עקביה כתב:
יישר כח!
מרגש, מעורר ומחזק.
מי כתב את זה, ר' דוד זריצקי מפי האמא?
------
מצד אחד יש שם ביטוי לגדלות עצומה, אבל מצד שני, היא נראית יותר מדי גדולה, עד כדי חשש שהיא מעושה;
ודאי שאנו מאמינים בתחיית המתים, אבל האם יתכן שמחמת אמונה זו ומכח האמונה (המשונה) שכעת הנפטר אתנו כל הזמן, אבא ואמא של הילדה לא יבכו, אלא יתפלאו על מי שכן בוכה??
בסך הכל יש כאן פרידה כואבת מאד מאד, ומי יודע לכמה זמן, והצער והעצבות גדולים כים. אפשר וטוב להתחזק באמונה, אבל זה לא ימנע את הבכי.
"עין במר בוכה ולב שמח". אפילו אם מצליחים להגיע למדרגת לב שמח, עדיין עין במר תבכה.
ר''ד זריצקי מסתמא לא כתב את הסיפור מפי האמא. הוא לא היה זקוק לכך. ר''ד זריצקי יכל להעלות על הכתב את שיחתן של האילנות הפרחים והעשבים, לפרט את "רגשותיהם" ולצבוע בצבעים עזים את "סערת רוחם", וזאת, אע''פ שכידוע, אין בכוחו של הצומח לשתף אותנו במתחולל בתוכו פנימה...
כנראה שהוא הכיר מעט את המשפחה, השתתף בהלוויה, וגם ניחם את האבלים בביתם, ובעיניו החדות ובנפשו הבוערת, כבר ידע לצייר את כל שיחם ושיגם מלגו ומלבר...
זה גם עונה על תמיהתך, היות שאין כאן שרטוט של המציאות אחת לאחת.
נ''ב:
מלבד זאת, הסאבטקסט של הסיפור כן מביע צער עמוק בליבם של ההורים, האווירה של הסיפור היא שכול קורע לב, כאב נוגה עמוק עמוק מי ימצאנו, שרק מרפד את עצמו עם האמונה התמה בהשגחה פרטית ובתחיית המתים. כנלענ''ד.