פורום אוצר החכמה

בכמה מקומות השו"ע מזהיר לא להיכנס לספיקות בחיוב ברכת הנהנין, משום שבכה"ג לא יוכל לברך.

רב,יא; מי שריית צמוקים ותאנים או מי בישולם וכו' בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או אם מברך ברכה אחת מעין שלש, כהרא"ש. ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה.
רח,ד; אכל דגן חי או עשוי קליות וכו' התוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.
רי,א; ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רימון, שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית, לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית.
עוד שם; יש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית, לכן טוב ליזהר שלא לשתות (אלא) פחות מכזית, או רביעית.
רטז,ו; ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים, יש אומרים שמברך בורא שמן ערב, וי"א שאינו מברך עליו כלל, דהוי ריח שאין לו עיקר, וכיון שספק הוא, נכון ליזהר מלהריח בו.
שם סי"ד; המריח באתרוג של מצוה, מברך עליו, ויש אומרים שאינו מברך, לכך נכון שלא להריח בו.

מאידך, השו"ע נוקט בפשיטות (כדעת הרבה ראשונים) שאם אדם מסופק אם בירך ברכה לפניה או לא, מכיון שסב"ל אז לא יברך עתה אלא יאכל כדרכו, ולא הזכיר כלום שנכון וראוי לא לאכול.

קסז,ט; אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.
רט,ג; כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מבה"מ מפני שהוא של תורה.
והמשנ"ב ג"כ לא הזכיר כלום להחמיר בזה, רק כ' דאם נזדמן לו אחר שמברך עכ"פ ישמע ממנו, אבל בלא"ה כן הוא הדין דספק דרבנן לקולא ותו לא מידי.

והחילוק המתבקש הוא דשאני ספיקא דדינא מספק במציאות, אבל איני יודע בזה סברא.

חשבתי בעבר בברכה ראשונה כיון שאני רוצה לאכול כבר חל הדין סב''ל, משא''כ בברכה אחרונה אל תאכל ואל תגרום סב''ל שמבוסס על ספק דרבנן לקולא. (ואולי אפשר לומר שבברכת הריח כיון שאינו דבר ממשי כאכילה או כיון שאין בו צורך כאכילה לא נחשב שכבר חל הדין של סב''ל. או באו''א שכיון שאין בו צורך כאכילה נכון להחמיר ככל ספק דרבנן כשאפשר בקל ועצ''ע)

להעיר מלשון ש''ע הרב בנוגע להמסופק אם בירך המוציא ''ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול''

נראה שבכל הנ"ל - אם אפשר לצאת מידי ספק - עדיף וראוי ונכון לעשות כן, אבל אם קשה הדבר - לא יאמרו לאדם שלא יאכל כלל וכדו'.
ברוב הענינים נאמר שלא יאכל באופן פלוני אלא באופן פלוני (דווקא בתוך הסעודה, דווקא כזית ודאי, וכדו').
ועד"ז מצאנו בהלכות ליל הסדר, שכתבו הפוסקים לאכול כרפס דווקא פחות מכזית, מפני המחלוקת אם לברך עליו ברכה אחרונה וכו'. ומאידך בכוס רביעי - לשתות דווקא רביעית שלמה כדי להימלט מן המחלוקת על ברכתה האחרונה.
הכל סביב "מהיות טוב - אל תקרי רע".

והאתרוג (וכן פת חמה שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מלהריח בה מפני המחלוקת אם לברך "שנתן ריח טוב בפת") - כנראה כפי שכתב ר' אליהו לעיל: מפני שאין כ"כ צורך בריח.

החילוקים בזה אינם מבוררים לי כה"צ, רק באתי כעת להוסיף מקור, בשו"ע רח,ג על תערובת שקדים וקמח.

עושה חדשות כתב:החילוקים בזה אינם מבוררים לי כה"צ, רק באתי כעת להוסיף מקור, בשו"ע רח,ג על תערובת שקדים וקמח.

שם הספק אינו האם חייב ברכה, אלא מה לברך, ושעדיף לאכול בסעודה מלברך ברכה כוללת וע''ז יש גם הב''ח ועוד לגבי אורז

יש לציין גם את ה'מעשה רב' דלהלן:

מעט דבש כתב:יש לציין גם את ה'מעשה רב' דלהלן:

מעשה רב - אכילה פחות מכשיעור.png

פלא גדול על האמירה "חובה עליו להוסיף" וכו'!
עד כאן לא מצאנו אלא לשונות של "טוב/יש (לעשות כך וכך)" או "אין לעשות כך וכך", אבל חובה?!
וכי כל מי שאכל דברים שהם "פת הבאה בכיסנין" רק לשיטה אחת - יהיה עליו חובה לאכול פת כדי לצאת מספק ברכת המזון?!

זה לשון מהר"י חגיז בהלכות קטנות ח"א סימן רנ"ו:

שאלה מי שנסתפק בברכה כיצד. תשובה יקח תינוק דלא חכים ולא טפש ולא כההוא (מנחות כ"ט) דתפילין דיודע להבחין בין ויהרוג לויהרג ח"ו אלא תינוק שמתחיל לדבר וקורא עמו תיבה בתיבה ואם אין עמו תינוק יתענה כל ימיו [עי' רא"ש פרק ו' דברכות סי' ט' דהיינו דוקא אם מסופק בברכה אחרונה אבל בברכה ראשונה יכול לברך שהנ"ב ועי' בח"ב סי' קמ"ו]:

אך לענ"ד נראה מלשונו שכתב כן באופן סרקסטי, אי משום שידע שהשואל שאל כדי לקנטר, אי משום ששאל דבר שאינו מסוים ולא שייך להשיב תשובה ע"ז שהרי בכל מציאות משתנה הדין.