הגותו של הגאון רבי משה שפירא זצ''ל - אשכבתיה דרבי

[הגרח]

הסיפור הבא איני יודע להכריע אם זה סיפור על ר' משה או על הרב פיבלזון
עכ"פ יש לר'פיבלזון גישות מחודשות שלא התישבו על ליבו של ר'משה ופעם באחד השיחים ר'משה אמר לו
יש לך רעיונות שאני איני מקבל אותם כלל ועיקר ובכל זאת "יש להם מקום" והינך רשאי לחלוק אותם עם תלמידך בישיבה
דומני שזה חלק חשוב ב"מורשתו"של ר'משה .

[שאלת תם]

על ברסלב אני שמעתי (מאנשים ששמעו ממנו אישית) דברים שונים מהמסופר כאן, ואיני רוצה לפרטם מחשש לחוסר דיוק.

אבקש ממי שיודע דברים מדויקים שיכתוב.

בזהירות הנדרשת שלא לעוות את הדברים שנמסרו לי:
בצעירותי נמשכתי מאוד לספר ליקוטי מוהר"ן ובמידה מסוימת גם לברסלב, וכליטאי הרגשתי נבוך והרגשתי שזה לא "עובד" לי בעיקר בנקודה של מעלת הצדיק והתבטלות לצדיק וכו'
ביקשתי מר' משה זצ"ל שיגיד לי את דברו וכה אמר לי : הספר הוא יקר ביותר, ואין מניעה מללמוד בו, אבל כל מה שקשור לעניין מעלת הצדיק והצורה שבה ברסלב משווקת כיום תשים בצד - לא פירט לי יותר אבל זהו תוכן הדברים.

עוד אמר: סכנת נפשות לדבר על זה, אך כשיחיד בא ושואל אינני רשאי שלא לומר לו.
והזכיר את דברי הגמ' האומר לחברו דבר הרי הוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור וכו'
כעת כמדומה אפשר ואולי גם זהו רצונו שיאמרו הדברים

איך כל מה שמספרים כאן על הערכתו לברסלב - מסתדר עם מה שסיפרו לעיל שנסע בסמוך לציונו של מוהר"ן באומן והחליט לא להשתטח שם ולעומת זה האריך את דרכו בכדי להשתטח על ציון בעל התניא?

[סטפנסקי]

על ברסלב אני שמעתי (מאנשים ששמעו ממנו אישית) דברים שונים מהמסופר כאן, ואיני רוצה לפרטם מחשש לחוסר דיוק.

אבקש ממי שיודע דברים מדויקים שיכתוב.

בזהירות הנדרשת שלא לעוות את הדברים שנמסרו לי:
בצעירותי נמשכתי מאוד לספר ליקוטי מוהר"ן ובמידה מסוימת גם לברסלב, וכליטאי הרגשתי נבוך והרגשתי שזה לא "עובד" לי בעיקר בנקודה של מעלת הצדיק והתבטלות לצדיק וכו'
ביקשתי מר' משה זצ"ל שיגיד לי את דברו וכה אמר לי : הספר הוא יקר ביותר, ואין מניעה מללמוד בו, אבל כל מה שקשור לעניין מעלת הצדיק והצורה שבה ברסלב משווקת כיום תשים בצד - לא פירט לי יותר אבל זהו תוכן הדברים.

עוד אמר: סכנת נפשות לדבר על זה, אך כשיחיד בא ושואל אינני רשאי שלא לומר לו.
והזכיר את דברי הגמ' האומר לחברו דבר הרי הוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור וכו'
כעת כמדומה אפשר ואולי גם זהו רצונו שיאמרו הדברים

איך כל מה שמספרים כאן על הערכתו לברסלב - מסתדר עם מה שסיפרו לעיל שנסע בסמוך לציונו של מוהר"ן באומן והחליט לא להשתטח שם ולעומת זה האריך את דרכו בכדי להשתטח על ציון בעל התניא?

הוא בסך הכל אמר שהספר יקר ביותר אולם לאיש לא התייחס

[שבע]

הרגיל בהגותו של ר' משה
יודע כי אין ספר ללא איש!

וכנראה שחשש מן הפרסום שיתלווה לכך
מטבע הדברים.

[אפשר]

בס"ד
משהו עמד לי בשרוול בעירפול, והתחדד אצלי והנני כותב,
קמו כאן התנגדות, למה אתה מחלל את ההספד, ואני בעניותי לא הבנתי, וכי מה חילול קודש יש, הרי בסה"כ באתי להציע דבר מרכזי מחיי הגר"מ, שהיה ניכר לכל מי שהכירו בטוב.
ובכן התחדד אצלי, וזה לא רק לענין הגר"מ, אלא כל תלמיד אצל רב בזמנינו, וגם משליך על מפלגתיות, וגם שאר דעות והשקפות [כגון מה שעכשיו מקרוב באו לעלות להר הבית, ומצאו להם תומכים ממה שרב פלוני לא שאג אסור אלא צעק וכיוצא].
הרבה בני אדם כמהים, כמהים לפעמים לשלימות, לחיפוש בעבודת ה' וכיוצא, [ויש, כמו אנשי הר הבית, אנשי תכלת ודומיהם, שכמהים להיות יוצא דופן, מקורי, מהפכני], לכן הוא מסדר לעצמו משנה סדורה בראש, ואח"כ הוא כבר ימצא שכולם תומכים בשיטה שלו, וכל מה שזז נעשה לו לתניא נמי הכי. זה החלק הפשוט הידוע לכל.
ועתה מה שהתחדד, יש אנשים שבאיזה שהוא שלב הם מצאו מה שחיפשו, והם מתנחמים על עמל של שנים, ודבקים בדרך או במורה דרך, וירא כי טוב מאוד, והחיים עולים על מסלול, ומנבוכים למורה. אבל מידי פעם צץ לו קושיות, הרי לפי הדרך שלי העדכני נמצא שאני קצת מיקל בהלכה פלונית, או שהוא רואה קושיא ברבו שהוא לא מתאים לפרופיל שבנו לו בחיידר על אדם גדול, כי יש בו דבר פלוני וכיוצא. ועל פי רוב בן אדם לא יכול לקיים בעצמו מעשה ר' ברוך בער בר' חיים, או מעשה רבי זירא בארץ ישראל, פשוט להשכיח את כל הקודם, ולאתחל מחדש, כאילו כאן נבראתי. או עכ"פ לפצל, זה ישאר קושיא, תיקו, צ"ע, ואני בעיקר יעסוק במה שאני כן מבין. ולכן הוא צריך למצוא פיתרון לכל הבעיות החדשות שצצות לו על הדרך החדש, שבעצם צריך להיות כולו אור.
ובכן הוא פונה לאחד משני אפיקים, או שהוא מתעלם לגמרי, הוא לא רואה הוא לא יודע, או שהוא מתרץ כל מיני תירוצים, בקיצור מדחיק. יופי, יש מתעלם ויש מדחיק. והיינו כי יש על המשקל כל האושר שלי בחיים, בתורה ביראה אמונה ומידות וכו, ולפעמים יש בהם הנאות גשמיות ג"כ, שטעלע, חברה, מפלגה, והעיקר זהות. ומצד שני עומד קומץ של שאלות, היתכן שהרב שלי יאמר כך יעשה כך, והלא הרבי בחיידער כיתה ב' אמר שאסור להגיד כך, אז מדחיקים ומתעלמים, והרכבת נוסעת הלאה, ויהי בשלום נפשי נשיתי כל קושיא.
סליחה, אבל יש כאן כמה תלמידי ר' משה שהם בדיוק עונים לגדר הזה, ר' משה היה בריסקער, שהיה לו בפירוש מורת רוח מכל העולם, והיה לו מורת רוח מהחינוך והדרך של הרבה הרבה קהילות ומגזרים. כל אחד יודע וזוכר ומכיר את תנועת השפתיים שהיה עושה פעמים רבות באמצע שהיה מדבר, תנועה שכולה אומרת "למה אני עמל", "לא מבינים אותי", "אין כאן מי שיבין", "ממילא כולם הפוך על הפוך", כל אחד ראה את זה וכל אחד ידע את זה, והוא לא הסתיר את המורת רוח שלו מהדור, ואת המורת רוח של הבריות.
הוא בפירוש לא בא מנקודה של "הכל טוב", ובוא נתחזק ביחד, כמו כ' מיילעך בידרמאן למשל, [שלכן יש לו אלפים אלפים, ונעשה לקונצזוס בימינו], הוא שפך מרורות על הקיים ועל העבר. ולכן כמו שהוא התייחס כך לנו, לשומעיו, ובפרט למי שאינו שומע לו. כך היה לו דעה מגובשת על כל גדולי ישראל, וגם על גדולים שקדמוהו.
ועכשיו אני עומד ותוהה במין מחשבה זועקת, מה הפגם, מה הפגם שיהיה ביקורת על החזון איש או על המשנה ברורה, או אפילו על הגר"א, יש פגם אם בא חכם שמילא כריסו בש"ס ופוסקים ומהרהר, בקול רם או בקול ענות חלושה, איך יתכן שחכם פלוני עשה כך או סבר כך. מהמחוזות שאני גדלתי, היינו מחוז חזו"א, ואפילו בריסק, זה יסוד היהדות, לבקר, לבדוק, ולדעת, זהו בסה"כ הדעת שר' משה כל כך ביקש מאיתנו, שנהייה ברי דעת, לקנות דעת. ובמקום זה כולם נזעקים, שא שא, לא לכבודו, לא כאן המקום. אז היכן המקום בבית הכסא!?!
ולמה אין זה בכלל הספד, הלא את מי איבדנו היום, תורת משה ישאר לנצח, כמו שתורת הש"ך איתנו היום, וכמו שהתורת הרשב"א איתנו היום, וכמו שראינו שתורת מהר"ל נעשה לו עידן חדש בימינו, וא"כ וכי נסתמו מעיינותיו של משה, הלא לא נלקח ממנו אלא גופו בלבד, ובא נרימה נהי ובכי על איבוד הגוף. החלקים שאני מדבר עליהם, המורת רוח, תנועות השפתיים, דעתו הנחרצות התקיפה והזעופה, הבריסקאות שבו, זהו מה שאיבדנו, ועוד איך איבדנו, אם גדולי תלמידיו באים לכאן ואומרים שא שא. על דא ודאי קבכינא.
משה אמת ותורתו אמת, וישאר לעולם, אבל גם מה שהוא ביקש להבין, להשתדל ולהבין, למה את זה צריך לזרוק, ולדבוק רק במשנתו שבשיחותיו, וכי חלק הגופני שבו אין בו חשיבות. למה נזעקתם, אתה יודע למה, כי בניתם תמונה וציור איך ר' משה צריך לראות, ומה אתם צריכים ממנו, ושאר חלקי ר' משה זרקתם לפח.
ובכן לא כן אני, אני רוצה להבין, ואני משתדל להבין, איך הוא אכל, איך הוא דיבר, למה אחז כך ולמה לא.
יש לי עוד הרבה דברים בגרוני, [גם רציתי לנתח קצת סיבת עזיבתי], אבל סליחה התאכזבתי מדרישת הציבור והרמה, גם באשכול הגרד"ל כתבתי אחוזים בודדים ממה שהיה בדעתי וברצוני לכתוב, כי אין איש שם על לב, ואין אוזן המטה לשמוע. וכמעשינו שם כך מעשינו כאן, ואם רבו עלי חבירי וביטלו דעתי אני לתלמודי אחזור, [אע"פ שאליבא דאמת שבאישי קיבלתי יותר תומכים ממתנגדים].

[לקינוח סעודה שאלו כאן כמה, שהגראי"ס שונה מהגרמ"ש וכו', ואני בעצמי כתבתי שאינם דומים, אלא הגרמ"ש דומה לגרי"ז כפי המסופר, רצוני להוסיף פרט אחד, וגם באישי נדנדו לי לדבר, אבל אקצר ביותר, כי הגראי"ס הוא מהענינים ארוכים, ואעתיק רק מילה אחת שכתבתי תמול בענין, בשורה התחתונה, הגעשטעל של הגראיס היא בעצם רצינית אין סופית כמו הגרי"ז, ומה שאנו מוצאים אותו בשיחותיו מגיע להתבדחות וכדומה זהו סטייה, אבל סטייה שכבר אביו החזיק בו במקצת, וירושה היא לו מאביו ולא מאבותיו, והוא גם בהרבה משום לבו אונסו. [אבל שאר גדולי בריסק אין להם מאומה מזה, אלא נשאר כבימי הגרי"ז רצינית תהומית ומורת רוח גמור מהמסביב].
אבל בגדול הגעשטעל הוא ממש הגעשטעל של ר' משה, מי שרואהו הולך בשבת בבוקר על רחוב פרי חדש, מוקף בעשרת בניו, רואה את אותו געשטעל, את אותו אי - שביעת רצון על כל הבריאה שהיה גם על פני ר' משה].

[דעת_האברך]

על ברסלב אני שמעתי (מאנשים ששמעו ממנו אישית) דברים שונים מהמסופר כאן, ואיני רוצה לפרטם מחשש לחוסר דיוק.

אבקש ממי שיודע דברים מדויקים שיכתוב.

בזהירות הנדרשת שלא לעוות את הדברים שנמסרו לי:
בצעירותי נמשכתי מאוד לספר ליקוטי מוהר"ן ובמידה מסוימת גם לברסלב, וכליטאי הרגשתי נבוך והרגשתי שזה לא "עובד" לי בעיקר בנקודה של מעלת הצדיק והתבטלות לצדיק וכו'
ביקשתי מר' משה זצ"ל שיגיד לי את דברו וכה אמר לי : הספר הוא יקר ביותר, ואין מניעה מללמוד בו, אבל כל מה שקשור לעניין מעלת הצדיק והצורה שבה ברסלב משווקת כיום תשים בצד - לא פירט לי יותר אבל זהו תוכן הדברים.

עוד אמר: סכנת נפשות לדבר על זה, אך כשיחיד בא ושואל אינני רשאי שלא לומר לו.
והזכיר את דברי הגמ' האומר לחברו דבר הרי הוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור וכו'
כעת כמדומה אפשר ואולי גם זהו רצונו שיאמרו הדברים

אני שמעתי מאחד מחשובי תלמידיו של רבי משה דברים אחרים. הוא אמר שרבי משה סיפר להם באחד השיעורים שאצל אחד הרעבע'ס (איני זוכר מי זה היה) היה הספר ליקוטי מהר"ן מונח תמיד על שולחנו אך כריכתו היתה מודבקת משני הצדדים כדי שיהיה זה בלתי אפשרי לפתוח את הספר. ובדבריו הובהר שכך גם דעתו, שאין ללמוד בספר זה, [ואמר לי אותו תלמיד שכן הוא עושה ומורה לבניו ותלמידיו - לא לעיין כלל ועיקר בספר ליקוטי מוהר"ן אפילו שנמשך לזה הרבה].

[אריך]

הרב אפשר. אתה מנסה לצייר שהמתנגדים שלך משתיקים את כל נושא הביקורת אצל הרב. והא ליתא. הדברים מובעים ומנותחים. וכולנו מבכים את העובדה ש"אזל גברא דמסתפי מיניה".
כל הנידון כאן הוא סביב התבטאות פלונית, שלאוזן הרגילה, נשמעת כמוגזמת. והרי אפילו מי שלמד בחוג חזו"א ובבריסק גם יחד, מבין שלביקורת יש גבול. וכאן השאלה היא האם להוציא לרשות הרבים, התבטאויות שנאמרו בחוג מצומצם, ושעלולות להיות מובנות בצורה לא נכונה.

בוא, אאתגר אותך: אנא תביא לכאן כמה מהתבטאויות העסיסיות ביותר של ראי"ס, ונדון גם בזה. ואולי גם תדפיס חוברת עם אותן התבטאויות. אלא מאי, אתה יודע שתקבל על הראש. אז אין מן החכמה לנצל את העדרות ר' משה שאינו יכול לתת לך על הראש על דישת ולעיסת דברים אלה.

[דרדקי]

בתחילת האשכול עוד בחיי רבינו זצ''ל עלי אדמות, כתבתי כמה דברים אודותיו.
נכנסתי עכשיו ואני קורא את הדברים אודות מו''ר זצ''ל, ואני מרגיש צורך לחלוק איתכם את הרב 'שלי'. דהיינו, כמו שאני הכרתי אותו, במבט סובייקטיבי לחלוטין.

הרגשה שלי שאינני יודע להגדירה היטב, אבל כך אומר, כי בעיני שלי ראיתי ברבינו ביאור מוחשי לדרכם של בית שמאי. רבינו היה באופיו מבית שמאי. כל מי שמבין את המהלך של בית שמאי מבין כי את התורה לא מלמדים על רגל אחת. יש כבוד לתורה, והוא מחייב צורת העברת הדברים בכבוד ובקביעות. מרב לתלמיד בדווקא. כששמאי דחף את הגוי באמת הבנין, הוא לא עסק בפגיעה בו, כי אם בכבוד התורה. הנהגה זו שזורה בכל הנהגותיו של רבינו זצ"ל. קירוב לתלמידים, ואמירה ברורה של דחיה לשאולות שבאו 'סתם כך'. לכן גם נעלו את הדלתות בשיעורים. כאן מוסרים תורה כעת. לא שייך שצלצול טלפון וכד' יפריע, או יגרום למישהו לצאת באמצע! פעם שאל אותי מישהו לפני השיעור בליל שישי אם אפשר לצלם באמצע השיעור, ועניתי לו שאין צורך בתשובה, כשיתחיל השיעור, הוא כבר ירגיש לבד. וכך הווה. היה לו ברור שיש כאן מעמד של מסירת תורה. כנתינתה מהר סיני. שם כנראה, לא יצאו באמצע. זה היה עסק רציני. וכך נהג רבינו תמיד במסירת דברי תורה.
אחד מבעלי התשובה הוותיקים ביותר אמר לי כי בשנתיים הראשונות הרב עוד היה בסגנון אחר. פתוח ונחמד, והיה מזמין אותם לסעודות שבת אצלו. ורק אח''כ זה השתנה, ונהפך להנהגתתלמיד ורב, עם כל הדקדוקים.

גם בתוכן דבריו אודות העתיד לבוא עלינו, תמיד דיבר שחור משחור, לא היקל, ולא ניסה לייפות את הדברים. כך היו הדברים בעיניו, ולדבריו אין בר דעת שיכול לראות את העתיד אחרת. הוא חזר על כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה ווארייציות, שקשה לחזור עליהם. אבל הוא לא פקפק בכהוא זה שהעתיד נורא. שאין צד להסתובב ולעצום עיניים. שאם תשובה לא עשינו, מוכרח שיעמיד עלינו מלך קשה כהמן.

אני לא יודע איפה להתחיל, אבל הכאב על אובדן גדול בתורה כמותו, מזכיר לנו משהו מתקופת התנאים, כשתורה שבעל פה עדיין לא נכתבה, והתורה היתה חקוקה בליבם של החכמים. הם היו מעבירים את התורה לתלמידיהם ומנחילים אותה לדור הבא. באופן שקל להבין את גודל הטרגדיה בהריגת החכמים ע''י ינאי, או ע''י הורדוס, שאין זה
רק צער על מיתת צדיקים, אלא איבוד נורא של חלקי תורה שקיימים רק בתוכם. (כך גם הצער והאבילות על מיתת תלמידי רבי עקיבא).
כך בדיוק היא התחושה בפטירת האדם ה'גדול בענקים' הזה, אין לנו תמורתו. תורתו היתה דיליה באופן שאין מי שיוכל להעביר אותה או ללמד אותה (ק"ו לא לחדש אותה) בצורתה המיוחדת. איבדנו, והאבדן הוא מוחשי ואמיתי. לא כמליצה.
תלמידי חכמים נקראים 'יחידים'. כי זוהי מהותם. לא בטלים לדעת ההמון, הם חלק מהכלל, אבל יש להם ד' אמות של רשות היחיד פרטית לחלוטין, בהם אין מגע לעולם החיצון. יחיד היה רבינו, לא רק במשמעות של יחיד בדורו, כי אם גם בכל אישיותו. היה 'לעצמו'.
כמה פעמים אמר שאדם חייב להיזהר שלא יהיה תלוי עליו שלט 'נגרר'...
עד כדי כך שכמה פעמים אמר לאנשים מסויימים שכדאי להם לגור 'ליד'..., דהיינו בשכונות ליד כולם. כדי שיהיה להם את כל מוסדות הקהילה, אבל שהם עצמם יהיו 'ליד'.כדי שלא יבלעו. נראה לי שאז אמר לאחד ששערי חסד יהיה טוב בשבילו. זה מספיק 'ליד', זה לא בתוכו ממש...
גודל יגיעתו בתורה לא ידוע מספיק לכולם. רבינו היה נראה למי שלא הכירו ממש מקרוב כמי ש'מסודר' כאן בעולם הזה. הלבוש המוקפד, הסדר, הרטוריקה וכד' נתנו לפעמים (למי שלא מכיר)הרגשה כאילו הוא פשוט היה 'מצליחן', מוכשר ורהוט. אמנם, למי שהכירו היטב ידוע כמה יגיעה ועמל מושקע בכל 'משהו' שבו. התפרסם בלוויה (ע"י הרב עדס) מה שסיפר לו ת"ח גדול שבילדותו גר אצל הרב תקופה ארוכה, כי מעולם לא ראה אותו הולך למיטה לישון, אלא תמיד היה רואה אותו לומד או ישן עם הספר על הפנים תוךכדי הלימוד.
כמו''כ, (דבר שלא ראיתי שכתבו או סיפרו עליו), ידוע בבירור כי היה צם כל שיני וחמישי,וכן את כל תעניות הצדיקים. זה באמת לא נראה עליו באופן חיצוני, אבל הרב היה קודש קדשים.
כל הנהגתו היתה הנהגה אחר השכל. בלי שום יוצא מן הכלל. וזה דבר שכולם הכירו בו.
דיברתי איתו פעם על תאוות ושליטת השכל, וכדוגמא הבאתי את המציאות שאדם אכל ארוחת ערב בביתו, ואח''כ הולך לבר מצוה או חתונה, ואוכל שם. שבעיקרון זוהי אכילה ללא שום צורך או תועלת גופנית. והוא אמר לי מיד 'עוברים בזה על 'ונשמרתם' ללא כל ספק'. אולי זה ביטוי חריף קצת למי שלא מורגל. אבל מי שכן הכיר, ידע שהרב מדוייק בדבריו. אין בהם גוזמא. הוא התכוון לכך בשיא הרצינות.
ענה לי פעם בחריפות גדולה ממש אודות הנהגות קהילות מסויימות בחומרות רבות וכד', בין היתר אמר לי שלא יתכן שכל חייו של יהודי יתנהלו סביב המטבח. כמובן לכל בן דעת, הרב התייחס לשאלה מסויימת ולדוגמאות ברורות שהצגתי. אבל התגובה היתה חריפה מאוד. הוא אפילו הביא לי דוגמא של יהודי מוכר מאוד שראה באותו יום בכותל בוותיקין מדבר עם בנו שהיה בנח"ל החרדי (הקבוצה הראשונה) שהתפללו בכותל 'תרח'. הרב אמר בבירור כי בנו של האיש הידוע הגיע לשם כי הנהגת הבית היא כמו צנטריפוגה שמסתובבת חזק מידי. מי שחלש ינשור ויעוף.
הרב סיפר לי אז כי בחברון היו כאלו שהחמירו לא לאכול אצל הוריהם. וזה היה נושא שלם בישיבה, עד שקם בחור חשוב מאוד (היום מגדולי דורינו, ומו"ר אמר לי שבטח כיום הוא לא ירצה שיזכירו לו את זה) דפק בחדר האוכל ואמר שמי שלא אוכל אצל הוריו צריך לבדוק אחריו שמא יש בו שמץ פסול...

בכלל היה מתייחס ברצינות למה שמדברים, ולכן לא היה מצב שאדם רגיל ידבר לידו 'סתם כך' בלי מחשבה. זה לא היה עובר. אחרי השיעור בליל הושענא רבה, שמעתי את הרב בן פורת אומר לו שיש תועלת גדולה בשיעור. מיד אמר לו רבינו 'ציבור ראיתי, תועלת לא ראיתי...'. מי שמכיר את המשפטים הקצרים החתוכים והגדושים-מבין. איך אהב את הדייקנות, וכמה לא אהב סתם ברברת.

כהדרכה ללימוד מסודר במה שמכונה 'מחשבה', אמר לי שאם אני משקיע בזה זמן קבוע, עדיף ללמוד פעמיים בשבוע חמש שעות רצוף מהר''ל, מאשר כל יום שעה וחצי.
כמו''כ אמר לי שכדאי לי להיזהר לא 'להינעל' על ספר אחד בלבד או רב אחד בלבד. ראוי שאדם תמיד 'יציץ' גם בסגנונות שונים, בכדי לא לאבן את השכל בכיוון אחד בלבד.

מה שהפתיע אותי מאוד אז, שבמקום להורות לי להתחיל נפש החיים או דעת תבונות וכד', הוא אמר לי להתחיל בלימוד מסודר של ר' ירוחם,שהוא מלמד כל אחד איך ניגשים לחז''ל. ומכתב מאליהו (כל יום לפני השינה..., כך אמר לי, נדמה לי שאז גם אמר לי שחלק ה' לא כ''כ מוסמך, אני מקווה שאינני טועה).

הרבה פעמים היה אומר תראו איזה כח ועוצמה יש כשחילוניים עושים תשובה, תארו לכם מה יקרה כשאנחנו נעשה תשובה...! בניסוח כזה או אחר שמעתי ממנו הרבה פעמים ('כשהחרדים יעשו תשובה...')
פעם שמעתי שהסביר למישהו את החילוק בין הספרדים לאשכנזים, שספרדים חוזרים בתשובה כ"כ בקלות יחסית. והאשכנזים..., הוא אמר לו שזו השפעה ישירה של הגלות. אלו היו בגלות ישמעאל ואלו בגלות אדום. הערבים מאמינים כולם, גם בשטויות מופלגות, אבל כח האמונה טבוע בהם. ואלו היו בגלות אדום שלא מאמינים בכלום, והולכים אחר הבנת שכלם. הרב גם ציין לו כי אפילו שאנחנו כאן בארץ כבר, ולא בתוך הגויים, זה לא ישתנה גם עוד הרבה דורות, כי טבוע ב'גנים' שלנו.

זה שמו''ר למד את ליוקטי מוהר''ן זה לא שאלה, אבל גם לא ראיה לכלום, כי הרב קרא ולמד הכל. כפשוטו. גם כתבי פילוסופיה של חכמי אומות העולם. היה בקי בדבריהם מאוד. בבית הכסא בביתו היו לו מדפים מלאים...

כך כתבתי לפני כמה שנים בתחילת האשכול-

דרדקי כתב:
גאון מאויים, ידוע שכח קליטתו היא שלא במושגינו המצומצמים, מקרוב ומכלי ראשון אני יכול להעיד על ידיעתו הרבה בכל כתבי הפילוסופיה בבקיאות ועיון מבהילים. וכן על ידיעתו הרבה בכל חכמות הטבע. אלא שלא כאן המקום.

כנראה שכאן כן המקום להביא כמה דברים מתוך מה ששמעתי במשך השנים מכלי ראשון-
סיפר לי ידיד מבעלי התשובה הוותיקים ביותר כי הוא הצליח לשכנע את מו''ר לתת סדרת שיעורים בתל אביב לפני החבר'ה שנשארו מאחור. אמנם כבר בדרך לשיעור בפעם הראשונה אמר לו שהוא מתחרט, ושהוא לא יבוא עוד פעם. וגם הפעם לר ידבר דברי תורה. הרב נתן שם שיעור בפילוסופיה אודות מושגי הטוב והרע. ואחד (בשם נמרוד, כמה סמלי....) התווכח איתו בלי סוף. באיזה שלב ההוא אמר לרב 'קאנט לא סובר כך'. הרב עצר ואמר לו 'אם יש איזה דבר שנמסר או הודפס בשם קאנט שאינני יודע אותו על בוריו, תתווכח איתי'. הרב היה אז בגיל 40, וכבר היה בקי גם בכל כתבי הפילוסופיה הידועים מכל הדורות לבוריים. כמובן שיש שלא יבינו את הענין, אבל לא נורא...

סיפר לי ידיד חילוני שעוסק בהומופאטיה, שטיפל בביתו של הרב שולמית ע''ה לפני שנפטרה, ומחמת כך נוצר קשר חזק מאוד בינו לרב. הוא סיפר שהרב שאב ממנו את כל חכמת הרפואה האלטרנטיבית, את כל צורת בתפיסה שלהם אודות גוף ונפש וכד'. אשתו של הנ''ל אסטרולוגית מאוד מפורסמת, וכך גם אצלה הרב למד (לטענתה את כל)יסודות החכמה הזו. היא הגדירה את הרב כ'משאבת חכמה'. הוא ידע את כל ההקדמות לחכמה זו, את כל סדר מערכות הכוכבים והיחס ביניהם, ופשוט בא 'לסגור חורים' שאל ושאל ושאל במשך כמה ימים ברציפות את שניהם את כל מה שהיה לו לשאול, עד ש(לדעתם) ידע והבין הכל.

נשר כתב:
כתבו שהוא שנא טפשות, זה נכון מאד, אבל ראיתי גם איך שהוא מתייחס יפה לכל מיני אנשים מסכנים, ודבר ידוע שהיה לו את כל הסבלנות שבעולם לנוער נושר

זה נכון, אבל בעירבון מוגבל. דהיינו, שמסכן שלא אמור להיות חכם, הוא יכל להתייחס אליו הכי יפה, כי לא טיפש באופן אקטיבי (לא מצאתי הגדרה בהירה יותר...), אבל מי שבדעתו אמור להיות בעל שכל, ודיבר שטויות, או ששאל שאלה סתם בלי מחשבה...היה יכול לקבל מבט כזה שרק הרב יכל לתת...


זה ששלח לגר''ח היה בשבילי חידוש גדול. לא יודע להגדיר מדוייק, אבל באופן טבעי לעולם לא הייתי חושב שהוא ישלח לגר''ח. לא בזלזול, ח''ו, אלא מכיוון שבעינינו הם מייצגים כמעט שני הפכים בהנהגותיהם, ובצורת חשיבתם ותפיסתם. אין לי איך להסביר...

[אריך]

דברים נאים כתבת.

בקשר ל'בית שמאי', שמורה עמדי התבטאות שאמר ר' משה לפני יותר מל' שנים לקבוצת בעלי תשובה מאור שמח: "הרי אתם יודעים שאני בית שמאי".

נ.ב. למיטב ידיעתי לא היה צם כל שני וחמישי. כנראה שמעת על שני וחמישי של שובבי"ם.

בקשר לגרח"ק, שמעתי מתלמיד קרוב, שאמר ר' משה שדברי השטמ"ק בב"ק נ, א: "שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור", בדורנו היינו הגרח"ק.

[נשר]

יש"כ ר' דרדקי, דברים יפים מאד כתבת.

לגבי צילום באמצע השיעור, אני זוכר מעשה שהיה בזמן שהשיעור של ליל שישי עוד היה בסנהדריה המורחבת, נעמד מישהו לצלם, אמר לו ר' משה, בטון רגוע ואיטי, סלח לי, צא בבקשה החוצה. הלה עמד ולא זע. "או שאני יוצא או שאתה יוצא". והלה יצא. אני יודע דבר אחד, שעד היום כשאני נזכר בזה אני מרגיש את הפחד שהיה באותם רגעים.

לגבי בית שמאי, זה מעניין מאד, ר' משה דיבר הרבה על בית שמאי ובית הלל, ועל כך שלעתיד לבא הלכה תהיה כבית שמאי, כשאמצא את הדברים אעלה אותם.


ההוראה להתחיל עם ר' ירוחם, היא מעניינת.

====

הגיע לידי ספר שחיברה אשה בשם ציפורה שפירא, הכולל מאמר אחד על אמונתו של אברהם אבינו. הסגנון אקדמאי, הציטוטים הם מחז"ל, מהר"ל ושפת אמת.
אין לי ספק שזו האלמנה תחי', הדברים שם הם נפלאים ביותר. חציו השני של הספר זה המאמר מתורגם לרוסית.
האם מישהו שמע על הספר הזה? האם הוציאה עוד ספרים?

[בן מלך]

לגבי צום כל שני וחמישי, שמעתי עוד בחייו אגדה זו, אבל אני יכול להעיד שבשיעור בפתחי עולם שהיה בקביעות ביום חמישי בצהריים, הוא היה שותה - גם קפה וגם מים, ואח"כ בד"כ היה גם אוכל ארוחת צהריים בחדרו של ראש הישיבה (היו מזמינים בשבילו תפריט מיוחד).

[דודי צח]

[לקינוח סעודה שאלו כאן כמה, שהגראי"ס שונה מהגרמ"ש וכו', ואני בעצמי כתבתי שאינם דומים, אלא הגרמ"ש דומה לגרי"ז כפי המסופר, רצוני להוסיף פרט אחד, וגם באישי נדנדו לי לדבר, אבל אקצר ביותר, כי הגראי"ס הוא מהענינים ארוכים, ואעתיק רק מילה אחת שכתבתי תמול בענין, בשורה התחתונה, הגעשטעל של הגראיס היא בעצם רצינית אין סופית כמו הגרי"ז, ומה שאנו מוצאים אותו בשיחותיו מגיע להתבדחות וכדומה זהו סטייה, אבל סטייה שכבר אביו החזיק בו במקצת, וירושה היא לו מאביו ולא מאבותיו, והוא גם בהרבה משום לבו אונסו. [אבל שאר גדולי בריסק אין להם מאומה מזה, אלא נשאר כבימי הגרי"ז רצינית תהומית ומורת רוח גמור מהמסביב].
אבל בגדול הגעשטעל הוא ממש הגעשטעל של ר' משה, מי שרואהו הולך בשבת בבוקר על רחוב פרי חדש, מוקף בעשרת בניו, רואה את אותו געשטעל, את אותו אי - שביעת רצון על כל הבריאה שהיה גם על פני ר' משה].

משום מה כלל ישראל מצייר את הגרי"ז מבריסק כאחד שהיה עצבני וזועף נצחי.

לדעתי זה עיוות ועוול. ודאי יש בזה משהו, אבל למעשה כפי שקיבלתי מאבות משפחתי - היה לו מצבי רוח מעולים בחיי היום יום, מלווה בבדיחות אקטואליים ואווירה עליזה.

ומי לנו גדול מהגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל - שהיה ממשפחתו, שהעיד תמיד על עצמו, שהוא עלה לארץ הקודש בלי מחמדי משפחתו, אך מיום שנתבשר כי מורו ורבו ובן משפחתו מרן הגרי"ז עלה והתיישב בארץ - מאז היה לו 'בית שמח' בירושלים כלשונו (מובא בכמה מקומות, וכן בספר הרב מבריסק).
הרי לנו עדות קרובים, כי ביתו היה נחשב ל'בית שמח'.
זאת אומרת, שהפרופיל שאנו משווים לו על פי השערה, עקב שינון וחזרה על סיפורי היראה והיראה והיראה, איבדנו על הדרך את דמותו האמיתית, כמי שביתו התנהל בשמחה (אולי לא במושגים של היום, שבו יש טייפ עם מוזיקה רועשת....כדי שהבית יהיה שמח. זה רק כי חלקנו הגדול עצבניים מחיי היום יום, וזקוקים לווליום גבוה. משא"כ זקני תלמידי חכמים יש להם דעת מיושבת ועליזה תמידית בלי אמצעים מלאכותיים.).

אכן הכרתי כמה חכמי בריסק, שאכן היו נראים בפנים זעומות וכבידות. אך כשנכנסת איתם לשיחה, או ישבת אתם באירוע שמחה, מצאת אדם עליז לגמרי.

אז כנראה שהשמחה והעליזות שיש בהיכל ראי"ס היא למעשה יניקה ישירה מבית אביו ריד"ס - ויש לה שורשים עליוניים.

עקבתי אחרי ראי"ס בשמחה משפחתית שהיתה בבית מדרשו, באופרוף ושוב פעם בחתונה, ומצאתי שהוא מלבין שינו ונוטף שמחה ועליזות, כמובן עם החוג המצומצם של צאצאיו משפחתו ומכריו הקרובים. [אם כי תמהתי יותר מקצת, מדוע הרבה לחשושים ובדיחות נאמרים בין 'הגדולים' שם דווקא בעת אמירת קדיש וחזרת הש"ץ (כאשר בקריאת התורה יש שקט מוחלט)]. אבל בגדול ראיתי עליו יותר שמחה מאשר על דודו רמד"ס שאכן רואה אני אותו הרבה ומעולם לא זיהיתי עליו בת שחוק. אך מי יימר שגם אביו מולידו היה כך.

[שכר המדי]

זה שהגרי"ז היה מתוח ואף זעף זאת עובדה ברורה שאין מי שחולק עליה או מכחיש אותה. שקר גמור הוא לומר כי לבני ביתו הוא היה חביב ורך כקנה, לא מיניה ולא מקצתיה, אך לא כאן המקום לדון על זה.
כמה פעמים אפשר להסיט את הדיון שוב פעם לבריסק?

עדותו של הרב נשר על הערתו של הגרמ"ש "בנחת" לבעל המצלמה אינה תואמת כ"כ את המציאות. כל אחד יכול לשמוע את זה בקול הלשון באחד משיעורי י"ז בתמוז [אינני זוכר כעת מס' שיעור], והתקיפות שם נשמעת היטב.
מה שמדהים שם הוא דבר אחר: מיד - ברגע כמימריה - חוזר הגרמ"ש לדבר באותו טון רגוע ושליו בה היה מוסר את שיעוריו כאילו כלום לא קרה.

לגבי בני ברק:
הגרמ"ש אמר לבנו: בשתי ערים אל תקנה דירה בשופו"א, באילת, ו... בבני ברק. [כמובן שהדברים נאמרו בדרך של הלצה, בבקשה לא להיעלב ולהתחיל לנהל דיון סוער בדברים].

בדרך אגב אעיר רק, [ובבקשה לא להסיט את הדיון שוב לאותו נושא], כי בשיעור המדובר של 'קבלו דעתי' אשתמיטתיה לכאורה להגרמ"ש מכתבו הברור של מרן החזו"א עצמו נגד אי-מי שהעיז לכתוב כי המגן אברהם טעה בדעתו. יש שם כרגיל לשונות זהב, עיין קו"א ח"ג סי' מד.
[ולמי שרוצה - זהו בערך לשונו לפי זכרוני: 'ח"ו, דברי המג"א ברורים... המג"א הוא רבינו ואנו כולם תלמידיו, ואשרי מי שזוכה להיות מתלמידיו'].

[ליטוואק פון בודאפעסט]

לקח קצת זמן, אבל האשכול הזה הוא כבר על הפסים. בין אפשר לדרדקי אפשר לקבל איזהשהוא מבט על האיש הענק הזה ועל שיחו. ברור שאין לנו לפחד להגדיר ולנסות להבין מה עמד לפנינו ומה נלקח מאתנו. גם אם לא השגנו את מהותו של האיש, השגנו בזה מה שנאבד לנו כי אין לנו הבנה על יותר ממה שאנחנו משיגים.

הייתי רוצה לשאול את ציבור שומעי לקחו הבאים לפה, האם היה שייך שיתן מראה מקומות לפני השיעור? אני שמעתי אותו פעמים בודדים ולא נהניתי. למה? כי לא ידעתי על מה נסובים הדברים, לא התכוננתי עם המראה מקומות והתירוצים לא יישבו קושיות שהיו לי מכבר. בן אדם העומד ומגיד ווערטלעך וישובים למדרשי פליאה עפ"י גימטריא של הבעל שמחה, לא משנה אם מבינים אותו על בוריו שלא כן היתה כוונתו. אמנם כל מהות הרב שפירא, כנראה, היתה להחדיר הכרה זו שיש כאן סוגיא שיש להתעמק בה. איך אפשר לגשת לשיעור בעניינים אלו ללא הכנה מסודרת? האם יש אחד שהכין את הרקע לשיעוריו? ללמוד כל נ"ך עם מצודות? להתעמק בדברי הרמב"ן עה"ת וישוב הקושיות שעל רש"י? ספרי ר' ירוחם אני די מכיר, אבל גם שם יש לי את הבעיא הזאת.

אם מישהו יכול להעביר את לקחו הלאה, הייתי נהנה.

[אלטנוישול]

תמיד חזר על כך שכל הדברים בעולם נקראים "דברים" מפני שיש להם דיבור, לכל דבר יש דיבור, כל דבר אומר לנו משהו, הוא ידע לקחת כל דבר סתמי ולהוציא ממנו את הדיבור שלו, הוא ידע להוציא מהשגרתי והסתמי את הדיבור, את השירה, את האמירה, ופתאום הסתמי והשגרתי היה כמו להאזין לסימפוניה של בטהובן, הייתה לו אוזן שומעת לשמוע את הדיבורים שטמונים בדברים, והייתה לו יד אמן שידע להוציא את זה החוצה במשיכת מכחול אחת.

[ובלע"ז, לכל דבר (thing) יש מחשבה (think)].

[ספרים וועלט]

[לקינוח סעודה שאלו כאן כמה, שהגראי"ס שונה מהגרמ"ש וכו', ואני בעצמי כתבתי שאינם דומים, אלא הגרמ"ש דומה לגרי"ז כפי המסופר, רצוני להוסיף פרט אחד, וגם באישי נדנדו לי לדבר, אבל אקצר ביותר, כי הגראי"ס הוא מהענינים ארוכים, ואעתיק רק מילה אחת שכתבתי תמול בענין, בשורה התחתונה, הגעשטעל של הגראיס היא בעצם רצינית אין סופית כמו הגרי"ז, ומה שאנו מוצאים אותו בשיחותיו מגיע להתבדחות וכדומה זהו סטייה, אבל סטייה שכבר אביו החזיק בו במקצת, וירושה היא לו מאביו ולא מאבותיו, והוא גם בהרבה משום לבו אונסו. [אבל שאר גדולי בריסק אין להם מאומה מזה, אלא נשאר כבימי הגרי"ז רצינית תהומית ומורת רוח גמור מהמסביב].
אבל בגדול הגעשטעל הוא ממש הגעשטעל של ר' משה, מי שרואהו הולך בשבת בבוקר על רחוב פרי חדש, מוקף בעשרת בניו, רואה את אותו געשטעל, את אותו אי - שביעת רצון על כל הבריאה שהיה גם על פני ר' משה].

בקיצור - לפי דעת של כמה חוגים - המטרה העליונית היא להגיע למדרגה בה ב"ה יש מספיק אי-שביעת רצון על כולם ועל כל הבריאה; יש ביקורת על כל מה שזז.
אה איזו מדרגה נחמדה!!
כל ספרי מוסר, החל מספר משלי, כולם משבחים מידה מפוארה זו.

[מעט דבש]

זה שהגרי"ז היה מתוח ואף זעף זאת עובדה ברורה שאין מי שחולק עליה או מכחיש אותה. שקר גמור הוא לומר כי לבני ביתו הוא היה חביב ורך כקנה, לא מיניה ולא מקצתיה.

הרבנית שיף תליט"א, בתו של הגרי"ז, ב'שבעה' על אחיה (ר' חיים זצ"ל), תיארה את ההכנות לאפיית מצות בבית אביה, עם כל החומרות, ותיארה גם איך הכל התנהל בשמחה יתירה, ושנהנתה מהכנות אלו בתור ילדה.

[מחולת המחנים]

יש להבדיל בין כאלו כמו הגר"מ שפירא שנשאו עמם מטען רוחני עצום, והיה להם מה לומר בכל ענין, דברי תוכן וטעם, ובין השאר היה להם אי אלו ביקורות שהאוזן הפשוטה אינה רגילה להן, לבין כאלו שכל גדולתם ותפארתם היא רק בביקורת שהם משמיעים.

ובענין זה היה אומר הגר"י סרנא כי לכשנתבונן נראה כל מיני אנדרטאות והנצחות לזכרם של אישים שונים שפעלו והמציאו דברים שונים בעולם, אך מעולם לא מצאתי, אמר הגר"י סרנא, אנדרטה שתנציח את זכרם של אנשים כאלו שכל מהותם היתה השמעת ביקורת.

[לא ידען]

תודה רבה ממש לבעל הניק דרדקי על דבריו הנפלאים.

עקבתי אחרי ראי"ס בשמחה משפחתית שהיתה בבית מדרשו, באופרוף ושוב פעם בחתונה, ומצאתי שהוא מלבין שינו ונוטף שמחה ועליזות, כמובן עם החוג המצומצם של צאצאיו משפחתו ומכריו הקרובים. [אם כי תמהתי יותר מקצת, מדוע הרבה לחשושים ובדיחות נאמרים בין 'הגדולים' שם דווקא בעת אמירת קדיש וחזרת הש"ץ (כאשר בקריאת התורה יש שקט מוחלט)]. אבל בגדול ראיתי עליו יותר שמחה מאשר על דודו רמד"ס שאכן רואה אני אותו הרבה ומעולם לא זיהיתי עליו בת שחוק. אך מי יימר שגם אביו מולידו היה כך.

לא התכוונו לשמחות לאידם של אחרים.גם לחשושים ובדיחות הנפוצות שם אינם שמחה.
אגב, ראיתי הרבה שמחה אצל הגרמ"ד בהרבה הזדמנויות.

[חוקר ודורש]

זה שהגרי"ז היה מתוח ואף זעף זאת עובדה ברורה שאין מי שחולק עליה או מכחיש אותה. שקר גמור הוא לומר כי לבני ביתו הוא היה חביב ורך כקנה, לא מיניה ולא מקצתיה, אך לא כאן המקום לדון על זה.
כמה פעמים אפשר להסיט את הדיון שוב פעם לבריסק?

עדותו של הרב נשר על הערתו של הגרמ"ש "בנחת" לבעל המצלמה אינה תואמת כ"כ את המציאות. כל אחד יכול לשמוע את זה בקול הלשון באחד משיעורי י"ז בתמוז [אינני זוכר כעת מס' שיעור], והתקיפות שם נשמעת היטב.
מה שמדהים שם הוא דבר אחר: מיד - ברגע כמימריה - חוזר הגרמ"ש לדבר באותו טון רגוע ושליו בה היה מוסר את שיעוריו כאילו כלום לא קרה.

לגבי בני ברק:
הגרמ"ש אמר לבנו: בשתי ערים אל תקנה דירה בשופו"א, באילת, ו... בבני ברק. [כמובן שהדברים נאמרו בדרך של הלצה, בבקשה לא להיעלב ולהתחיל לנהל דיון סוער בדברים].

בדרך אגב אעיר רק, [ובבקשה לא להסיט את הדיון שוב לאותו נושא], כי בשיעור המדובר של 'קבלו דעתי' אשתמיטתיה לכאורה להגרמ"ש מכתבו הברור של מרן החזו"א עצמו נגד אי-מי שהעיז לכתוב כי המגן אברהם טעה בדעתו. יש שם כרגיל לשונות זהב, עיין קו"א ח"ג סי' מד.
[ולמי שרוצה - זהו בערך לשונו לפי זכרוני: 'ח"ו, דברי המג"א ברורים... המג"א הוא רבינו ואנו כולם תלמידיו, ואשרי מי שזוכה להיות מתלמידיו'].

לגבי בני ברק
ידוע האימרה שראי"ס שהדבר הטוב בעיר הזאת זה קו 402..

[סגי נהור]

מדת הביקורת - היתרון שלה הוא הרצינות ודקדוק הדין ההולכים עמה יד ביד. אבל ביקורתיות שאין עמה רצינות כי אם התנשאות והתלוצצות על חשבון הזולת, אינני יודע מה מעלתה.

כן מדת הארת הפנים יפה היא כשהיא לכל אדם. אבל זה שמאיר פנים רק לרעיו ומתעלם בלגלוג מן האחרים, ודאי טוב ממנו המזעיף פנים לכל מתוך רצינותו.

[אריך]

בהספדו של ידידי שזכה לקירבה אצל הרב, סיפר שאמר לו הרב: איני איש של אהבה, אני איש של כבוד.
וזו התבטאות מאד חשובה להבנת הנהגת הרב ומשנתו:
כבוד.
ובלשונו: כ-בוד. (הטעמה על הכ"ף).
וכמה הרבה היה מדבר על מושג זה, ובלא לאות היה חוזר על דברי הרז"ה: "מצינו בכמה כתובים שהנשמה נקראת כבוד".
גישתו לתורה, לכל דבר, ולכל אדם היתה באופן זה. גם התביעה הגדולה שהעמיד לזולתו באה ממקום של כבוד, שהואיל ואתה בעל ערך, נדרש ממך להבין ("להשתדל להבין"), ולהתנהג כיאות. קלילות היתה זרה לו.

והיה רגיל להביא שכבוד בגימ' לב - לב נתיבות חכמה.
{להבנתי: חכמה מראה מהות כל דבר. מעמיקה בתוכנו של כל מושג. ובעצם בכך מעניקה לו כבוד, היינו משמעות ותוכן יקר}

[איש_ספר]

בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.

האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?

[אריך]

בהספדו של ידידי שזכה לקירבה אצל הרב, סיפר שאמר לו הרב: איני איש של אהבה, אני איש של כבוד.
וזו התבטאות מאד חשובה להבנת הנהגת הרב ומשנתו:
כבוד.
ובלשונו: כ-בוד. (הטעמה על הכ"ף).
וכמה הרבה היה מדבר על מושג זה, ובלא לאות היה חוזר על דברי הרז"ה: "מצינו בכמה כתובים שהנשמה נקראת כבוד".
גישתו לתורה, לכל דבר, ולכל אדם היתה באופן זה. גם התביעה הגדולה שהעמיד לזולתו באה ממקום של כבוד, שהואיל ואתה בעל ערך, נדרש ממך להבין ("להשתדל להבין"), ולהתנהג כיאות. קלילות היתה זרה לו.

והיה רגיל להביא שכבוד בגימ' לב - לב נתיבות חכמה.
{להבנתי: חכמה מראה מהות כל דבר. מעמיקה בתוכנו של כל מושג. ובעצם בכך מעניקה לו כבוד, היינו משמעות ותוכן יקר}

אוסיף כאן קטע מתוך שיעור:

אם אדם לא יתפוס את עצמו באופן שיש בו איזושהי יחידיות, משהו מיוחד ובלעדי, אמר הסבא מסלבודקה (שמעתי מר' יחזקאל סרנא ז"ל) כי אז הוא חייב למות. בשום אופן לא יוכל להמשיך ללא שום כבוד. אדם חי כ'אני', תפיסת יחידות. ההגנה העצמית של האדם מביאה אותו במקום למות – לצאת מדעתו כדי שיוכל להמשיך, ואז הוא נהיה יוליוס קיסר או נפוליאון…
ה'אני' כולל בתוכו כבוד. זה האופן בו אני תופס את עצמי. בלי כבוד אין אני. זה אחד הדברים הכי נוראים שקורים לאדם בעולם האמת, ושם אין את המכניזם של להשתגע. שם הוא רואה מה הוא באמת…

[הפשוט בפשטותו]

בס"ד
משהו עמד לי בשרוול בעירפול, והתחדד אצלי והנני כותב,
קמו כאן התנגדות, למה אתה מחלל את ההספד, ואני בעניותי לא הבנתי, וכי מה חילול קודש יש, הרי בסה"כ באתי להציע דבר מרכזי מחיי הגר"מ, שהיה ניכר לכל מי שהכירו בטוב.
ובכן התחדד אצלי, וזה לא רק לענין הגר"מ, אלא כל תלמיד אצל רב בזמנינו, וגם משליך על מפלגתיות, וגם שאר דעות והשקפות [כגון מה שעכשיו מקרוב באו לעלות להר הבית, ומצאו להם תומכים ממה שרב פלוני לא שאג אסור אלא צעק וכיוצא].
הרבה בני אדם כמהים, כמהים לפעמים לשלימות, לחיפוש בעבודת ה' וכיוצא, [ויש, כמו אנשי הר הבית, אנשי תכלת ודומיהם, שכמהים להיות יוצא דופן, מקורי, מהפכני], לכן הוא מסדר לעצמו משנה סדורה בראש, ואח"כ הוא כבר ימצא שכולם תומכים בשיטה שלו, וכל מה שזז נעשה לו לתניא נמי הכי. זה החלק הפשוט הידוע לכל.
ועתה מה שהתחדד, יש אנשים שבאיזה שהוא שלב הם מצאו מה שחיפשו, והם מתנחמים על עמל של שנים, ודבקים בדרך או במורה דרך, וירא כי טוב מאוד, והחיים עולים על מסלול, ומנבוכים למורה. אבל מידי פעם צץ לו קושיות, הרי לפי הדרך שלי העדכני נמצא שאני קצת מיקל בהלכה פלונית, או שהוא רואה קושיא ברבו שהוא לא מתאים לפרופיל שבנו לו בחיידר על אדם גדול, כי יש בו דבר פלוני וכיוצא. ועל פי רוב בן אדם לא יכול לקיים בעצמו מעשה ר' ברוך בער בר' חיים, או מעשה רבי זירא בארץ ישראל, פשוט להשכיח את כל הקודם, ולאתחל מחדש, כאילו כאן נבראתי. או עכ"פ לפצל, זה ישאר קושיא, תיקו, צ"ע, ואני בעיקר יעסוק במה שאני כן מבין. ולכן הוא צריך למצוא פיתרון לכל הבעיות החדשות שצצות לו על הדרך החדש, שבעצם צריך להיות כולו אור.
ובכן הוא פונה לאחד משני אפיקים, או שהוא מתעלם לגמרי, הוא לא רואה הוא לא יודע, או שהוא מתרץ כל מיני תירוצים, בקיצור מדחיק. יופי, יש מתעלם ויש מדחיק. והיינו כי יש על המשקל כל האושר שלי בחיים, בתורה ביראה אמונה ומידות וכו, ולפעמים יש בהם הנאות גשמיות ג"כ, שטעלע, חברה, מפלגה, והעיקר זהות. ומצד שני עומד קומץ של שאלות, היתכן שהרב שלי יאמר כך יעשה כך, והלא הרבי בחיידער כיתה ב' אמר שאסור להגיד כך, אז מדחיקים ומתעלמים, והרכבת נוסעת הלאה, ויהי בשלום נפשי נשיתי כל קושיא.
סליחה, אבל יש כאן כמה תלמידי ר' משה שהם בדיוק עונים לגדר הזה, ר' משה היה בריסקער, שהיה לו בפירוש מורת רוח מכל העולם, והיה לו מורת רוח מהחינוך והדרך של הרבה הרבה קהילות ומגזרים. כל אחד יודע וזוכר ומכיר את תנועת השפתיים שהיה עושה פעמים רבות באמצע שהיה מדבר, תנועה שכולה אומרת "למה אני עמל", "לא מבינים אותי", "אין כאן מי שיבין", "ממילא כולם הפוך על הפוך", כל אחד ראה את זה וכל אחד ידע את זה, והוא לא הסתיר את המורת רוח שלו מהדור, ואת המורת רוח של הבריות.
הוא בפירוש לא בא מנקודה של "הכל טוב", ובוא נתחזק ביחד, כמו כ' מיילעך בידרמאן למשל, [שלכן יש לו אלפים אלפים, ונעשה לקונצזוס בימינו], הוא שפך מרורות על הקיים ועל העבר. ולכן כמו שהוא התייחס כך לנו, לשומעיו, ובפרט למי שאינו שומע לו. כך היה לו דעה מגובשת על כל גדולי ישראל, וגם על גדולים שקדמוהו.
ועכשיו אני עומד ותוהה במין מחשבה זועקת, מה הפגם, מה הפגם שיהיה ביקורת על החזון איש או על המשנה ברורה, או אפילו על הגר"א, יש פגם אם בא חכם שמילא כריסו בש"ס ופוסקים ומהרהר, בקול רם או בקול ענות חלושה, איך יתכן שחכם פלוני עשה כך או סבר כך. מהמחוזות שאני גדלתי, היינו מחוז חזו"א, ואפילו בריסק, זה יסוד היהדות, לבקר, לבדוק, ולדעת, זהו בסה"כ הדעת שר' משה כל כך ביקש מאיתנו, שנהייה ברי דעת, לקנות דעת. ובמקום זה כולם נזעקים, שא שא, לא לכבודו, לא כאן המקום. אז היכן המקום בבית הכסא!?!
ולמה אין זה בכלל הספד, הלא את מי איבדנו היום, תורת משה ישאר לנצח, כמו שתורת הש"ך איתנו היום, וכמו שהתורת הרשב"א איתנו היום, וכמו שראינו שתורת מהר"ל נעשה לו עידן חדש בימינו, וא"כ וכי נסתמו מעיינותיו של משה, הלא לא נלקח ממנו אלא גופו בלבד, ובא נרימה נהי ובכי על איבוד הגוף. החלקים שאני מדבר עליהם, המורת רוח, תנועות השפתיים, דעתו הנחרצות התקיפה והזעופה, הבריסקאות שבו, זהו מה שאיבדנו, ועוד איך איבדנו, אם גדולי תלמידיו באים לכאן ואומרים שא שא. על דא ודאי קבכינא.
משה אמת ותורתו אמת, וישאר לעולם, אבל גם מה שהוא ביקש להבין, להשתדל ולהבין, למה את זה צריך לזרוק, ולדבוק רק במשנתו שבשיחותיו, וכי חלק הגופני שבו אין בו חשיבות. למה נזעקתם, אתה יודע למה, כי בניתם תמונה וציור איך ר' משה צריך לראות, ומה אתם צריכים ממנו, ושאר חלקי ר' משה זרקתם לפח.
ובכן לא כן אני, אני רוצה להבין, ואני משתדל להבין, איך הוא אכל, איך הוא דיבר, למה אחז כך ולמה לא.
יש לי עוד הרבה דברים בגרוני, [גם רציתי לנתח קצת סיבת עזיבתי], אבל סליחה התאכזבתי מדרישת הציבור והרמה, גם באשכול הגרד"ל כתבתי אחוזים בודדים ממה שהיה בדעתי וברצוני לכתוב, כי אין איש שם על לב, ואין אוזן המטה לשמוע. וכמעשינו שם כך מעשינו כאן, ואם רבו עלי חבירי וביטלו דעתי אני לתלמודי אחזור, [אע"פ שאליבא דאמת שבאישי קיבלתי יותר תומכים ממתנגדים].

[לקינוח סעודה שאלו כאן כמה, שהגראי"ס שונה מהגרמ"ש וכו', ואני בעצמי כתבתי שאינם דומים, אלא הגרמ"ש דומה לגרי"ז כפי המסופר, רצוני להוסיף פרט אחד, וגם באישי נדנדו לי לדבר, אבל אקצר ביותר, כי הגראי"ס הוא מהענינים ארוכים, ואעתיק רק מילה אחת שכתבתי תמול בענין, בשורה התחתונה, הגעשטעל של הגראיס היא בעצם רצינית אין סופית כמו הגרי"ז, ומה שאנו מוצאים אותו בשיחותיו מגיע להתבדחות וכדומה זהו סטייה, אבל סטייה שכבר אביו החזיק בו במקצת, וירושה היא לו מאביו ולא מאבותיו, והוא גם בהרבה משום לבו אונסו. [אבל שאר גדולי בריסק אין להם מאומה מזה, אלא נשאר כבימי הגרי"ז רצינית תהומית ומורת רוח גמור מהמסביב].
אבל בגדול הגעשטעל הוא ממש הגעשטעל של ר' משה, מי שרואהו הולך בשבת בבוקר על רחוב פרי חדש, מוקף בעשרת בניו, רואה את אותו געשטעל, את אותו אי - שביעת רצון על כל הבריאה שהיה גם על פני ר' משה].

אינני יודע מה נדבק לך בין שתי האישים הללו, ומבין שורותיך ניכר שהגר"מ הוא בעיניך צל של הגראי"ס [מעניין אם על ההלצות של הגראי"ס אתה מוכן לשמוע את מה שכתבת על הדברים הרציניים של הגר"מ]..

[ליטוואק פון בודאפעסט]

בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.

האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?

אני אישית מבין אותם. צייר לעצמך שאתה הולך לשיעור על נושא שאתה לא מכיר, והמגי"ש בונה דבריו גג על גג, ואתה עדיין לא משוכנע שהצעד הראשון הוא נכון. בישיבות לא למדנו מהלך באגדה, ובצדק. אין לנו את היסודות, וגם לא את הרש"י והרמב"ן עה"ת על בוריה. ובטח שאין לנו את הנ"ך, ספרי היסוד באמונות ודעות ואגדות חז׳ל. כאשר נמסר שיעור על הנושאים, ובהנחה שהשומע עומד אתו בהבנת הנלמד, השומע יחשוב שאין זה אלא ווערטליך, ווערטליך חלשים למדי.

כאשר הגיע הגר"מ לעיירה אחת באירופה ומסר כמה שיעורים, הגיב ת"ח אחד "אם מישהו יגיד לי פשט בפסוק ׳בראשית ברא׳, הייתי נהנה. ואם הוא יסביר ש׳בראשית ברא׳ פירושו שאין לדבר לשה"ר, היה בזה טעם למרות שאינו פשט בפסוק. אבל לא זה ולא זה, מה יש לי ממנו?"
אכן הת"ח ההוא לא היה בעניינים, ולא הבין איך זה יכול להיות שכן הוא פשט הפסוק. ע"כ מבקשים אנו משומעי לקחו, האם התמודדתם בבעיא זו? איך עניתם על הבעיא? למדתם נ"ך בעיון לפני השיעור? האם מסר לכם עכ"פ מראה מקומות לפני השיעור? מה אפשר לעשות היום?

[איש טלז]

בית המדרש אהל תורה - ירושלים
קול נהי ארימה
ובכי מר ארעימה
על הלקח מאיתנו אבינו רוענו מורנו ורבינו האהוב
אשר האיר עינינו בעבודת ה'
הגאון האדיר מאיר עיני ישראל
רבי משה שפירא זללה"ה
נתאסף כולנו לעצרת בכי ומספד
במוצאי שבת הקרוב לסדר "וישב משה אל ה"
אור לכ"ד טבת
בבית מדרשנו ברחוב עוזיאל 101 בשעה 20.30
יספידוהו
גיסו הגאון רבי שמריהו גרוסנס שליט"א
גיסו הגאון רבי יצחק ביאלסטוצקי שליט"א
גיסו הגאון רבי מאיר ביאלסטוצקי שליט"א
בנו הגאון רבי שלמה שפירא שליט"א
וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'

[תבא]

מטו משמיה דר' משה זצ"ל שאין עקום יותר מחקיינות של אדם מקורי.

[רציני]

אתמול תיאר לי מישהו מבוגרי בית התלמוד, איך היה נראה המצב בזמן הרב הוטנר, כאשר הוא היה נכנס באמצע סדר, כל ההיכל היה משתתק וקם מלא קומתו, הוא היה צועד צעדים מדודים לעבר המקום שלו, ורק אחרי שהתיישב והתחיל ללמוד, חזרו כולם לתלמודם. אצל ר' בערל שוורצמן זה לא היה שייך כי הוא היה יוצא ונכנס וגם נגד את אישיותו אבל הרב הוטנר היה יושב ולא היה זז במשך שעות ארוכות. (לא קשור לעיל, אבל כתבתי)

אמרו לי שזה קרה רק פעם אחת, האם זה אמת

[שומע ומוסיף]

https://scontent.fhfa2-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/15894403_1816317048633053_4237316442396261702_n.jpg?oh=2b421e23495ff5c161c1b4552c563bae&oe=58E01AD7

יפה מאד!
אולי אפשר להעלות עוד תמונות כאלו מחייו.
לפעמים תמונה אחת שווה הרבה מילים.

[מאיר סובל]

הערת אגב בין דודי צח ושכר המדי, בנקודה שבעצם אינה שייכת לכאן והלוואי והיה לה מקום אחר לכותבה שם.

סיפר רבי רפאל טיקוצ'ינסקי זצ"ל (באחרונה ראש ישיבת ירוחם), שבהיותו נער כבן י"ב חשקה נפשו לשוחח בלימוד עם הרב מבריסק ונסע עד רחוב ישעיהו, והסתובב סביב רחוב פרס ולא העיז לעלות.
בדרך שאלו זקן חביב אחד מה הוא משוטט ללא כל מטרה, וענה לו שרוצה לעלות לבריסקער רב לדבר בלימוד.
שאלו אותו זקן, ומדוע אינך עולה אליו, רק מסתובב כל הזמן?
ענה לו הנער ששמע שהרב קפדן וכשמתקרב לבית מתעורר בו פחד נורא! ומתרחק כדי להירגע.
צחק היהודי הזקן, אנשים אומרים הם אנשים שלא מכירים, תעלה ותדבר איתו הוא ישמח איתך. וכך עודד אותו ונפרדו.
אחרי כמה דקות אזר ר' רפאל אומץ ועלה לבית הגרי"ז ודפק בדלת והוכנס.


בפנים פגש את אותו זקן חייכן וחביב ממתין לו...

[גם זו לטובה]

יש"כ לכל אלו שכתבו ביממה אחרונה דברי טעם וחכמה: אפשר, דרדקי, אריך, נשר, ועוד. (סליחה אם שכחתי מישהו)

[נשר]

בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.

האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?

התופעה ידועה מאד.

לענ"ד יש לזה כמה הסברים.

א. בוגר ישיבה ליטאית מהדור שלנו, לא מוכן לשמוע שום דבר מאף אחד, בלי מקורות, בלי שתסביר לו למה זה, איך הגעת לזה, ואיך הוא בעצם אמור להגיע לבד למסקנא הזאת.
אם יבוא ראש ישיבה לשיעור ויתחיל לומר יסודות, ומה שיוצא מהיסודות באלו,בלי שום ראיה. מי שישאר באולם אלו רק אלו שלא הספיקו לברוח לפני שנרדמו.

ב. תוסיף לזה את זה שכל השפה וכל הסגנון לא כל כך מוכר, והשאלות הם לא קושיה ברמב"ם או סתירה, אלא נסיון להבין מושג או מהלך. טכאשר נעשה מאמץ השיעור להבהיר איזה רעיון במשך שעה וחצי, איך תצליח לשמוע אותו בתקציר.

ג. נדיר מאד למצוא אנשים שמצליחים להעביר באותו סגנון ולא להרוג או לפחות לפצוע את הרעיון בדרך, ר' משה היה משתמש במילים בהגדרות מדויקות מאד, והצורה בה הם נאמרו נתנו לשומע תחושה שהוא יכול לחזור על זה בכל שבע ברכות שיזדמן, והאכזבה רבה.

ניסיתי לכתוב כאן שיעור נפלא מאד שכתבתי היום, ונשברתי באמצע, הנסיון לקצר או לתמצת לא צלח.

אבל אני לא מבין למה צריך את תלמידיו, אפשר לשמוע או לצפות בו, ולראות אם מתחברים או לא.

[ברוך יעקב]

[quote="איש_ספר"]בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?

----------------

כן ולא.

את התחושה והרוממות שהיו בשעות השיעורים אין אפשרות להעביר, הלשון המדויקת, חיתוך המילים וההדגשות, וכן - גם ההפסקות - היו מעמד שמכניס את מי שמבקש באמת לשמוע לעולם גבוה ופנימי יותר. המילים הכתובות לא יכולות להעביר תחושות, אך אפשר לנסות לדמות מילתא למילתא - כל אחד מתוך העולם המיוחד של עצמו.

אך אם העמקת והבנת מהלך שלם מהשיעור, קנית אותו לעצמך ואתה יכול לומר לאחרים, ובתנאי שיהיו הדברים חדשים בעיניך (כמו שדיבר כמה וכמה פעמים על ענין ה"חדש", בפרשת שבוע זה, ובענין החודש הזה לכם, וכן בענין שיהיו הדברים חדשים בעיניך כאילו היום ניתנו)

ככלל, ענינו היה - מלבד עצם הבנת הדברים - הנחלת הפנימיות שבהם (ג"כ מילה לא ממצה, אולי יותר נכון להגדיר -" את מה שמעבר למילים"), ועמל ויגע בזה כמו שהעיד ע"ע (כך סיפר הרב פייבלזון בהספדו) שירק דם עד שהכין כל שיעור, והיה מתכנן בשיעור את צורת העברת הדברים. זה גם ההסבר למה שאמר ששמיעת הקלטות היא כעיברה באמבטי למבינים משמעות הדבר - יתכן שיהיה לך את התוכן אבל לא את צורת העברת הדברים וקבלתם מהרב שיש בה לעיתים יותר מהתוכן עצמו. ויש עימדי עוד ראיות מתוך דבריו בשיעורים שכך ראה את צורת לימוד התורה בכלל.

[עושה חדשות]

אני מצטט מתוך שיעורו של הרב פייבלזון המובא לעיל:

אביא דוגמא נוספת ששמעתי ממנו פעם. באיזה יום בירך יעקב את עשו? בזוהר כתוב שזה היה בראש השנה, במדרש כתוב שזה היה בפסח. מישהו שכח להעביר את התאריך הנכון? היה פה בלבול? הוא אומר, האירוע הזה הוא אירוע של דין. יש שני צדדים למטבע, מי צריך לקבל את הברכות. והעולם כולו עומד וממתין. יש פה ציור, איך נראה ראש השנה. במלים אחרות – המלים שלי – לא באים לומר לך מתי זה היה. אלא באים לצייר לך כיצד אתה צריך להרגיש בראש השנה. מה זה ראש השנה בשבילך. ולהיפך, אם אומרים לך שזה פסח, אומרים לך שהאירוע הזה הוא פסח. כמו שבפסח נאמר, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים. עם ישראל היה בתחתית המדרגה, זרקו את הילדים שלו ליאור. והקב"ה בא ונשא אותנו על כנפי נשרים. כך, באופן הזה, הקב"ה בא לביתו של יצחק, כאשר הברכות היו, מבחינת המציאות החיצונית, לגמרי של עשו – והקב"ה בא והפך את הקערה על פיה. אז הנה, יש לך יום שהוא גם פסח וגם ראש השנה. – יש תמיד סכנה שמישהו בסוף ישאל, נו, אז מתי זה באמת היה?

זהירות - סכנה! הריני שואל בזאת: אז מתי זה באמת היה?
או במילים אחרות, יש איזה בעיה לפרש את המחלוקת הזו כפשוטה?
מסורות חלוקות מה היה אותו יום באמת, או מחלוקת בסברא מתי זה היה ראוי להיות וממילא אז זה היה בפועל, וכיו"ב.
ואם זה נחשב קושיא "מישהו שכח להעביר את התאריך הנכון? היה פה בלבול?", האם זה רק בדברי אגדה או גם במחלוקות הילכתיות?

[סעדיה]

אני מצטט מתוך שיעורו של הרב פייבלזון המובא לעיל:

אביא דוגמא נוספת ששמעתי ממנו פעם. באיזה יום בירך יעקב את עשו? בזוהר כתוב שזה היה בראש השנה, במדרש כתוב שזה היה בפסח. מישהו שכח להעביר את התאריך הנכון? היה פה בלבול? הוא אומר, האירוע הזה הוא אירוע של דין. יש שני צדדים למטבע, מי צריך לקבל את הברכות. והעולם כולו עומד וממתין. יש פה ציור, איך נראה ראש השנה. במלים אחרות – המלים שלי – לא באים לומר לך מתי זה היה. אלא באים לצייר לך כיצד אתה צריך להרגיש בראש השנה. מה זה ראש השנה בשבילך. ולהיפך, אם אומרים לך שזה פסח, אומרים לך שהאירוע הזה הוא פסח. כמו שבפסח נאמר, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים. עם ישראל היה בתחתית המדרגה, זרקו את הילדים שלו ליאור. והקב"ה בא ונשא אותנו על כנפי נשרים. כך, באופן הזה, הקב"ה בא לביתו של יצחק, כאשר הברכות היו, מבחינת המציאות החיצונית, לגמרי של עשו – והקב"ה בא והפך את הקערה על פיה. אז הנה, יש לך יום שהוא גם פסח וגם ראש השנה. – יש תמיד סכנה שמישהו בסוף ישאל, נו, אז מתי זה באמת היה?

[size=95]זהירות - סכנה! הריני שואל בזאת: אז מתי זה באמת היה?
או במילים אחרות, יש איזה בעיה לפרש את המחלוקת הזו כפשוטה?

מתי זה היה באמת, מעניין אותנו, אבל לא את הגרמ"ש.
משכך, הוא סבר שגם את חז"ל זה לא עניין.

[לעומקו של דבר]

מתוך אשכול ישן:
viewtopic.php?f=28&t=4958#p39708

[לעומקו של דבר]

בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.

האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?

קיין ספק ניט, שזה סוג תורה שאי אפשר לקנות בשולחן שבת בין מים בטעם מנגו בגיזוז עדין לבעבאלאך של הטשולנט (שיצאו הפעם רכים כהוגן, "לפי האורחים").

יש תורות אחרות שכן אפשר. למשל, תורת קוצק, עם שכולם יסכימו שלא הייתה שטחית, אפשר לשמוע ממנה וורט טוב באותו המעמד הנ"ל, וורט שיקנה באמת וילווה את השומע להמשך חייו.

מה הסיבה?

הרבה דברים, יבואו מיטיבים ממני ויסבירו.
אבל ההקדמה הנחוצה, כמדומני, זה דבר ראשון הצורך בהבנת העניין.
למשל, לשיעור כללי מקדימים קושיות, לא תמיד בגלל שהקושיות קשות, אלא בשביל שמוחם של השומעים יסכים שיש צורך בדברים.

כמו שכתב ליטוואק פון בודאפשט, התורות של הגר"מ לא מילאו שום צורך של מי שלא התרגל לסגנון של ה"מחשבה" הזה. לא צורך מוסרי, כי הוא לא חבט על הראש, לא צורך בפשט הפשוט של דחז"ל כי הוא לא התעסק בזה, ולכן היה חסר את הרגשת החסר שהתורה באה למלא.

כעי"ז ידוע על רב "אשכנזי" שראה את ספר נועם אלימלך, ואמר ש"ההסברים יפים אבל בפסוק הם נכנסים בקושי". כלומר שמבחינתו ה"חסר" היחיד היה הסבר הפשט בפסוקים. מאז שהתפשטו הוורטים החסידיים (אולי גם המוסריים), המאזינים מקבלים שגם הקנאק המוסרי זה צורך בפנ"ע, גם בלי הפשט בפסוק (או בחז"ל).
אבל התורות של ר' משה, להסביר את עומק דברי חז"ל באגדה לכשעצמם, בלי "תועלת" כביכול כביכול, בלי תירוץ קושיה על הפסוק/חז"ל, בלי מוסר ותביעה נוקבת חדרי כליות, בלי נ"מ להלכה, בלי ברק חידוד בריסקאי ש"אאע"ה סבר שיצחק נפסל בלינה כדין במה שבמשכן שילה", לא מילאו שום צורך אצל השומע הקלאסי.

וכנראה שהוא היה יכול להלביש את זה באופן כזה, אבל לא התאים לו. או שפגע במדית האמת.

יצא צולע, תמחלו לי. סוכ"ס יום ו' וצריך לטפל בבעבאלאך הנ"ל

[ראש]

זה שהגרי"ז היה מתוח ואף זעף זאת עובדה ברורה שאין מי שחולק עליה או מכחיש אותה. שקר גמור הוא לומר כי לבני ביתו הוא היה חביב ורך כקנה, לא מיניה ולא מקצתיה, אך לא כאן המקום לדון על זה.

בעצמי שמעתי מרבינו רה''י רבי משה שמואל שפירא זצ''ל בלומדי בישיבת באר יעקב. כי אמנם היה הגרי''ז נראה כלפי חוץ מתוח וכו'. אבל בביתו עם ילדיו והמקורבים היה עושה 'וויץ'...
נכון שהוא הוסיף שכמובן זה לא היה כמו אצל רבי איסר זלמן...

[בן מלך]

בהמשך קצת לדברי הליטוואק:

האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.

האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?

אני יכול להעיד על עצמי, שלא הצלחתי להתחבר לדבריו של ר' משה גם אחרי שמיעת שיעורים ממנו בפורומים ונושאים שונים, גם מצד חלק מהתכנים וגם מצד חלק מהסגנון, ואילו כששמעתי רעיונות של ר' משה מהרב פייבלזון, התחברתי לדברים מאוד עד כדי שינוי מהותי בתפיסות יסוד.
אפשר להאריך ולבאר מדוע, וקצת מזה גם הסביר לי הרב פייבלזון עצמו (נקודה אחת שקשורה לתוכן: האמון באדם. נקודה אחת שקשורה לסגנון (וקשורה גם לנקודה הקודמת): נטייתו של ר' משה שלא להעמיד תלמידים עצמאיים, אלא רק "מקבלים", וכדי להיות עצמאי היה צורך בניתוק ממנו ברמה מסוימת). עכ"פ זה מעיד שאפשר להעביר רעיונות של ר' משה הלאה.