב היה מפורסם והיו בו עשרה מדות של שבח ושל זהירות ומכללן שלא היה נושא עיניו למעלה ולא היה מסתכל במה שחוץ ממנו.
והנה בעצם הדבר שלא יכלו האמוראים לאחוז כל דרכי חסידותו של רב, והוכרחו לחלק את ההנהגות ביניהם שכל אחד מהם יתפוס ויאחוז בהנהגה אחת, עמד בזה הסבא מקלם בטעמו של דבר, וכתב ע"ז בספר חכמה ומוסר (ח"א סי' קיג): ראשית אגיד לידידי חביבי, כי הגדיל עלי חסדו, בטרחתו להעתיק לי מילי דחסידותא דרב. [הועתקו בחכמה ומוסר ח"א סי' קיא]. ויען כי קשה לי עתה הכתיבה ל"א, ע"כ אקצר במקום שיש להאריך. הנה מי לא יבין כי כל האמוראים היו נזהרים בכל הני מילי, ובפרט בהסתכלות חוץ לד"א, אלא שכל גבורותיו של רב היה, שלא חסר בכל ימי חייו אף פעם א' מהם, כענין שאמרו: כל הקורא ק"ש ופעם א' לא קרא, דומה בעיני' כמו שלא קרא מעולם (ברכות סג ע"ב) פי', זה השכר הגדול שלא חסר לעולם אף בפעם א' הפסיד. וכ"כ הי' גדול זאת בעיניהם עד שסימו את עיניהם בשביל זאת. הרי מבואר מה שאנו אומרים "אם חומה היא" (שה"ש ח, ט) פי' שלא יחסר אף פ"א; זה הוא שבח של כנסת ישראל וזוהי מעלת בר סמכא.
"והיה עוזב כל תאות נפשו ולבו למען עשות מצות בוראו"אולם יתכן לומר בס"ד באופן נוסף, שהגדלות של רב היא במה שאחז את כל ההנהגות הללו יחדיו, ונקדים דבר צחות שרגילים העולם לומר שישנם שני 'חייב אדם', חייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום (עי' ברכות ח, א), וחייב איניש לבסומי בפוריא (עי' מגילה ז, ב), ומי שמקיים את החייב אדם הראשון בהידור, על דרך כלל אינו מקיים את החייב איניש בהידור כפשוטו. והיינו כי יש תכונות שונות של אנשים, ומי שבטבעו שייך לקיום מהודר של קריאת שמו"ת בדרך כלל אינו שייך בתכונת נפשו לקיים את היוב השכרות כפשוטו, ויוצא ידי חובתו בשינה וכיוצא בזה.
ואצל רבינו זצוק"ל היה חזיון מופלא בזה, שכל המצוות היו חביבין אצלו עד לאחת, על כל סוגיהם ופרטיהם, ודרך דוגמא ראינו נפלאות בקיום של שני ה'חייב אדם' הנ"ל, היאך שהיה מקיים בהידור רב מאוד קריאת שמו"ת דבר יום ביומו כמנהג הגר"א במתינות גדולה ובריכוז מלא בלא שום הפסק מיד לאחר התפילה, וביום עש"ק היה אף קורא את ההפטרה.
וגם היה מקיים ברוב השנים החיוב של לבסומי בפוריא בכל עומק הענין, כידוע לכל, והרבה זכו לראות ולהציץ מבין החרכים את ה'נפשי יצאה בדברו' בהשתפך נפשו אל אלקיו בדביקות ובאהבה, "הדר קבלוה באהבה".
והנה כאשר נעיין בהני מילי דחסידותא דרב נמצא שיש כאן הנהגות של חסידא ופרישא, הרב הדומה למלאך שראשו מגיע השמימה, כמו ההנהגה שלא הביט לצדדין והיה הולך כל היום בתפילין, וזה לשון הרמב"ם בהל' תפילין (פ"ד הכ"ה): קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.
[והנה החיד"א בספר פתח עינים (סוכה כח, א) עמד בזה שלפי הנוסח המובא בספר הפרדס לרש"י אין נמנה בין הנהגות רב ההנהגה שלא שח שיחה בטלה כמובא בדברי הרמב"ם פ"ב מהל' דעות ה"ד. ועי' בספר עבודת המלך ובספר בני בנימין שהביאו גם גירסא שדבר זה שלא שח שיחה בטלה כלול בהני עשרה דברים. וראה עוד בספר דברי סופרים לר"צ הכהן מלובלין אות לו.
אמנם נראה שזה כלול בהנהגה שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, שהרי כל זמן שתפילין בראשו של אדם ועל זרועו אינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה].ומאידך גיסא, ההנהגה השמינית דכל דקפיד עליה אזל איהו לגביה ומפייס ליה, הרי זו הנהגה של אדם המעורב בין הבריות, אהוב למטה, וכן ההנהגה העשירית שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התבה ולהיות מתורגמן לרבו ולכל מי שצריך ולקיים מה שנאמר כבד את ד' מהונך, ג"כ זו הנהגה של 'שליח ציבור' ולא של יחיד ופרוש.
וזאת היתה רבותיה דרב, שנהג בכל עשרת הדברים כאחד, ואחז תמים דרכו בכל מילי דחסידותא ולא לפי תכונה מסוימת.
ומצינו בספר אהל מועד (לר' שמואל ב"ר משולם ירונדי תלמיד הרשב"א; שער ראשית חכמה הארוך דרך ג) שהביא את המילי דחסידותא, והוסיף: מכל אלו המדות נראה שהיא ענין אהבתו כלות נפשו ונטותה לאלהים יתברך
והיה עוזב כל תאות נפשו ולבו למען עשות מצות בוראו והיה שמח בעשותו מצותו כאילו מלא תאותו מכל הנאות והיה מתנדב בגופו ובממונו ונפשו ופיו ברצון הבורא ית'.והיינו שכמו שיש מושג של התפשטות הגשמיות, ישנו מושג של התפשטות העצמיות, שעוזב כל תאות נפשו ולבו ונטיות הנפש ותכונותיה למען עשות מצות בוראו בשלימות.
"אבל כמו חול שם לים"וכזאת ראינו אצל רבינו זצוק"ל שכל הנהגתו לא היתה קבועה לפי תכונה מסוימת, כידוע לכל, ותמיד אמרו שלא ניתן לצפות מראש את התגובות שלו, והיה תופס בכל הקצוות, מימין ומשמאל תפרוצי, לעשות רצונך אלקי חפצתי.
וכדי לנגוע מעט בגודל העבודה והמסירות נפש שבזה, נפרט כמה דוגמאות ידועות.
הנה בשער ספר 'דרכי שמואל' על אהלות ישנם מילים שחרט רבינו בדם לבבו על הרבנית ע"ה, ולקראת סוף הדברים נכתב:
אחת היא אשר אספרה, אשר היתה מסורה בעזרתה לאחרים בכל תוך תוכם של החיים, ושמעו לנועם הדרכתה, וכמעט לא ניתן לשמור כללי הצניעות, אבל כמו חול שם לים ובעוצם דעתה ידעה להבדיל, ושמרה במלוא זוהרה הן בדבר שפתיים והן במראה עינים, ובכל.
וכזאת בכפל כפליים ראינו אצל רבינו זצוק"ל, הרי גינוני הקדושה שנהג בהם היו מופלאים, ואעפ"כ לא נמנע בשביל כך מלבקר אלמנות בביתם מידי שבוע, ולשמוע אותם בהקשבה ובהשתתפות במצבם ובנשיאה בעול, "כמו חול שם לים", וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליו, וברוך המבדיל.
כמה נפשות החיה והחזיק, וכמה לבבות שימח והרנין, וזה לא מכבר שמעתי מבנו של אחד ממקורבי רבינו שנלב"ע בחטף מעט אחר סילוקו של רבינו, שהאלמנה אמרה כי הקושי הגדול ביותר הוא חסרון המשענת – רבינו זצוק"ל.
לחייו כערוגת הבשםומעוצם חסידותו שלא תפסו אצלו שום שיקולים של נוחות וכדאיות, ואפילו סיבות צודקות וחשבונות של רוחניות, אלא הפקיר את עצמו כאיסקופה הנדרסת לכבוד שמים.
[ראה במסכת דרך ארץ פ"א הכ"ה: הוי עלוב ואהוב לכל, ושפל רוח בפני כל אדם. הוי כנוד בקוע שאינו נפתח להכניס את הרוח, וכאסקופה התחתונה שהכל דשין בה].
והנה איתא בעירובין (נד, א): ואמר ר"א: מאי דכתיב לחיו כערוגת הבשם אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים.
ולהלן שם בסמוך, אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.
וביאר בספר הנפלא "חוסן יהושע", שיתירה הנהגת ''כערוגה" על "כמדבר", מדבר אינו מקום שמתבשמים ונהנים, אלא רק למדרך כף רגל, אולם בערוגה באים להתבשם בה ובריחה הטוב, ואעפ"כ היא נתונה למרמס ולמשיסה.
והמהרש"א בח"א ביאר לשון הדרשה "לחייו": ויהיה לחיו מלשון חיות שאינו מחשיב חיות עצמו רק כערוגה כו'. והיינו שמפקיר את כל החיות שלו. אולם יש מפרשים דרמוזה כאן כוונה נוספת, "לחייו" כפשוטו, וע"ש מאמר הכתוב בישעיה (נ, ו) גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים.
וכך איתא במדרש תנחומא ריש פרשת משפטים: ואלה המשפטים, זש"ה מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ, ואיש תרומות יהרסנה אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור מה לי בדיניהם מה לי לשמוע קולם שלום עליך נפשי הרי זה מחריב את העולם הוי ואיש תרומות יהרסנה.
רבינו זצוק"ל היה נכנס בעובי הקורה, נגד תכונת נפשו העדינה, ב"טורח הציבור", "בדיניהם", "לשמוע קולם", הן במילי דשמיא להעמיד דת על תלה, והן בענינים של בין אדם לחבירו כשהשעה היתה צריכה לכך להציל עשוק מיד עושקו, ולעיתים קרובות היה מזיק לעצמו בקשרי הידידות שהיו לו עם גדולים וטובים, רבות בשנים חרפות ובזיונות היו מנת חלקו.
ומה נפל בגורלו על מסירות נפשו והפקרת עצמיותו וכבודו? רבים רבים ממקבלי הטובה בגדו והפנו עורף, ויש שהגדילו בעזותם להשיב רעה תחת טובה.
יודע להוכיחביטוי נוסף ל'כמו חול שם לים' ראינו בהנהגתו המיוחדת עם התלמידים. רבינו זצוק"ל היה חד בדרא ב'גדול העומד על גביו' ובמלאך המכה על קדקדו ואומר לו גדל. בכל מהותו היה "יודע להוכיח", עי' ערכין טז, ב: אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. וברש"י: שיודע להוכיח - דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין. וברש"י עה"פ במשלי (י, כ) כסף נבחר לשון צדיק - שיודע להוכיח).
אמנם כן, היתה אוירה של 'מסתפינא מיניה' סביבותיו, היתה בושה וחרפה גדולה להיתפס בעבירה, בביטול תורה, באי ידיעה, בהנהגה של חוסר דעת וכ"ש טיפשות וכל כיוצא בזה, אולם תוכחתו של רבינו זצוק"ל היתה טבולה ביחס של כבוד והערכה, ופעמים הרבה שלא פסק מלפייס על חשש פגיעה, וכפי שסופרו הרבה מעשים.
אספר מעט עובדות מהנהגתו המיוחדת בענין זה, ממה ששמעתי ממקורבו הגדול ידידי הרה"ג ר' אליהו אידלמן שליט"א.
מעשה היה בסעודת שבת שאחר היו"ט, שרבינו נתעכב מלבוא בבית המדרש, והשעה כבר היתה מאוחרת. רבינו בא לביתו וראה קבוצת בחורים ממתינה לו לסעודה. רבינו סבר מתחילה שכבר התחילו לאכול בלעדיו, וכשנוכח לראות שאין הדבר כן, הביע אי שביעות רצונו שלא היו צריכים להמתין וכו'. לאחר מכן, זמן רב מאוד, הבליע בנעימת לשונו, אם ממתינים ולא מתחילים, אזי כבר ניתן ללמוד, וכך לא מנע מהם שבט תוכחתו.
באחד מימי חול המועד סוכות ביקר בביתו רב נכבד. רבינו כיבדו שיברך 'לישב בסוכה' על מזונות. הלה לא מיהר לעשות כן וסירב בתחילה. לאחר הפצרה, נטל ובירך. רבינו שהביט בו ונתן אל לבו כי הוא אוחז את האוכל ביד שמאלו, העיר, איטר? הלה לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
רבינו שחש בכך התאמץ מאוד לפייסו ולהפשיר את האוירה, וסיפר שפעם ביקר אצל מרן הסטייפלער זצוק"ל, ונוכח שהוא מברך כאשר האוכל ביד שמאלו. רבינו שאלו על הדבר. הסטייפלער האריך בצדדי היתר הלכתיים לנהוג כן, ולבסוף הפטיר, ובאמת אנכי גם איטר...
אירע שהיה אצלו א' מתלמידיו לשיחה ארוכה בלימוד ובשאר מילי, הלה בא עם ילדו שהיה שובב לא קטן, וכל הזמן גילה נוכחות והפריע למהלך השיחה. מרגע לרגע פקעה סבלנותו של התלמיד שהיה דרוך ומרוכז בשיחתו עם רבינו וגזף קשות בבנו שיפסיק להפריע. רבינו הפסיק את השיחה ואמר לאב בעדינות, ומה עם מידת הסבלנות? שמעת מה רוצה הילד?.
ואסיים על נקודה זו במעשה נורא ששמעתי מהרב הנ"ל. לפני שנים היה עילוי צעיר, גאון ממש, שהיה יוצא ונכנס בבתי גדולי ישראל וראשי הישיבות והיו משתעשעים עמו בדברי תורה, ואף אנכי זוכר איך שהיה מגיע באמצע סעודת שבת ורבינו היה מכבדו ומדבר עמו בחביבות יתירה.
בא' השבתות הלה הגיע, והשתתף בסעודת יום השבת, ולפתע הוא נעדר ממושכות מן השולחן. לאחר שארך הזמן, הלך ר' אליהו לבדוק, ומצאו שהיה יושב בחדר השני ומעשן סיגריה רח"ל. כמובן שהיה מזועזע מאוד ממראה עיניו ולא ידע את נפשו מרוב תדהמה וחזר לשולחן בלי להגיד מילה. רבינו היה מאוד רגיש לריח סיגריות, הוא כנראה חש במשהו ומיד הבין את הכל. רבינו אמר לו, אתה מבין לבד כמה קשה לי לשבת עם מחלל שבת, אבל אין ספק שזה חולי הנפש, אל תראה כלום וכאילו לא היה מאומה. לאחר כמה רגעים העילוי חזר למקום, ורבינו ממשיך עמו כאילו לא אירע דבר... [ומ"מ עשה תחבולות לבל ישוב לסעודה שלישית].
ואכן רבינו זצוק"ל עם היותו אש בוערת בקנאת ד' כנגד עוברי עבירה חוטאים ומחטיאים את הרבים, אך כמה גדלו עוצם סבלנותו וכח ההכלה של כל יהודי באשר הוא. שמעתי ממקור נאמן, לא מכבר פגש מישהו בארה"ב, בעל חנות, יהודי פשוט מאוד, והלה אומר לו, רואה אתה את הכיפה שלראשי, זה בזכות ר' שמואל אויערבאך. הלה היה יליד שערי חסד. שנה מעט ופירש לצבא. אביו היה שבור ורצוץ וכמעט מיואש לגמרי, וכשכן שפך את צערו בפני רבינו. רבינו אמר לו, כשהבן מגיע מהצבא שלח אותו אלי ואמור לו כי כדאי שיכנס אצלי. הלה נכנס פעם אחת, רבינו 'פטפט' אתו על דא ועל הא, שמע ממנו על סדר יומו בצבא ועל חויותיו וכו' בהתענינות רבה. הביקורים נעשו תכופים יותר, ותוך כדי רבינו נהיה לו כידיד ומשחיל לו חיזוקים ועצות במהלך השירות.
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימהכך היה רבינו זצוק"ל בבחינת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' בכל אורחותיו, וכל כמה שהיו חכמתו והשגתו מרקיעי שחקים, ומעשיו כבירים חובקי זרועות עולם, לא הניח שום דבר קטן, וייחס לכל מעשה ודיבור ערך וחשיבות.
עם שחי בטבעיות עצומה, ישר כפי שעשאו האלקים, ללא גינוני כבוד וסלסולי חשיבות, היה מייקר ומעריך כל פעולה, ושום דבר לא חמק ממנו 'כלאחר יד'. מספר אחד התלמידים: זכורני כי בהיותי מתגורר מספר שנים אחרי נישואי בעיה"ק צפת הגיע ראש הישיבה עם הרבנית ז"ל לעיר בחג הסוכות תשמ"ט לרגל שמחת ברית של אחד מתלמידיו ולאחריה בא לבקר בביתי, ונהג מקומי הסיע אותם לביתי, בסיום הנסיעה אמר לנהג יישר כח, אמר לו הנהג כדרך המשיבים, שאין בעד מה, אמר לו הראש ישיבה מתוך ריתחא, שאסור לומר על מצוה שאדם עושה שאין על מה, כל מצוה היא עולם ומלואו וכי זה נקרא שאין על מה, על האדם להחשיב כל מעשה שעושה בין קטן ובין גדול ואיסור לזלזל בו.
לא אתגלגלו אלא כדי לאשלמא עלמאאחד הרבנים החשובים מתלמידי רבינו זצוק"ל הראה לדברי ספר מגיד מישרים להב"י (פרשת מקץ מהדורא בתרא) וז"ל:
והיינו דאמור רבנן על רבי יוחנן וחזקיה כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו וכו' כלומר לא אתגלגלו אלא כדי לאשלמא עלמא, ומשום הכי לא הוו להון צורכא דבנין, והיינו דאמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר, דודאי איכא למיתמה דהוה מנחם לבני נשא על דרך צער רבים חצי נחמה, והאי לאו נחמה דחכימי כוותיה איהו, אלא רזא דמילתא דלא הוה אמר הכי אלא לאינון דהוו צדיקייא ולא אתגלגלו אלא לאשלומי דרא, והוה אמר להו דלא ליצטערון דלית להון צורכא דבנין כמה דהוה ליה דמתו בנוי ולא מצטער עלייהו דלא הוה צריך לון, ומאי דקאמר דין גרמא דעשיראה ביר למירמז דמעשר ספירן יניק הוה וכלהו אשפיעו ביה ולא מתו אלא משום דלא הוה צריך להון.
מרגש ומצמרר לחשוב את ה'לאשלומי דרא' שזכה לו רבינו זצוק"ל, וזכה דורו. זכינו ואנחנו לא נדע כמה זכינו.
"יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה".
