וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: אֵי זֶה בֵּן? אָמַר לוֹ: אֶת יְחִידְךָ. אָמַר לוֹ: זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ: אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. אָמַר לוֹ: שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ: אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ הַרְבֵּה, אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ גְּבוּל בַּמֵּעַיִם? אָמַר לוֹ: אֶת יִצְחָק.
ובדברי רבותינו מצאנו אחרת:
עקידת יצחק כאן:
את בנך את יחידך וכו׳ – הנה החוקר פרק ו׳ ממאמר ח׳ מספר המדות בפתח דבריו אמר לא יקרה להיות א׳ אוהב רבים כפי האהבה השלמה כמו שלא יעשה לאהוב הרבה דברים יחד כי זה דומה להעדפה. ואמנם זהו טבעי להיות לאחד. ובפ׳ י״ב מהתשיעי החל ג״כ האם ראוי עשות אוהבים רבים וכו׳. וביאר כי לפי שהאהבה השלמ׳ היא מה שתיחד האוהבים להיות בעצם אחד שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) הנה א״א להיות האדם אוהב לרבים כי איך יתעצם האחד עם הרבים וכבר יקרו להם ענינים הפכיים יחוייב שיקבצו בו השמח׳ והעצב יחד וכדומ׳ מה שא״א. וכו' והוא ממש טעם את בנך את יחידך אשר אהבת כי היחידות יקשר עם האהבה ירצה בנך המיוחד בסגולה בלתי משותפת עם אחיו אשר בעבורה אהבת אותו שלמה הנתנת ליחיד והוא פירוש נכבד לשני ענינים יחד.
מהר"ל בהקדמת תפארת ישראל:
אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב ואם דבק בזה אינו דבק באחר.
וצ"ע.