ירושלמי: אמר רב נחמן בר יצחק, ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף.
וכתב הב"ח:
וצריך להאריך בד' דאחד פי' כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין:
ויש להבין מה כוונתו.
דאין נראה כלל שכוונתו לד' רפויה [כהגיית יהודי תימן], דא"כ אין כאן כלל צורך בהסבר וב"פתרון", וקבלה מיוחדת ממהר"ש מלובלין, מהו "להאריך בדל"ת", כי היא אות נמשכת, בדיוק כמו ח' [או כמו ת' רפויה שלנו].
אלא מפורש בדבריו שהוא מדבר על הגיית הד' שלנו, שהיא עיצור, ולכן הסתבכו בזה העולם כיצד להאריך בד', והיו מבטאים אותה כאילו היא נקודה צירי, ועל זה מעיר הב"ח, שא"כ שינו את גוף המילה למילה אחרת, ולא זה הפירוש להאריך בדל"ת, אלא מביא ממורו ורבו פירוש/ביצוע אחר.
אלא שיש להבין מהו.
וראיתי שהגאון הצדיק והחסיד ר"ש דבליצקי זצ"ל (מוריה שנה 36 גליון ז-ט תשרי תשע"ט קונטרס והוא באחד עמוד קכח) נתקשה בזה, וכתב:
"האי דקאמר שיאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו איני יודע מה זה וצ"ע".
והביא שכ"כ גם החיי אדם בכלל כא סעיף יא, וזה לשונו:
ולכן יאריך באחד ולא יאמר כמו שאומרים ההמון אֶחָדֶע שדוחקין הדלית כאלו היא בסגול אלא יאמר התיבה כתיקונה רק יאריך בנשימה ואז יכוין.
ועוד הביא שכ"כ האשל אברהם מבוטשאטש וזה לשונו:
קיבלתי ממו"ח נ"י וכו' שמשך של נשימה לבד היא כדי כוונת ההמלכה להשי"ת בשמים וארץ ורוחות העולם, והברת האותיות יהיה פשוט בלי שום שינוי כל דהו.
וגם על זה חזר וכתב הגרש"ד שאותה "הארכה בנשימה - כל עיקרה איני יודע מה היא".
והנה, הב"ח מקדים לדבריו "כשידגיש בדלי"ת". ולכאורה ביאר בזה כוונתו, שכשמדגיש/מתיז הד' מפיו, הרי בכל התזת אות שרוצים להדגיש אותה, הנה בסיום אותה הדגשה והתזה - נפלט אוויר, הוא אותו האוויר שנעצר בפה בעת ההדגשה [שאינה אלא עצירה מוחלטת של האוויר מתנועתו, קטיעה גמורה של האוויר ממהלך יציאתו הנמשך והולך - ועוצרים אותו באמצע. והיא נעשית דייקא מתוך/באמצע הוצאת אוויר, דבמה שעד כאן יצא אוויר וכעת הוא נעצר בבת אחת - זו היא ההדגשה וההתזה. ממילא ברגע (שבדר"כ הוא מיידי) שמשחררים את החסימה/עצירה - באופן טבעי ומוכרח נפלט אוויר (לכל הפחות מעט אוויר), ונשמע ממש כעין "התזה" של אוויר. וזו הסיבה שלהדגשה - קוראים גם התזה]. ובמשך אותו הזמן שנפלט האוויר הזה מפיו - שכולו מכוח עצירת/הדגשת הדל"ת - יכוון מה שיש לכוון.
והטעם מבואר גם הוא: כי אוויר זה נחשב חלק מאמירת הדל"ת, שהרי כל עצמו לא נעצר בפה אלא משום שחתכו והדגישו את הדל"ת, לכן נחשב משך זמן זה כ"הארכת הדל"ת", כמו שהדל"ת עצמה עודנה מרחשת בפיו.
אלא שכמובן זהו זמן מועט ביותר, ומה כבר ניתן לכוון בזמן זה. וכל שכן אין ניתן לקרוא לזה "להאריך בדל"ת"?
כאן בא רבו של הב"ח וחידש [וכ"כ החיי"א] - מכוח לשון הטור שצריך להאריך בדל"ת [עבור הכוונה] - שהיות שכך הוא טבע הדברים כנ"ל, ניתן "להאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו" בצורה יזומה, למשוך ולהאריך את אותה הוצאת אוויר, אם ע"י שלא מניחים לכל האוויר הזה לצאת בבת אחת, ואם על ידי שממשיכים לנשוף גם את שאר האוויר שבפיו [ולא רק זה העומד אחר כותל הפה, שנעצר בעצירת הדל"ת].
א"כ, יש לומר שזו כוונת הב"ח: "להאריך בד' דאחד, פי': כשידגיש בדלי"ת - יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו".
וכל זה דברי הב"ח והחיי"א.
אבל האשל אברהם לכאורה התכוון למשהו אחר לגמרי. הוא לא אמר "רוח שמוציא מפיו", ולא אמר כלל "להאריך בנשימה", אלא אמר ביטוי שאנו מוצאים גם בהלכות תקיעת שופר: "משך של נשימה". דהיינו בלשוננו: "כדי נשימה". אי נמי: נשימת אוויר שלוקח בין מילה למילה, ובפרט שהאריך באחד, א"כ הוא צריך כעת נשימת אוויר כדי להמשיך למילה הבאה - חידש מו"ח של הא"א שכל אותו "כדי נשימה" ולקיחת אוויר חדש שאחרי "אחד" - מישך שייך ל"אחד" [שהרי כל מה שחסר לו כעת אוויר הוא כי האריך באחד] ולכן בכל אותו משך זמן הוא יכול עדיין לכוון את כוונת אחד, דהיינו את מה שצריך לכוון בדל"ת.
