פורום אוצר החכמה

כתב הטור באו"ח סימן סא:

ירושלמי: אמר רב נחמן בר יצחק, ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף.

וכתב הב"ח:

וצריך להאריך בד' דאחד פי' כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין:

ויש להבין מה כוונתו.
דאין נראה כלל שכוונתו לד' רפויה [כהגיית יהודי תימן], דא"כ אין כאן כלל צורך בהסבר וב"פתרון", וקבלה מיוחדת ממהר"ש מלובלין, מהו "להאריך בדל"ת", כי היא אות נמשכת, בדיוק כמו ח' [או כמו ת' רפויה שלנו].
אלא מפורש בדבריו שהוא מדבר על הגיית הד' שלנו, שהיא עיצור, ולכן הסתבכו בזה העולם כיצד להאריך בד', והיו מבטאים אותה כאילו היא נקודה צירי, ועל זה מעיר הב"ח, שא"כ שינו את גוף המילה למילה אחרת, ולא זה הפירוש להאריך בדל"ת, אלא מביא ממורו ורבו פירוש/ביצוע אחר.
אלא שיש להבין מהו.

וראיתי שהגאון הצדיק והחסיד ר"ש דבליצקי זצ"ל (מוריה שנה 36 גליון ז-ט תשרי תשע"ט קונטרס והוא באחד עמוד קכח) נתקשה בזה, וכתב:
"האי דקאמר שיאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו איני יודע מה זה וצ"ע".

והביא שכ"כ גם החיי אדם בכלל כא סעיף יא, וזה לשונו:

ולכן יאריך באחד ולא יאמר כמו שאומרים ההמון אֶחָדֶע שדוחקין הדלית כאלו היא בסגול אלא יאמר התיבה כתיקונה רק יאריך בנשימה ואז יכוין.

ועוד הביא שכ"כ האשל אברהם מבוטשאטש וזה לשונו:

קיבלתי ממו"ח נ"י וכו' שמשך של נשימה לבד היא כדי כוונת ההמלכה להשי"ת בשמים וארץ ורוחות העולם, והברת האותיות יהיה פשוט בלי שום שינוי כל דהו.

וגם על זה חזר וכתב הגרש"ד שאותה "הארכה בנשימה - כל עיקרה איני יודע מה היא".

והנה, הב"ח מקדים לדבריו "כשידגיש בדלי"ת". ולכאורה ביאר בזה כוונתו, שכשמדגיש/מתיז הד' מפיו, הרי בכל התזת אות שרוצים להדגיש אותה, הנה בסיום אותה הדגשה והתזה - נפלט אוויר, הוא אותו האוויר שנעצר בפה בעת ההדגשה [שאינה אלא עצירה מוחלטת של האוויר מתנועתו, קטיעה גמורה של האוויר ממהלך יציאתו הנמשך והולך - ועוצרים אותו באמצע. והיא נעשית דייקא מתוך/באמצע הוצאת אוויר, דבמה שעד כאן יצא אוויר וכעת הוא נעצר בבת אחת - זו היא ההדגשה וההתזה. ממילא ברגע (שבדר"כ הוא מיידי) שמשחררים את החסימה/עצירה - באופן טבעי ומוכרח נפלט אוויר (לכל הפחות מעט אוויר), ונשמע ממש כעין "התזה" של אוויר. וזו הסיבה שלהדגשה - קוראים גם התזה]. ובמשך אותו הזמן שנפלט האוויר הזה מפיו - שכולו מכוח עצירת/הדגשת הדל"ת - יכוון מה שיש לכוון.
והטעם מבואר גם הוא: כי אוויר זה נחשב חלק מאמירת הדל"ת, שהרי כל עצמו לא נעצר בפה אלא משום שחתכו והדגישו את הדל"ת, לכן נחשב משך זמן זה כ"הארכת הדל"ת", כמו שהדל"ת עצמה עודנה מרחשת בפיו.
אלא שכמובן זהו זמן מועט ביותר, ומה כבר ניתן לכוון בזמן זה. וכל שכן אין ניתן לקרוא לזה "להאריך בדל"ת"?
כאן בא רבו של הב"ח וחידש [וכ"כ החיי"א] - מכוח לשון הטור שצריך להאריך בדל"ת [עבור הכוונה] - שהיות שכך הוא טבע הדברים כנ"ל, ניתן "להאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו" בצורה יזומה, למשוך ולהאריך את אותה הוצאת אוויר, אם ע"י שלא מניחים לכל האוויר הזה לצאת בבת אחת, ואם על ידי שממשיכים לנשוף גם את שאר האוויר שבפיו [ולא רק זה העומד אחר כותל הפה, שנעצר בעצירת הדל"ת].

א"כ, יש לומר שזו כוונת הב"ח: "להאריך בד' דאחד, פי': כשידגיש בדלי"ת - יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו".

וכל זה דברי הב"ח והחיי"א.
אבל האשל אברהם לכאורה התכוון למשהו אחר לגמרי. הוא לא אמר "רוח שמוציא מפיו", ולא אמר כלל "להאריך בנשימה", אלא אמר ביטוי שאנו מוצאים גם בהלכות תקיעת שופר: "משך של נשימה". דהיינו בלשוננו: "כדי נשימה". אי נמי: נשימת אוויר שלוקח בין מילה למילה, ובפרט שהאריך באחד, א"כ הוא צריך כעת נשימת אוויר כדי להמשיך למילה הבאה - חידש מו"ח של הא"א שכל אותו "כדי נשימה" ולקיחת אוויר חדש שאחרי "אחד" - מישך שייך ל"אחד" [שהרי כל מה שחסר לו כעת אוויר הוא כי האריך באחד] ולכן בכל אותו משך זמן הוא יכול עדיין לכוון את כוונת אחד, דהיינו את מה שצריך לכוון בדל"ת.

סח לי ידיד, שבנערותו למד בישיבת נצח ישראל - תפארת ציון. מקום תפילתו של ר"ש דבליצקי.
היה שם ישיש תימני, שאמרו שהוא לימד את רש"ד איך לבטא את הדל"ת של אחד.
אחד הנערים פנה אליו וביקשו שילמדו.
הישיש הראה לו איך מבטאים את הדל"ת, וביקש שיחזור אחריו.
הנער ניסה לחזור, אך לא הצליח לבטא כראוי.
והישיש - כ"מורי" אמיתי ומקורי - הניף את ידו וסטר לנער על פניו בסטירה מצלצלת, וגער בו: לא כך אלא כך...

לעצם הענין, כנראה 'להאריך בנשימה' הכוונה להאריך בדחיקת הלשון בשיניים (אפשר לעשות זאת ברגע קט, ואפשר להאריך בזה).

מעט דבש כתב:לעצם הענין, כנראה 'להאריך בנשימה' הכוונה להאריך בדחיקת הלשון בשיניים (אפשר לעשות זאת ברגע קט, ואפשר להאריך בזה).

לא הבנתי מה הכוונה.
הד' עיצורית או TH [כהגיית יהודי תימן]?
עיצורית - ולבטא אחדסססססס?
עיצורית - ולהחזיק את הלשון בשיניים בלי לשחרר את האוויר [כי בזמן השחרור נשמע "צליל" האות כשהיא מודגשת (הגם שהאות עצמה נשמעת בעצם עצירת האוויר הראשונה בהצמדת הלשון אל השיניים, ברגע הראשון שנפסק האוויר)], ובזמן הזה לכוון?

ואיך נכנס במילים "יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו"?
הרי בד' עיצורית אינו מוציא רוח אלא מפסיק את יציאת הרוח. [וזו כל הבעיה עם ההארכה בד' כזו, שאין במה להאריך בזה, דמשנפסק - נפסק].

נראה לי שפעם ראיתי סרטון של ר' שמואל אויערבאך שאמר "אחדאאאאאאאאאאד".

ברשותכם כמה מילים למה הבירור הזה חשוב:

יחשוב החושב שנושא האשכול הוא עניין זניח, פשט באיזו שורה בב"ח, נו, אז לא נבין מה הכוונה, למאי נפק"מ. לא הטריד אותנו עד היום - ולא יטריד אותנו מהיום.
אבל מוזמנים לראות בקונטרס "והוא באחד" הנ"ל שמאריך הגר"ש דבליצקי זצ"ל לדון על הארכה בד' דווקא [ולא בח'], "דרוב רובם של הראשונים ס"ל דכל ההארכה והכוונה היא רק בדל"ת ולא בחי"ת, [א"ה: ולהלן הביא שכ"כ להלכה הגר"א בביאורו עיי"ש], ונתבאר ג"כ שאין לנו יסודות מדברי הש"ס והראשונים דמועיל לזה גם הכוונה במחשבה לאחר אמירת הד'. לכן בוודאי שעיקר ההלכה בזה היא ככל רבוותא הנ"ל להאריך בדל"ת עד כדי כוונת בשמים וארץ וד' רוחות". וממשיך שכל זה אפשרי רק למבטאים ד' רפויה, אבל מי שהוגה ד' עיצורית מן הנמנע אצלו להאריך בדל"ת [בלי שתתקלקל האות], שהוא דבר בלתי אפשרי בשום אופן שהוא, ובעל כרחו נצרך לסמוך על שיטת מיעוט בראשונים [אלא שכוותה פסק השו"ע], לכוון את רוב הכוונה בח', ולכוון בד' רק "בד' רוחות", ובזה ניחא לן, עיי"ש.

והנה כאן לפנינו בא הב"ח לפתור בדיוק את הבעיה הזו, כיצד מאריכים בד' - כשהיא עיצורית. זה בדיוק הנושא של הב"ח כאן: שאכן יש כאן בעיה מוחשית, והעולם טועים בזה, ולכאורה הוא דבר שאינו אפשרי. ובא הב"ח ומודיע שיש בידו קבלה מרבו כיצד לקיים את הדבר, וממילא הוא כן אפשרי.

לכן:
מדובר כאן בהלכה למעשה מצויה ביותר, אופן הכוונה בפסוק ראשון של שמע, שהוא דינא דגמרא, ויש בזה דברי ראשונים ופוסקים, ויש בקיומו אצלנו בעיה מציאותית קשה, והב"ח נחת בדיוק לזה ומודיע לנו את הפתרון.

ממילא חשוב להבין את כוונתו. שהרי כל עצמו של הב"ח לא בא אלא לזה, וההלכה מצד עצמה תובעת מאיתנו לקיימה בצורה טובה.

באמת בירור חשוב מאד מאד. רק חבל שאני לא בטוח בהבנת דבריכם. וכנראה שבלי שמיעת האוזן לא אבין.

צופה_ומביט כתב:עיצורית - ולהחזיק את הלשון בשיניים בלי לשחרר את האוויר [כי בזמן השחרור נשמע "צליל" האות כשהיא מודגשת (הגם שהאות עצמה נשמעת בעצם עצירת האוויר הראשונה בהצמדת הלשון אל השיניים, ברגע הראשון שנפסק האוויר)], ובזמן הזה לכוון?

ואיך נכנס במילים "יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו"?
הרי בד' עיצורית אינו מוציא רוח אלא מפסיק את יציאת הרוח. [וזו כל הבעיה עם ההארכה בד' כזו, שאין במה להאריך בזה, דמשנפסק - נפסק].

אכן לזה התכוונתי, ו'נשימת הרוח' הכוונה לצליל היוצא מפיו, לא לרוח כפשוטה.

ברשילא כתב:סח לי ידיד, שבנערותו למד בישיבת נצח ישראל - תפארת ציון. מקום תפילתו של ר"ש דבליצקי.
היה שם ישיש תימני, שאמרו שהוא לימד את רש"ד איך לבטא את הדל"ת של אחד.

מאי אהני לן האי סבא. שאם יאמר אדם כל קריאת שמע בהגייתו, ורק דל"ת של אחד יאמר רפויה כמנהג חלק מאחב"י, הרי גילה כבר באמירת לעולם ועד דהאי דל"ת דלעולם ועד וההיא דל"ת דאחד אין הן אותה דל"ת. וקצת דמי למה שנוהגים העולם בפרשת זכור לדקדק בזכר עמלק, לחזור ולקרוא צירי וסגול, אף שאין קוראים צירי בתנועה ארוכה בשום מקום אחר.

קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, והוא הדין אם דקדק במקצת ולא דקדק במקצת.

אכשר דרא כתב:קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, והוא הדין אם דקדק במקצת ולא דקדק במקצת.

לדברי כבודו, כל קריאת שמע של המקפיד לקרוא בדל"ת רפויה רק את הדל"ת שבאחד, ואצ"ל כל תפילתו, היא שלא בדקדוק, והראיה, מדקפיד אדל"ת שבאחד. אבל לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בק"ש אלא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה, וא"כ כל ימיו קורא את שמע בדיעבד ולא לכתחילה.

HaimL כתב:

אכשר דרא כתב:קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, והוא הדין אם דקדק במקצת ולא דקדק במקצת.

ולדעתי, לא מקרי קרא ולא דקדק באותיותיה, כיוון דלא דקדק הוא משום שלא נתאמץ לקרוא בדקדוק האותיות, או מחמת שהוא ע"ה ואינו יודע לדקדק, או מחמת שנתרשל בהגיית האותיות בדקדוק. אבל הכא גרע טפי, משום דנתאמץ להגות את הדל"ת שבאחד באופן פלוני, וכל דיבורו הוא בהגייה שונה, וכ"ז באמרו יום ויום, א"כ מוכח דלגביה הן שתי אותיות שונות לחלוטין.

קראתי שוב את דבריכם והפעם בעיון הראוי, והדברים ערבים ומתקבלים על הדעת. אתה צודק הרב צו"מ שבתחילה קראתי כחותה על הגחלים, וממילא ציינתי למה שציינתי, ובאמת לדברים שציינתי היה רק קשר שולי למה שכתבתם, ואני מבקש מחילה שהתבטאתי בצורה לא ראויה.

HaimL כתב:

אכשר דרא כתב:קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, והוא הדין אם דקדק במקצת ולא דקדק במקצת.

לדברי כבודו, כל קריאת שמע של המקפיד לקרוא בדל"ת רפויה רק את הדל"ת שבאחד, ואצ"ל כל תפילתו, היא שלא בדקדוק, והראיה, מדקפיד אדל"ת שבאחד. אבל לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בק"ש אלא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה, וא"כ כל ימיו קורא את שמע בדיעבד ולא לכתחילה.

כבודו מניח הנחה שגויה לחלוטין, ולפיה כל אדם רשאי לקבוע לעצמו את כללי הקדקוק ואופן הגיית האותיות, ועליו רק לוודא שתהיה אחידות בין כל אותיותיו, ולא שד' אחת תהיה באופן כזה וד' אחרת באופן אחר. לדברי מר, לכל הפחות צריכה לשלוט אחידות בין כל האותיות, וזה העניין החשוב באמת.
וזה אינו, כמובן.
כי יש אמת, וקיים דקדוק לשון הקודש, אותה צורה שבה דיברו אבותינו, אף שלדאבון הלב נשכח מרוב בני ישראל, אם במעט ואם הרבה. חלקו נשמר במסורת תפוצות שונות, והוא ניתן לבירור וכל הרוצה יכול לדייק ולהגיע לרמה סבירה של דקדוק.
לכך, כל ד' שאינה נאמרת כהלכה - אותה אות היא רק בדיעבד. ובוודאי עדיף שיאמר כמה שיותר אותיות בדקדוק, כפי שאמרו בגמרא: 'איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל'. ואין מקום לסברא הפוכה, שאם לא דקדק במקום אחד - עדיף שלא לדקדק כלל, וכדי להשליט אחידות.

אכשר דרא כתב:כבודו מניח הנחה שגויה לחלוטין, ולפיה כל אדם רשאי לקבוע לעצמו את כללי הקדקוק ואופן הגיית האותיות, ועליו רק לוודא שתהיה אחידות בין כל אותיותיו, ולא שד' אחת תהיה באופן כזה וד' אחרת באופן אחר. לדברי מר, לכל הפחות צריכה לשלוט אחידות בין כל האותיות, וזה העניין החשוב באמת.
וזה אינו, כמובן.
כי יש אמת, וקיים דקדוק לשון הקודש, אותה צורה שבה דיברו אבותינו, אף שלדאבון הלב נשכח מרוב בני ישראל, אם במעט ואם הרבה. חלקו נשמר במסורת תפוצות שונות, והוא ניתן לבירור וכל הרוצה יכול לדייק ולהגיע לרמה סבירה של דקדוק.

יש להסתפק בהנחה הנ"ל שיש אמת מוחלטת בהגיית לשון הקודש. כל שפה בעולם מתפתחת, וההגיה 'האמיתית' של השפה משתנה מדור לדור. למה שנניח שלשון הקודש אינה אמורה להתפתח?

תוכן כתב:יש להסתפק בהנחה הנ"ל שיש אמת מוחלטת בהגיית לשון הקודש. כל שפה בעולם מתפתחת, וההגיה 'האמיתית' של השפה משתנה מדור לדור. למה שנניח שלשון הקודש אינה אמורה להתפתח?

הא קמן ששתי הצורות של הד' התאחדו ונעשו צורה אחת, וממילא ברור שההתפתחות נפלה בבירא.

לא הבנתי את הטיעון הנ"ל. הד' השתנתה, ואיך זה מוכיח שאין כאן התפתחות?

HaimL כתב:

ברשילא כתב:סח לי ידיד, שבנערותו למד בישיבת נצח ישראל - תפארת ציון. מקום תפילתו של ר"ש דבליצקי.
היה שם ישיש תימני, שאמרו שהוא לימד את רש"ד איך לבטא את הדל"ת של אחד.

מאי אהני לן האי סבא. שאם יאמר אדם כל קריאת שמע בהגייתו, ורק דל"ת של אחד יאמר רפויה כמנהג חלק מאחב"י, הרי גילה כבר באמירת לעולם ועד דהאי דל"ת דלעולם ועד וההיא דל"ת דאחד אין הן אותה דל"ת. וקצת דמי למה שנוהגים העולם בפרשת זכור לדקדק בזכר עמלק, לחזור ולקרוא צירי וסגול, אף שאין קוראים צירי בתנועה ארוכה בשום מקום אחר.

א. מי אמר שלא קרא באותו האופן כל ד' רפויה שבקרי"ש כולה?
ב. לכה"פ הועיל לשיטות שרק פסוק ראשון דאורייתא (הביאום המג"א והמשנ"ב בסו"ס סא: כסף משנה, וכ"מ ברמב"ם, וכ"כ שועה"ר).
ואין פה עניין של "גילה דעתו", דגלוי וידוע שהוא אינו מדקדק באותיות התפילה והתורה [עם ההיתר שיש לכך], ובפסוק ראשון שהוא א. מצוה דאורייתא לקראו ב. נאמר ע"ז מעלת המדקדק באותיותיה ג. נאמר עליו שיש להאריך בדל"ת ולכוון בה - הוא כן מדקדק.

מעט דבש כתב:

צופה_ומביט כתב:עיצורית - ולהחזיק את הלשון בשיניים בלי לשחרר את האוויר [כי בזמן השחרור נשמע "צליל" האות כשהיא מודגשת (הגם שהאות עצמה נשמעת בעצם עצירת האוויר הראשונה בהצמדת הלשון אל השיניים, ברגע הראשון שנפסק האוויר)], ובזמן הזה לכוון?

ואיך נכנס במילים "יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו"?
הרי בד' עיצורית אינו מוציא רוח אלא מפסיק את יציאת הרוח. [וזו כל הבעיה עם ההארכה בד' כזו, שאין במה להאריך בזה, דמשנפסק - נפסק].

אכן לזה התכוונתי, ו'נשימת הרוח' הכוונה לצליל היוצא מפיו, לא לרוח כפשוטה.

עצם הדברים נאים ומתקבלים. זו אכן "הארכה בדלת". נפלא. יישר כוח.

אמנם יש בזה דוחק בלשון הב"ח, שלא כתב "יאריך בעיכוב הרוח שמוציא מפיו" [דהיינו יעכב את שחרור האוויר = השמעת הצליל, הנשמע כנ"ל בשחרור האוויר שעוצרים כדי לבטא ד'], אלא "יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו". [נשימה בכ"מ היא תנועת אוויר, ולא עצירתו]. ובדוחק צ"ל שהכוונה: יאריך את הזמן עד שנושם ומוציא מפיו, וצ"ע.
וביותר קשה כ"ז בלשון החיי"א, שקיצר וכתב: "יאריך בנשימה".

תוכן כתב:

אכשר דרא כתב:

תוכן כתב:יש להסתפק בהנחה הנ"ל שיש אמת מוחלטת בהגיית לשון הקודש. כל שפה בעולם מתפתחת, וההגיה 'האמיתית' של השפה משתנה מדור לדור. למה שנניח שלשון הקודש אינה אמורה להתפתח?

הא קמן ששתי הצורות של הד' התאחדו ונעשו צורה אחת, וממילא ברור שההתפתחות נפלה בבירא.

לא הבנתי את הטיעון הנ"ל. הד' השתנתה, ואיך זה מוכיח שאין כאן התפתחות?

התנסחתי גרוע. אנסה שוב. התפתחות היתה גם היתה, השאלה היא אם ההתפתחות לגיטימית. בעיני, איחוד של צורות שונות מוכיח שההתפתחות איננה נכונה. תאר לעצמך שפה שהבידולים בין האותיות הולכות ונעלמות (בין ת' לס' ולש').

אכשר דרא כתב:התנסחתי גרוע. אנסה שוב. התפתחות היתה גם היתה, השאלה היא אם ההתפתחות לגיטימית. בעיני, איחוד של צורות שונות מוכיח שההתפתחות איננה נכונה. תאר לעצמך שפה שהבידולים בין האותיות הולכות ונעלמות (בין ת' לס' ולש').

אבל כבר בתנ"ך מצאנו שלא הבחינו בין ס' לשי"ן, האם בני אפרים לא דיברו לשון הקודש?

ואפילו אם נניח שיש התפתחות לא נכונה, אבל זה אומר שכל התפתחות היא לא נכונה?

טרם קראתי את כל הדיון המרתק, אי"ה אקרא ואגיב. אבל להערת כבודו, פעם נזדמן לי לשמוע הסכת (podcast), המגיש שלו (אדם חילוני) הוא דמות ידועה למדי. באותו הסכת הוא דיבר על האקדמיה ללשון העברית, וכביכול לעג לכך שלשיטתם, מי שמתבטא באופן כזה או אחר לא מדבר עברית נכונה. וטענתו הייתה, אני יודע בוודאות שאני מדבר עברית נכונה, פשוט מפני שכשאני מדבר, מבינים אותי.
והרי זו טענה שיש בה ממש. כעין טענת כבודו.

HaimL כתב:טרם קראתי את כל הדיון המרתק, אי"ה אקרא ואגיב. אבל להערת כבודו, פעם נזדמן לי לשמוע הסכת (podcast), המגיש שלו (אדם חילוני) הוא דמות ידועה למדי. באותו הסכת הוא דיבר על האקדמיה ללשון העברית, וכביכול לעג לכך שלשיטתם, מי שמתבטא באופן כזה או אחר לא מדבר עברית נכונה. וטענתו הייתה, אני יודע בוודאות שאני מדבר עברית נכונה, פשוט מפני שכשאני מדבר, מבינים אותי.
והרי זו טענה שיש בה ממש. כעין טענת כבודו.

יש לדייק. הוא הוכיח שהוא דובר שפה, ואולי אפילו שפה תקנית (אם נגדיר מחדש את עניין התקן), אבל העובדה שהשומעים הבינו את דבריו אין בה כדי להוכיח כי הוא דובר שפה "מסוימת" (כמו שהוא בוודאי לא טוען שהוא דובר "כנענית" או אוגריתית).
כשם שהעובדה שהבנת את דברי אינה מוכיחה שטענתי נכונה.

מצ"ב מאמר של הגר"ר הלוי ערוסי שליט"א בעניין ההגיות השונות.

אכשר דרא כתב:כי יש אמת, וקיים דקדוק לשון הקודש, אותה צורה שבה דיברו אבותינו, אף שלדאבון הלב נשכח מרוב בני ישראל, אם במעט ואם הרבה. חלקו נשמר במסורת תפוצות שונות, והוא ניתן לבירור וכל הרוצה יכול לדייק ולהגיע לרמה סבירה של דקדוק.
לכך, כל ד' שאינה נאמרת כהלכה - אותה אות היא רק בדיעבד. ובוודאי עדיף שיאמר כמה שיותר אותיות בדקדוק, כפי שאמרו בגמרא: 'איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל'. ואין מקום לסברא הפוכה, שאם לא דקדק במקום אחד - עדיף שלא לדקדק כלל, וכדי להשליט אחידות.

אבל היא הנותנת. אדם שמתחילת לימודו את האל"ף בי"ת לימדוהו לקרוא דל"ת רפה כדל"ת דגושה, יש בפניו שתי דרכים.
האחת, להאמין ולנהוג שמה שלימדוהו אבותיו ורבותיו הוא הקובע, והוא הנכון, והוא הצודק, ואפילו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא ישנה בדיבורו לקרוא דל"ת רפה כההוא סבא הבא מתימן.
והדרך השנייה היא לומר, כדברי מר, שמוכחים הדברים שמה שלמד בגירסא דינקותא שלו אינו הנכון והמדויק, רק אינו יכול לשנות כולי האי להיות כל תפילתו בדל"ת כהלכתה, ולכן ידקדק רק בדל"ת של אחד.
א"כ נמצאנו שלדרך הראשונה אית ליה למימר ואל תיטוש תורת אמך וע"כ צ"ל שאפשר להגות כמנהג או"א ושפיר דמי. אבל לדרכו של מר, מי איכא מידי דיוצא יד"ח רק בדיעבד, ושרי ליה לכתחילה לנהוג שלא כדין.

אחר התודה לכולם:
הדיון על הגיית ד' רפויה בקרי"ש ובשאר מקומות, התפתחות השפה, וכללות עניין הגיית לשון הקודש ה"נכונה" - הוא חשוב ומרתק, אבל אינו קשור לאשכול הנוכחי, שעוסק [אך ורק] באופן ההארכה בדל"ת עיצורית.
אשמח אם ההנהלה תעביר אותו לאשכול בפני עצמו, או שישנו כבר כזה מן הסתם, והדיון כאן יחזור למסלולו, דהיינו:
א. האם וכיצד ניתן להאריך בדל"ת למבטאים אותה עיצורית.
ב. מה כוונת הב"ח בשם רבו מהר"ש מלובלין בזה.
ג. מה כוונת האשל אברהם בשם חמיו בזה.
תודה רבה.

HaimL כתב:אבל היא הנותנת. אדם שמתחילת לימודו את האל"ף בי"ת לימדוהו לקרוא דל"ת רפה כדל"ת דגושה, יש בפניו שתי דרכים.
האחת, להאמין ולנהוג שמה שלימדוהו אבותיו ורבותיו הוא הקובע, והוא הנכון, והוא הצודק, ואפילו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא ישנה בדיבורו לקרוא דל"ת רפה כההוא סבא הבא מתימן.

אין דרך כזאת בעולם. הלה יכול ורשאי להאמין שזאת הדרך שבה עליו לנהוג למעשה, כי אין לו מסורת אחרת ואין לו מוצא מן הבעיה; אף אם אמנם הוא מכיר ויודע שאין המסורת שבידו צודקת ובוודאי אינה נכונה, שהרי אם קיימת זהות מוחלטת בין דגושה ורפה, אם כן יש כאן סתירה מיניה וביה (חוק האי-סתירה). בהנחה שדגושה אינה נאמרת כרפה, אם זו רפה, איך היא גם דגושה?

צופה_ומביט כתב:הדיון על הגיית ד' רפויה בקרי"ש ובשאר מקומות, התפתחות השפה, וכללות עניין הגיית לשון הקודש ה"נכונה" - הוא חשוב ומרתק, אבל אינו קשור לאשכול הנוכחי, שעוסק [אך ורק] באופן ההארכה בדל"ת עיצורית.
אשמח אם ההנהלה תעביר אותו לאשכול בפני עצמו, או שישנו כבר כזה מן הסתם, והדיון כאן יחזור למסלולו...
תודה רבה.

עד שאתה מתפלל להעביר את העודף לאשכול בפני עצמו, תתפלל להעביר את האשכול כולו למקומו:
viewtopic.php?t=54524

צופה_ומביט כתב:אחר התודה לכולם:
הדיון על הגיית ד' רפויה בקרי"ש ובשאר מקומות, התפתחות השפה, וכללות עניין הגיית לשון הקודש ה"נכונה" - הוא חשוב ומרתק, אבל אינו קשור לאשכול הנוכחי, שעוסק [אך ורק] באופן ההארכה בדל"ת עיצורית.
אשמח אם ההנהלה תעביר אותו לאשכול בפני עצמו, או שישנו כבר כזה מן הסתם.

א. ד' רפויה
viewtopic.php?p=347320&sid=b77e1685c39a72b52a2c2956e738e491#p347320

ב. על ההברות
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=755
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=25018#p25018
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=310163#p310163

ג. ועל גופו של אשכול זה
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=68822#p68822

יישר כוח למציינים.

אכן היה ראוי לכתוב את הודעת הפתיחה היכן שדנו על הארכת ד' עיצורית.
ובאמת כדרכי תמיד, גם הפעם חיפשתי בפורום לפני שפתחתי את האשכול, והסיבה שלא מצאתי שדיברו בזה היא כי חיפשתי את לשון הב"ח "יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו".
ולפחות בדיעבד, זהו הדבר שבו נתייחד אשכול זה: בירור כוונת הב"ח [והאש"א].

אניח קישור לכאן באשכולום ההם.