הרב ש. א. שזורי מסכם בשיחה עם סופר "הצופה" תולדות הרבנות הראשית
הצופה, ערב ראש שנת תשכ"ד, מוסף "החיים הדתיים בישראל", עמ' 5-6 [חלק א, חלק ב])הרב ש. א. שזורי, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית, הוא אולי ה"מוהיקני האחרון" שנשאר מאותה חבורה שעמדה על סף יסודו של מוסד רם זה. הוא אשר ליווה את פעולות הרבנות הראשית מאז הקמתה ועד היום. ההיסטוריה של הרבנות הראשית עדיין לא נכתבה. אם כי היא ראויה לכך שיעלו את פרשיותיה עלי ספר. בינתיים הרב שזורי הוא "הספר החי" של כל תולדות הרבנות הראשית בארץ ישראל. זכרונו רענן ושופע למרות זקנותו המופלגת ובפיו דברים ידועים ובלתי ידועים על ראשית התהוותה. כיום משמש הוא מזכיר כבוד של הרבנות הראשית, לאחר שעמד ליד עריסתה וליווה את פעולותיה מראשית יסודה.
הרב שזורי פותח את ה"דף החי" של ספר הזכרונות שלו על הרבנות משנת תרס"ט. באותה שנה נפטר ר' שמואל סלנט זצ"ל, שהיה רבה של ירושלים במשך 70 שנה ואישיותו האצילה את השפעתה על כל העבודה הציבורית בעיר. כאשר בשנותיו האחרונות ניכרו בו סימני חולשה, הזמינו ראשי הצבור בירושלים את ר' אלי' דוד רבינוביץ-תאומים זצ"ל (האדר"ת) שהיה חותנו של הגרא"י קוק זצ"ל שיעסוק בכל עניני הרבנות השוטפים. אבל האדר"ת נפטר שנתיים לאחר עלותו על הרבנות בעוד שרבי שמואל סלנט זצ"ל היה בחיים.
בימים ההם עלה לירושלים הרב ר' חיים ברלין זצ"ל, בנו של הנצי"ב מוולזין וכאשר נפטר ר' שמואל סלנט זצ"ל, מילא הרב ר' חיים ברלין את מקומו כרב בפועל. הוא היה גם נשיא הוועד הכללי, אך לא חתם בתואר רב ראשי, אלא רב בלבד. מלחמת העולם הראשונה פרצה בתרע"ד והרב ר' חיים ברלין, שהיה זקן, נפטר בשנת תרע"ה. העולם היה סגור. השנים - שנות חירום ובכל החיים הציבוריים היהודיים השתררה עזובה רבה. הדעת לא היתה נתונה לשינויים ומשום כך לא הביאו רב חדש לכהן כרבה של ירושלים, ואת תפקידי הרבנות מילאו בתי הדין של הפרושים והחסידים.
מצב בלתי ברור גם ברבנות הספרדיתמצב בלתי ברור שרר גם בקרב הרבנות הספרדית. הרב יעקב בכור אלישר זצ"ל, החכם-באשי הספרדי, נפטר לפני ר' שמואל סלנט והתנהל מאבק ממושך בדבר ממלא מקומו. לתפקיד זה נבחר אמנם הרב יעקב מאיר זצ"ל, אבל רוב החכמים הספרדים התנגדו לו וצידדו ברב חיים אלישר, בנו של החכם באשי הקודם. בחירתו של הרב יעקב מאיר היתה זקוקה לאישור החכם פחה בקושטא הרב משה לוי, שהיה משמש בתפקיד זה בפועל והיה מקובל אצל השולטן עבדול חמיד, וכתוצאה מהתנגדות החכמים הספרדים היסס הרב לוי לאשרו. הרב יעקב מאיר אף הוזמן אצל הסולטן והיה חשש לחייו אלא שהרב משה לוי התערב בדבר והצילו. הפשרה היתה כי הרב יעקב מאיר עבר לכהן בשאלוניקי ומשרת הרבנות הספרדית בירושלים נשארה פנויה. מקושטא שלחו את הרב אליהו פניז'ל כדי לערוך את הבחירות בירושלים (בכל חצי השנה היו שולחים רב אחר לנהל את הבחירות), ובינתיים נשאר וניהל את ענייני הרבנות.
כאשר נסתיימה המלחמה העולמית הראשית החלו לחשוב בירושלים על מינוי רב לעיר. המועמדים היו הרב יצחק ירוחם דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, אך בתי הדין התנגדו לשניהם. בינתיים נוסד ועד רבנים משותף לאשכנזים ולספרדים, והרב דיסקין נבחר לנשיא הכבוד של הוועד, הרב חיים אלישר - יו"ר, הרב צבי פסח פרנק - סגן נשיא, הרב זוננפלד - גזבר.
הוועד לא החזיק מעמד זמן רב ושוב נשארה ירושלים ללא סמכות רבנית עליונה, דבר שפגם מאוד בכבודו של הציבור היהודי. כאשר גנראל אלנבי נכנס במצעד פאר אל העיר העתיקה, לא היה רב שיקבל אותו בשם העדה היהודית. בתוך חלל ריק זה הופיעו שני רבנים והציגו את עצמם כרבני העיר. היו גם בעיות אחרות תכופות שדרש הכרעת הרבנות, כגון שאלת ההתגייסות ללגיון העברי. הדרישה להקים רבנות מסודרת ומוכרת ע"י הציבור, נשמעה בכל מקום.
"תנו לי כתובת של רבנים"...ד"ר חיים ווייצמן כינס אסיפה גדולה של רבני ירושלים בישיבת "עץ חיים". למזכיר האסיפה נבחר הרב שמואל אהרון שזורי (בדרך כלל שימש כמזכיר ועד הרבנים הרב ישראל פורת, כיום בארה"ב, וכסגון מזכיר ר' משה בלוי ז"ל). באסיפה זו השתתפו רבנים וראשי ישיבות. ד"ר ווייצמן הופיע בנאום שתוכנו היה: "תנו לי כתובת של רבנות!". הדגיש שהוא מעוניין ברבנות מסודרת. באותה אסיפה יצא ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי בסיסמה "תן לי את יבנה וחכמיה", שמשמעותה המעשית היתה הוצאת מוסדות התורה מהשפעת ועד הצירים.
באותו זמן התארגן ועד הקהלה העברית בירושלים ואף בו עלתה התכנית להקים משרד רבנות. ועד הצירים אף מצא מקורות כספיים לממן את המשרד הזה. כחברי המשרד נבחרו 8 רבנים: 4 אשכנזים, 4 ספרדים. הרבנים האשכנזים באו מבתי הדין: שניים מבית הדין של הפרושים ושניים מבית הדין של החסידים. גם מזכירים נבחרו שניים - הרב ש. א. שזורי והרב יוסף חי פניז'ל. משרד זה שנוסד בי"ג טבת תרע"ט נקרא "משרד הרבנים המאוחד לעדת ישראל בירושלים". ממשלת המנדט אף היא תמכה במוסד זה.
בימים ההם עוד שלט החוק הטורקי, ולפי חוק זה היו כל ענייני ההקדשות והמעמד האישי, גם של היהודים, נתונים לסמכותם של הקאדים המוסלמיים. היועץ המשפטי של ממשלת המנדט, מר נ. בנטוויץ, רצה להוציא סמכות זו מידי הקאדים ובכך להעניק אוטונומיה לעדה היהודית. אבל נתקל בקשיים מצד השלטונות המנדטוריים. בעיה אחרת שעוררה מחלוקת היתה לכונן בית דין לערעורים. היו שסברו שהדבר נוגד את ההלכה, שכן "בית דינא בתר בית דינא לא דייקי", והיו שסברו שאין מניעה להקים בית דין לערעורין.
"הרפרזנטאנט הדתי" של היהדותבפרוטוקול שנשאר מהישיבה הראשונה של משרד הרבנות אנו קוראים על תפקידיו: המוסד הזה יהיה הרפרזנטנט הדתי של היהדות הא"י. לידו יפעל בית הדין לערעורים. משרד הרבנות יאשר פסקי דין שיש להוציאם לפועל על ידי הממשלה. נשיא משרד הרבנות מצד האשכנזים היה הרב דוד ליפמן זצ"ל ראב"ד בית דין החסידים ומצד הספרדים הרב חיים אלישר זצ"ל.
באסיפה הראשונה של המשרד דנו בחילול השבת על ידי חנויות יהודיות, מכירת גבינות ללא הכשר, וכן בהצעה לערוך הספד על חללי הפרעות בפולין. באחת האסיפות הבאות דן משרד הרבנות במכתב מאת הסתדרות המזרחי ובו בקשה לנקוט צעדים נגד מאכלים אסורים בגדוד העברי. הוחלט להזמין לישיבה את הרב שמעון גרייבסקי, הרב הצבאי של הגדוד. באסיפה נוספת החליט הוועד לבקש מאת הרב קוק זצ"ל שהיה אז בלונדון לייצגו באסיפת השלום הכללית שנערכה בימים ההם. דירת משרד הרבנות נקבעה בקומה העליונה של בית היתומים הספרדי.
האגודה קידמה בברכה כינון משרד הרבנותהמעניין הוא כי מרכז אגודת ישראל שמקומו היה בציריך בימים ההם, שלח מכתב ברכה מיוחד לכינון משרד הרבנות. המכתב הנושא את התאריך י"ד אדר תרע"ט (14.3.1919) אומר:
"הגיענו היום המכתב החוזר של הדרת כבודכם ושמחנו לבשורתם כי נתכונן על ידם משרד מרכזי לכל ענייני הרבנות בעיה"ק. יקבלנו נא את ברכותיהם למוסד נעלה זה, שיצליח ה' בידם להשיב את קרן התורה והיראה בארצנו הקדושה כיד ה' הטובה עליהם כחפצם וכחפץ כל הדואגים לעתידות עירנו וכו'. חתום: טוביה בן מוהר"ר משה זצ"ל לעווענשטיין יו"ר".
מסתבר שארגון הרבנות היה מושכל ראשון בקרב חוגי היהדות הדתית לכל פלגיה ללא כל פקפוקים וחשבונות צדדיים.
מגע נוסף בין משרד הרבנות לבין אגודת ישראל באותם הימים התחיל בקשר ליצוא ספרי תורה ותשמישי קדושה מארץ ישראל. בימים ההם הפכה ירושלים למרכז של יצור תשמישי קדושה והדברים הגיעו לידי כך שהשתררה הפקרות וכל הרוצה לכתוב כותב, בהם גם אנשים בגלוי ראש ונשים. משרד הרבנות הקים ועדת סופרים ורק באישור ועדה זו נקבעה כשרות הסת"ם. הרב י. יב. הורביץ, מראשי אגו"י בימים ההם, שישב באמסטרדם מימן את פעולות הרבנות בשטח זה והקציב לה 6 לא"י לחודש כדי לקיים את לשכת הפיקוח על סופרי סת"ם. זה מראה שוב עד כמה החשיבו בימים ההם בחוגי אגו"י את ארגון הרבנות בישראל בתחומים ממלכתיים.
המושל סטורס מכניס אנדרלמוסיההמושל הבריטי סטורס היה מעונין בתוהו ובוהו בעדה היהודית ובייחוד בסכסוך עם הציונים, ומשום כך היה מאשר כרב את כל מי שהציג עצמו בתור שכזה. גם הוועד הכללי היהודי לא היה מרוצה ממשרד הרבנות. בימים ההם ישב הרב קוק זצ"ל בלונדון, לשם הגיע משווייץ אליה בא מיפו לפני פרוץ המלחמה. הרב קוק היתה לו "טענת חזקה" על הרבנות בירושלים מצד חותנו האדר"ת. וכאשר בתי הדין הרגישו כי הם נרדפים מכל צד, עלה הרעיון להזמין את הרב קוק זצ"ל. בתמיכת ועד הצירים כונסה אסיפה ארצית של רבנים בירושלים, שאליה באו רבנים גם מהמושבות. באסיפה זו נתקבלה החלטה לשלוח מברק להרב קוק בלונדון ולבקש ממנו שיעלה לירושלים לכהן כרבה של העיר והארץ כולה.
בג' אלול תרע"ט חזר הרב קוק זצ"ל לארץ ישראל ובא לירושלים לפי הזמנת הוועד הכללי. עדיין לא קבע שום יחס אל משרד הרבנות שהיה נתון במחלוקת. הוא התוועד עם הרב יצחק ירוחם דיסקין ועם הרב חיים זוננפלד זצ"ל, אך הצעותיהם לא נתקבלו על דעתו. בינתיים השהה הרב קוק את קבלת כתב הרבנות מידי הוועד הכללי. כאשר ההתייעצות המשולשת נכשלה יצא הפאסקוויל הראשון נגד הרב קוק. כיוון שכך, הסכים הרב קוק לקבל את כתב הרבנות מידי הוועד הכללי, עם זאת היה המצב ברבנות עודנו בלתי ברור.
בימים ההם הגיע לירושלים הנציב הראשון הרברט סמואל, שהכיר את הרב קוק עוד מלונדון. אחת הפעולות הראשונות של סמואל היתה, להושיב ועדה לבירור שאלת הרבנות. בפני הוועדה הזו הופיעו כל מיני מוסדות והשמיעו דעות. הרב קוק הגיע למסקנה כי כדי להכניס סדר ברבנות אין דרך אחרת אלא לארגנה כמוסד ארצי. הצעתו נתקבלה על ידי הוועד ואושרה גם ע"י הנציב העליון, וכך פורסמו התקנות הרשמיות לבחירת הרבנות, לפיהן תהיה מועצת הרבנות בת 8 חברים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים.
ולבסוף - אספת יסוד של הרבנות הראשיתאסיפת היסוד של הרבנות נקראה ליום י"ב אדר תרפ"א. הנציב סמואל נתן תוקף רשמי למעמד האספה בעתון הרשמי. הוא עצמו בא לאסיפת היסוד שהתקיימה בבית חפץ בשכונת הבוכרים ואף פתח אותה בנאום חגיגי. היועץ המשפטי נ. בנטוויץ נבחר ליו"ר האסיפה, הרב קוק זצ"ל נרתם מיד לעבודת היסוד ועזר הרבה לידו הרב י. ל. מיימון ז"ל. האסיפה נמשכה 3 ימים ובמשך כל הזמן לא נח הרב קוק אף לרגע. בפני האסיפה עמדה דרישה לצרף לרבנות הראשית גם נציגים חילוניים, אולם הרב קוק התנגד לכך בתוקף. אחר כך הוצע לצרף 3 נציגי ציבור בדעה מייעצת בלבד. הצעה זו נתקבלה, אלא שברבות הימים נתבטל ענין היועצים בכלל.
בבחירות שנערכו נבחר הרב קוק פה אחד בלי הצבעה, כרב ראשי אשכנזי. אך לגבי הרב הראשי הספרדי היתה הצבעה חשאית. המועמדים היו שנים: הרב יעקב מאיר והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל. על חודו של קול שהוכרע על ידי בנטוויץ, נבחר הרב יעקב מאיר כרב ראשי ספרדי ראשון.
חברי המועצה הראשונה של הרבנות הראשית היו, מלבד הרבנים הראשיים, הרב צבי פסח פראנק, הרב יונה ראם והרב פישל ברנשטיין - אשכנזים; הרב בנימין אלקוצר, הרב בן-ציון קואינקה והרב אברהם פילוסוף - ספרדים; מהם [...] שני בתי דין. האחד בית דין רגיל והשני בית דין לערעורים. בערעור היו יושבים גם חברי בית הדין של האינסטאנציה הראשונה ונוספו עליהם חברי בית הדין של האינסטאנציה השניה. בבית הדין הגדול ישב כנשיא הרב קוק או הרב יעקב מאיר.
השאלות הראשונות שהרבנות הראשית טיפלה בהןהרב שזורי נזכר, כי אחת השאלות הראשונות שבהן טיפלה הרבנות הראשית ובתי הדין שלה היתה שאלה שנגעה לבתו של הסופר אליעזר בן-יהודה. בת זו היתה נשואה ליהודי שהשתמד ועבר לדת הקתולית. האיש נדד למדינות הים והתגלגל למדינה באמריקה הלטינית ששם לא היה רב ואפילו לא היו יהודים. האיש הצהיר שהוא מוכן לחלץ את אשתו מעיגון ולתת לה גט, אבל מסרב לנסוע לאמריקה הצפונית כדי לסדר את הגט.
ישבה הרבנות הראשית והחליטה לקבל ממנו הרשאה למינוי "שליח לקבלה". הרבנים הסכימו שבמקרה הזה יסוד הגט על ידי שליח לקבלה. וכאן נתעוררה פרוצדורה מייגעת. האיש לא ידע עברית - אלא רק גרמנית. הרבנים הכתיבו לו את נוסח המכתב שעליו לכתוב. הרב שזורי תרגם את הנוסח לגרמנית בכתב יד נקי. המכתב נשלח אל האיש והלה העתיקו בכתב ידו. בירושלים היו העתקים ממכתביו כדי להכיר את כתב ידו, וכך סודר הגט. לרגל עניין זה היה אז אליעזר בן-יהודה אורח קבוע במשרד הרבנות הראשי.
שאלה אחרת שהרבנות הראשית באותם ימים נקראה לטפל בה היתה זו שבאה מהרב מגיבראלטר בעניני חליצה. באותם ימים ראשונים נוסדה ליד הרבנות גם החברה הראשונה למען השבת, והרבנות הראשית הגישה לה את כל העזרה. כן עסקה הרבנות במכירת אדמות בשביעית.
שאלה ממלכתית ממדרגה ראשונה באה לפני הרבנות בענין זכות הבחירה לנשים בבחירות לאסיפת הנבחרים. בגלל אישור זכות בחירה לנשים עזב הגוש החרדי את אסיפת הנבחרים. לאחר התיעצות מיוחדת בענין סודר כי לחרדים יותקנו קלפיות מיוחדות שבהן לא יורשו הנשים להצביע.
באותה תקופה עמדו מוסדות התורה והחסד בסכנת סגירה בכלל חוסר כסף. משלחת מיוחדת נשלחה לאמריקה בהרכב הרב א. י. קוק, הרב מרדכי אפשטיין ראש ישיבת סלבוקה, והרב אברהם דב שפירא מקובנה כדי להציל את המצב. המשלחת עברה על פני ערי אמריקה ובתוצאת הכספים שנאספו בוסס מעמדם של מוסדות התורה והחסד בירושלים והובטח המשך קיומם.
חנוכת בית הרב הרב הראשיבית הרב הראשי קוק נבנה ע"י מר הרי פישל שהקים גם את "מכון הרי פישל". חנוכת בית הרב נערכה ברוב פאר והדר ובחגיגה השתתף גם הנציב העליון הרברט סמואל. הוא אמר אז על הרי פישל שהוא כנראה סוחר חרוץ מפני שקנה רכוש חשוב במחיר מועט. הרברט סמואל נתכבד בפתיחת הבית על ידי המפתח, וכאשר פתח את הדלת אמר: "זהו המפתח לא"י".
הרבנות הראשית נחלה כבוד רב אותם ימים. מעשה בלורד בלפור שכיבד את הרב קוק, עד כדי כך שהלביש לו את מעילו. הדבר היה בטקס פתיחת האוניברסיטה. הרב קוק השתתף בטקס יחד עם לורד בלפור ונאם שם נאום גדול שתוכנו היה כי בד בבד עם הקמת האוניברסיטה יש להקים ישיבה מרכזית שתהיה המוסד הרוחני העליון של היהדות בא"י. לאחר הנאום כאשר הרב קוק עמד ללכת קם לורד בלפור והלביש לרב את מעילו.
כאשר הרב קוק זצ"ל נסע במשלחת לאמריקה, נתעוררה שאלת מ"מ נשיא בית הדין הגדול. הענין התעורר בשיחה עם הנציב הרברט סמואל והרב קוק הציע כי כמ"מ יכהן הרב צ. פ. פראנק זצ"ל ואמנם כך היה והרב פרנק חתם על כל המסמכים כמ"מ הנשיא. כשהרב קוק חזר מארה"ב ביקש הנציב הרברט סמואל כי יחזור דרך לונדון שכן פעל שהרב קוק יתקבל לשיחה אצל המלך הבריטי. ואמנם חזר הרב קוק דרך לונדון אבל לא נתקבל על ידי המלך. הנציב סמואל אמר אח"כ, כי הסיבה המעכבת היתה משום שהמלך התכונן לנאום הכתב ובאותו זמן אין הוא מקבל אורחים.
אות כבוד בריטי לרבנים ראשייםהרבנים הראשיים לאחר הבחרם נתכבדו על ידי הממשלה הבריטית באות כבוד של "קצין מסדר האימפריה הבריטית". הרב קוק לא נשא את אות כבוד הזה ולאחר זמן נעלם האות מביתו. לעומת זה, הרב יעקב מאיר היה נושא עליו תמיד שורה של אותות כבוד שקיבל.
הנציב העליון הרברט סמואל הנהיג לרבנים הראשיים פגישה קבועה עמו כל חודש. הנציב העריך מאד את המוסד הזה ורצה לעזור לו בבעיותיו. אך במשך הזמן נתבטלה הפגישה מהעדר עניינים חשובים שהצריכו דיון בכל חודש. שיחה אחת בין הנציב לבין הרבנים זוכר הרב שזורי יפה. הרברט סמואל מינה אז כמופתי את אמין אל חוסייני למרות שרוב הדעות בקרב הערבים צידדו במועמד אחר. אך הרברט סמואל דחה את המועמד האחר ואישר דווקא את אמין אל חוסייני. הנציב הצדיק את מינויו של חוסיינו כמופתי, למרות שהיה הקיצוני בדעותיו, מתוך הנחה שבכך ימתן אותו. הרב יעקב מאיר הזהיר את הנציב מפני משפחת החוסיינים וסיפר לו כי דרכם היא, כאשר יהודי מברכם לשלום משיבים הם "אל סאלם מענה", השלום הוא אתנו, רק לנו ולא לכם. אולם סמואל שתק.
אל לאפשר לפורעים הערבים רווח פוליטיבזמן הפרעות הראשונות בשנת תרפ"א, היו תלונות בישוב שממעטים בעונשים, ופושעים גדולים נידונו לשלושה חודשי מאסר בלבד. הרב קוק בפגישה עם הרברט סמואל אמר לו בענין זה: הרמב"ם אומר מדוע נאמר בתורה שגנב משלם כפל כקנס כספי, ואילו בכל חוקי הגויים מחמירים דווקא בעונשי גוף לגנב ובאנגליה אף היו הורגים גנב מועד. ההסבר הוא פשוט. גנב שהולך לגנוב לוקח עליו ככל מיני סיכונים, ומוכן לכל עונשים שיקבל. אך על דבר אחד עינו מוכן לוותר: על הסיכוי שירוויח כסף מהגניבה. ואם כתוצאה מהגניבה לא רק שאינו מרוויח אלא גם שצריך לשלם קנס כספי בתוצאת תפיסתו, הרי זהו העונש הגדול ביותר בשבילו. כך אמר הרב קוק לנציב הוא הדבר גם בנוגע לפרעות של הערבים. אין כאן העניין של העונש קל או חמור בלבד. העיקר יש להזהר שלא לתת להם רווח פוליטי בתוצאת הפרעות שעורכים, שכן זה יהיה העונש המתאים בשבילם.
הבחירות השניות לרבנות הראשיתבכל תקופת כהונתן של הרב קוק זצ"ל לא התקיימו עוד בחירות לרבנים. סיבוכים מסויימים בפעולת הרבנות הראשית נוצרו כתוצאה מכך שחלק מהרבנים היו פורשים מ"כנסת ישראל", ואילו כל בחירה לרבנות צריכה היתה להיערך בתיאום עם הוועד הלאומי ובהשתתפותו. חלק מן הרבנים היסס להצטרף ל"כנסת ישראל" משום שהוועד הלאומי לא העמיד את עצמו על בסיס ה"שלחן ערוך". כך שמדי פעם ניתנה ארכה לתוקף כהונת הרבנות על ידי הנציב העליון.
רק לאחר פטירתו של הרב קוק זצ"ל נערכו בחירות. תחילה הוקמת ועדה משותפת של הרבנות, הוועד הלאומי והסוכנות היהודית שטיפלה במציאת הסדרים לעריכת הבחירות. ועדה זו בה היו החברים י. בן-צבי, הרב י. ל. מיימון והשופט גד פרומקין, הוציאה חוות דעת על השאלות העומדות על הפרק והיא נתקבלה על ידי כל הגורמים. ועדת הבחירות היתה מורכבת אז כדלהלן: הרב ש. א. שזורי והרב יוסף הלוי כנציגי הרבנות, הרב מ. אוסטרובסקי ומר א. אלמליח כנציגי הוועד הלאומי. מ. אטיאס כיהן כמזכיר הוועדה.
אלה היו הבחירות השניות לרבנות אחרי פטירתו של הרב קוק זצ"ל. המועמדים לרב ראשי היו הרב י. א. הרצוג והרב י. חרל"פ זכרונם לברכה ואילו מצד הספרדים היה המועד הרב יעקב מאיר זצ"ל, אבל מאחר שהיה חולה ובן 89, נחבר הרב עוזיאל זצ"ל כמועמד למ"מ. וכך היה. משנפטר הרב יעקב מאיר נכנס אוטומאטית במקומו הרב עוזיאל.
הרב שזורי מעלה פרט מעניין מבחירתו של הרב עוזיאל זצ"ל כראשון לציון. כאשר נפטר הרב יעקב מאיר זצ"ל, היה ברור שממלא מקומו יהיה הרב עוזיאל אשר ישב בימים ההם ביפו וכך גם נקבע בזמן הבחירות. הוא צריך היה להכנס אוטומטית לתפקיד זה. אלא שהרב עוזיאל היסס. אז יצא אליו הרב שזורי במיוחד בשליחות הרב הרצוג זצ"ל כדי לשכנעו בדבר קבלת התפקיד. לאחר היסוסים רבים נשתכנע הרב עוזיאל והסכים להיות הרב הראשי - ראשון לציון ובמשך שנות כהונתו נתחבב על הרבנים ועל העם כולו ושלום ושלווה אחווה ורעות שררו במעונות הרבנות.
באותם ימים יסד הוועד הלאומי והקהלה בירושלים בית דין של הקהלה. הרבנים הספרדים שבמועצת הרבנות עברו לכהן בבית הדין של הקהלה, ואילו הרבנים האשכנזים נשארו כחברי בית הדין הגדול.
במועצת הרבנות השניה נבחרו הרב הרצוג, הרב פרנק, הרב יעקב קלמנס והרב א. מ. וולקובסקי ז"ל, ומצד הספרדים הרב עוזיאל, הרב אברהם אבוכזיר, הרב יוסף הלוי והרב אברהם פילוסוף. כאשר נפטר הרב פילוסוף נכנס במקומו המועמד הבא: הרב חזקיהו שבתי זצ"ל. לפי התקנות שנתקבלו נערכו בחירות בכל 5 שנים במקום כל 3 שנים. הבחירות התקיימו בשנת תרצ"ז אבל כשהגיע המועד החדש לבחירות [...] בגלל המלחמה והשואה [...] בשנת תש"ה נערכו בחירות חדשות לרבנות הראשית.
הרצוג ועוזיאל נבחרים מחדשבבחירות שהתקיימו [...] תש"ה נבחרו מחדש הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זצ"ל וכן חברי מועצת הרבנות, הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, הרב יעקב קלמנס והרב א. מ. וולקובסקי זצ"ל, הרב יוסף הלוי, הרב יעקב הדס והרב חזקיה שבתי זצ"ל. ושוב חלה הפסקה ארוכה עד שנת תשט"ו כאשר נבחרה מועצת הרבנות הנוכחית.
כשאנו שואלים את הרב שזורי מה הם המאורעות הגדולים בחיי הרבנות הראשית שהוא יכול לציין, הוא משיב כי למעשה משולבת הרבנות בכל המאורעות הגדולים על הישוב, והיא גם עמדה במרכזם וזאת, מלבד עניני הלכה שדנה בהם ושנגעו אף הם לתחומי החיים הממלכתיים. היו מקרים שבנושאים מדיניים שונים ביקשה הסוכנות שהרבנות הראשית תפעל משום שהיא, הסוכנות, היתה מוגבלת בפעילותה מטעמים שונים.
הזדמנות שהוחמצהאגב, בקשר להקמת בית הרבנות הראשית, נזכר הרב שזורי, כי מיד עם כינון הרבנות הראשית בארץ עלה רעיון מניין בדבר הקמת בית הרבנות הראשית בשכונת ימין משה ליד טחנת הרוח המפורסמת. בעל הרעיון היה אלברט פרנקל, גיסו של הנציב הרברט סמואל. הוא כיהן כראש קרן מונטיפיורי באנגליה. אלברט פרנקל הושפע מאד מנאומו של הרב קוק זצ"ל בבית הכנסת בחורבת יהודה החסיד בשעת כינון הרבנות הראשית, והוא הודיע במקום שהוא מוכן להקצות מגרש בשכונת ימין משה משטחי הקרקע של קרן מונטיפיורי, כדי להקים שם את בית הרבנות הראשית.
הסכום הדרוש להקמת הבית נערך אז ב-6 אלפים ל"י ואף סכום זה היה פרנקל מוכן לתת כהלוואה מקרן מונטיפיורי, שהיתה מוקדשת למטרות אחרות, בתנאי שהעדה האשכנזים והעדה הספרדית יחתמו על ערבותלפרעון ההלוואה, עם זאת הבטיח כי ישתדל לגייס כספים שלא יהיה צורך לפרוע את ההלוואה. ועד העדה הספרדית הסכים לחתום על ערבות, אך הוועד הכללי לא הסכים משיקולים שונים. וכך ירדה מעל הפרק ההצעה להקים בית לרבנות הראשית מיד עם יסודה.
הצלת נפשותהרב שזורי מתאר פעולה חשובה ביותר של הרבנות הראשית בשטח של הצלת נפשות שנעשתה עוד בימי הרב קוק זצ"ל. העלאת רבנים לא"י. הרבנות השתדלה אצל ממשלת המנדט כי יתנו לה סרטיפיקטים למען רבנים. והנה בשנת תרצ"א נתקבל רמז מממשלת המנדט שהיא מוכנה להיענות לבקשה. אז נחלצה הרבנות הראשית למבצע הצלה גדול. באמצעות סרטיפיקטים אלה הועלו לארץ גם בעלי בתים. הרב קוק זצ"ל הורה לא לחקור ולדרוש ואם הביאו אישור משני רבנים כי המועמד הוא רב, קיבל האיש את אישור הרבנות בשביל הממשלה הבריטית לקבלת הסרטיפיקט.
בדרך זו ניצלו רבים מרבני רוסיה וסתם תלמידי חכמים הנמצאים כיום בארץ. הודות לרבנים עלו לארץ כ-3 אלפים משפחות של רבנים ותלמידי חכמים. עליה זו של רבנים ותלמידי חכמים פרצה גם את העלייה הסגורה שהיתה בתקופה ההיא. הרב קוק זצ"ל פעל הרבה בשעתו אצל ממשלת המנדט להעניק רשיונות עליה גם לבני ישיבת סלבודקה שהשתכנה בחברון.
בעיות שאקטואליותן עדיין לא פגההרב שזורי מזכיר כי הרבה נושאים שעלו על שולחן דיוניה של מועצת הרבנות הראשית בראשית יסודה עדיין מנסרים בחלל עולמנו. לדוגמה: בעית בשר קפוא. עם בוא האנגלים לארץ הציעה הממשלה הבריטית ליבא לארץ בשר קפוא מאוסטרליה. הרבנות הראשית דנה בכך ולא הסכימה. רק כאשר פרצה המלחמה והתהוותה שעת חירום הסכימה הרבנות הראשית, בשלב מאוחר יותר, להתיר יבוא בשר קפוא.
גם בעיית הרפורמה אינה חדשה. עוד בימים ההם נתעורר השאלה אם להכיר בעדה הרפורמית. ממשלת המנדט הפנתה שאלה זו לרבנות וזו הודיעה בתקיפות שלא תכיר בשום רב או עדה רפורמית. כמובן שהענין ירד מעל הפרק.
הרבנות הראשית היתה מופיעה גם פני כל ועדות החקירה של ממשלת המנדט ואחר כך של האו"ם לפני הקמת המדינה, החל מוועדת הכותל המערבי ועד הוועדות האחרות שנשלחו לחקור את עניני הארץ.
נשואי בוסר וביגאמיהבתקופת כהונתו של הגרי"א הרצוג זצ"ל נקבעו כללים לענין נשואי בוסר וביגמיה. בתחילה לא היתה בארץ הגבלה לגבי נשואי בוסר. באה הרבנות הראשית וקבעה גיל נשואין: 18 לגברים, 17 לנשים. באה ממשלת המנדט והורידה את הגיל של הנשים ל-16. או ענין הבגיגמיה: בתחילה שרר מצב בלתי ברור ויהודים תושבי הארץ יכלו לקחת נשים ללא הגבלה כמו הערבים. באה הרבנות הראשית והחליטה לאסור זאת על יסוד החרם של רבנו גרשום, למרות שבחלק מעדות המזרח לא הקפידו על חרם זה. נקבע כי כל היתר לשאת אשה שנייה חייב להיות חתום על ידי שני הרבנים הראשיים. סידור ענין זה של ביגמיה עשה בימים ההם רושם גדול בארץ.
הרבנות הראשית היתה פעילה גם בכל הפעילות המדינית מסביב למתן חנינה לאסירי המחתרת. מחרות רבות נשלחו אל הממשלה בענין זה ובקשות רבות נתמלאו. הרבנות הראשית היתה מוציאה גם כרוזים שונים בענין ההבלגה.
פעולות הצלה רבותבשנות השואה היוותה הרבנות הראשית מוקד למאמצי הצלה רבים. זכור כינוס הרבנים רב הרושם שנערך בחורבת רבי יהודה החסיד להצלת יהודי הגולה בהשתתפות רבני הארץ והאדמו"רים ובראשם האדמו"ר מגור זצ"ל. זה היה כינוס שרבים לא ישכחוהו לעולם. הרב הראשי הרצוג פעל ללא ליאות בעניני הצלה. ידוע סיורו המפורסם באירופה לאחר השואה והצלת ילדי ישראל, יתומים שנשארו בידי משפחות נוצריות בפולין ובשאר ארצות אירופה, כשם שידוע וזכור היטב לרבים מאבק הרבנות הראשית על חינוכם של "ילדי טהרן", מאבק שהשאיר רישומו על הישוב בימים ההם ועדיין מרחף בחלל עולמו גם היום.
הרב הראשי הרצוג זצ"ל נפגש בשעתו, בראשית המלחמה עם השגריר הרוסי בלונדון מר מאיסקי, והשפיע עליו לפעול אצל הממשלה הסובייטית בענין שחרורם של תלמידי הישיבות שנתקעו בליטא אשר עברה לידי רוסיה. ואמנם התירה ממשלת רוסיה את צאתם של תלמידי הישיבות פליטי פולין, מליטא, ואלפים ניצלו מהרג ומשמד הודות לפעולה זו. פרשת מאמציו של הרב הרצוג זצ"ל בעניני הצלה הלא הם חלק מההיסטוריה של שנות השואה והגבורה וכתובים עלי ספרים רבים.
גם פרשת "שלום"בעית האניה "שלום"? אומר הרב שזורי, כי עוד בראשית ימיה נתקלה הרבנות הראשית בבעיה זו, שנגעה אז למלון בינלאומי מפואר בירושלים, בו היתה בעיה של שני מטבחים. אלא שהעניות של הרבנות בימים ההם היתה כה מרובה, שלא היה בידה אפילו תקציב לפרסם כרוז בדבר הטרפת המטבח והסרת ההשגחה ממלון זה.
הרב שזורי התחיל לכתוב את תולדות הרבנות הראשית מימי יסודה, אבל הפסיק מטעמים הכמוסים עמו [...]
