פורום אוצר החכמה

אחרי מו"מ עם חברי שליט"א בסתירה הזאת
אני מציע את הדברים לחוו"ד של חו"ר הפורום

לכאורה יש בזה סתירה בדברי הרמח"ל במאמר החכמה, מיניה וביה,

בתחילה כתב הרמח"ל זצ"ל:
"והנה יש לנו לשבח לפניו שנתן לנו חלק גדול ויקר במציאות, שהרי אנחנו המעותדים להידבק בו, ואנו הזוכים לעבוד לפניו ולהיות עובדים לפניו לנצח נצחים, וזהו שלא עשנו כגויי הארצות וכו', והיינו שבחינתינו בחינה נבדלת מכולם לגמרי, ואנו מציאות אחד בפני עצמו, מעותד לעבודתו ולדבקות בו יתברך, וזהו שלא שם חלקנו כהם".

ובהמשך כתב הרמח"ל זצ"ל:

"והנה בתחילה יהיה תיקון הראשון, שכל הנבראים יתקדשו בקדושתו יתברך במה שישתעבדו למלכותו, אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהיא אפילו מדרגת ישראל עתה, וזה על ידי קבלת עול מלכותו יתברך עליהם, ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם, וזהו ויקבלו כולם וכו', אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו יתברך, הנה יעלו מעילוי לעילוי עד אין תכלית".

וצ"ע [מג"א שליט"א שמעתי שהרמח"ל חוזר על יסוד זה שמעלת ישראל חלוקה מאוה"ע לגמרי, בעוד כמה וכמה מקומות, וכמדומה בספר דרך ה' ועוד].

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה אות נ"א

"אבל תורה שבעל פה הוא מסטורין שלו מה שבמחשבתו יתברך דזה אי אפשר להתגלות בכתב כלל רק על ידי חכמי ישראל בדור דור שחושבים מצד דביקות מחשבתם בו יתברך. וזה אי אפשר לאומות העולם כלל כי תורה שבכתב דהוא אתערותא דלעילא אפשר לאומות העולם לחשוב אם יעוררום יעשו גם הם. אבל בבני ישראל האתערותא דלעילא מוליד אתערותא דלתתא וחשק בהם כנוקבא לגבי דכורא דאחר משכני נרוצה. ואנו מוסיפים עוד מצות וגדרים דרבנן הרבה יותר משל תורה מצד גודל החשק שלנו. וכל מה שמוסיפים הוא גם כן תורה שלימה. כי הוא מרצון השם יתברך וממסטורין שלו להיות ההוספה נעשה רק על ידי תוקף החשק דאתערותא דלתתא שנתעוררו חכמי ישראל המתקנים לתקן זה. ובחשק זה נדבקו בו יתברך ונעשה כביכול כולא חד. ועל כן אמרו ז"ל (גיטין ס:) על פסוק על פי וגו' כרתי ברית דעל תורה שבעל פה הוא עיקר הברית. ועל כן בבתרייתא שהוא תקיעות דרבנן דנתגלה לו דהאתערותא דלעילא פעל אתערותא דלתתא וכן כמים הפנים לפנים. אמר השתא ודאי כו' וכן הוא האמת דכל ראש השנה בעת תקיעת שופר נתעורר למעלה מקצת משופר גדול דלעתיד וממילא הוא מתערבב לגמרי. ועל כן תוקעין אז כשעומדין בתפלה שהוא רומז לכנסת ישראל דכל כחם הוא בפה דתפלה דמכירים שהם חסירים רק השם יתברך עוזרם על הכל ועל כן הוא בעמידה כדרך המבקש מרבו. וזה כל הבדל בין ישראל דמונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום על כן נמשכים בקל אחר השם יתברך. ואומות העולם מונין לחמה דרוצים להיות אכיל דיליה ולא להצטרף להשם יתברך כלל. ועל כן ראש השנה דמלכי עכו"ם הוא מתשרי כי ענין מלכותם הוא כדי להאבידם כמו שאמרו ז"ל (חולין פט.) נתתי גדולה לנבוכדנצר כו' ושארי דנתגאו על ידי זה. כי המלך הוא המושל בכל על ידי זה מתגאה לחשוב הכל שלו. והם המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו' דידוע סודם מהאר"י במלכין קדמאין שהוא הכל הביטולים שמצד המחשבה שהיה במדת הרחמים וכל מלוכת העכו"ם נמשך מזה. כי המחשבה היה כמו שיהיו ישראל לעתיד דנקיבה תסובב גבר ועתידין ליקרא בשמו של הקב"ה (ב"ב עה:) דיהיה באמת הכל שלהם. אך זהו כשיהיה תכלית ההתגלות דראו כל בשר כי פי ה' וגו' שיהיה אור הלבנה כאור החמה. ובעולם הזה אי אפשר זה וראה שאין העולם מתקיים ושיתף בעשיה מדת הרחמים בניסן שהוא ראש לחדשי הלבנה. וממנו מונין למלכי ישראל שנמשלו ללבנה כמו שאמרו ז"ל (חולין שם) נתתי גדולה לדוד והשפיל עצמו וכן כולם. כי זה כל מלכותם להכיר דהכל מהשם יתברך ודמלכותו בכל משלה. ודוד הוא דרגא דתפלה כמו שכתוב בזוהר (ח"ג מט ריש ע"ב) על פסוק ואני תפלה. כי שורש כל אומה הוא המלך וכל ענין המלכות הוא נמשך ממלכותו יתברך כמו דמברכין שחלק מכבודו. ולאומות העולם הוא לבריותיו כיון דהם אין מכירים זה רק דבעל כרחם לב מלכים ביד ה' להיות כגרזן ביד החוצב ונקרא בריותיו לבד דעל כרחו נמשך אחריו. מה שאין כן במלכי ישראל נקרא ליראיו כי אצל המלך שהוא התקיף הגדול יש עוד אדרבה יראה יתירה מפני השם יתברך דכיון שכורע בתפלה שוב אינו זוקף (ברכות לד:) דמכיר חסרונו ביותר עד שאין יכול להרים ראש כלל נגד השם יתברך.

מהלך ראשון:

לעתיד כל הנבראים ידבקו במדרגת ישראל עתה, ועוד יותר מכך, בזכות ישראל שנבחרו בתחילה להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש.
אבל ישראל עצמם בוודאי גם אז יהיו נבדלים לגמרי מהם, בערך הראוי לפי המדרגה אז של כלל הנבראים, כי הם עיקר הבריאה ועיקר המלכת ה' תלויה בהם.
הדבקות של ישראל בה' ב"ה היא דבקות בעצם כבנים לאב, אלא שכעת אין לכך גילוי, ואז יהיה לזה גילוי יותר, והגילוי ששייך בזה כעת זה עצם ההבדלה מאומות העולם, והגילוי שיהיה לזה אז, יהיה ממש מדרגת גילוי בעצם, ועל כך אמרו חז"ל (עי' ב"ב עה:) שיאמרו על כל יהודי קדוש קדוש קדוש, וכמו שטעו המלאכים באדה"ר (ב"ר ח, י).

מהלך שני:

איני רואה בזה כל כך קושיא למי שרגיל בענין הערכים, כי בערך ישראל עתה יהיו אז אומות העולם, אולם ברור שאז ישראל יהיו במעלה שונה בתכלית במהותה מהגויים, וכמה שהגויים יתעלו אין זה נוגע למהות ישראל כלל (שלא לדבר על כך שגם ישראל יתעלו ממעלתם הגבוהה מהגויים לאין תכלית).
ומה שאמר בתחילה שרק ישראל מעותדים לידבק בו ומשמע שהגויים לא ידבקו, באמת לא הקפיד לדקדק בזה וכוונתו בעיקר לדבקות להיות עובדים לפניו, וזה לא יהיה אצל הגויים, אלא רק ישתעבדו למלכותו וידבקו בו.

באינסוף מקומות בתנ"ך ובחז"ל משמע להדיא שבחירת ישראל ומעלתם היא נצחית, ותישאר גם כשיתעלה כל העולם ויתוקן מקלקוליו והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וגם אז יהיו ישראל מקור ההשפעה בזה גופא לכל העולם, ובבחינת עיקר וטפל, מקור והשפעה, שורש/גזע וענפים.
ואולי בהתעלות העולם באלפים שאחר השביעי ישתנה דבר זה, ודברי התנ"ך וחז"ל אמורים על השלבים הקודמים, וכד"א כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, וכיו"ב.

אציין מ"מ אחד מתנחומא קדושים סימן ה:

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. לָמָּה, לְפִי שֶׁהִדְבַּקְתִּי אֶתְכֶם לְמָתְנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ וְגוֹ' (ירמיה יג, יא). לְפִיכָךְ, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי אֵינֶנִּי כְּבָשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אֵין רְשׁוּת לְהֶדְיוֹט לְהִקָּרוֹת בִּשְׁמוֹ. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ לְקַטְרֵג אֶת חֲבֵרוֹ, קוֹרֵא לוֹ אַגּוּסְטָה פְּלוֹנִי וְאֵין לוֹ חַיִּים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל שֵׁם חָבִיב שֶׁהָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּהֶם קָרָא אֶת יִשְׂרָאֵל. קָרָא שְׁמוֹ אֱלֹהִים, וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם (תהלים פב, ו). נִקְרָא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ (איוב ט, ד). קָרָא לְיִשְׂרָאֵל חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו). נִקְרָא דּוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: דּוֹדִי צַח וְאָדֹם (שה״ש ה, י). וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל דּוֹדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִכְלוּ רֵעִים וְגוֹ' (שם פסוק א). נִקְרָא בָּחוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּחוּר כַּאֲרָזִים (שם פסוק טו). וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל בַּחוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ז, ו). נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' (ירמיה ג, יב). וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל חֲסִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי (תהלים נ, ה). נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת (ישעיה ו, ג), וְכֵן כִּי קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת (תהלים צט, ט). וְקָרָא לְיִשְׂרָאֵל קְדֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, קְדֹשִׁים נִקְרֵאתֶם. לֶעָתִיד, וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ (ישעיה ד, ג).

מקורו של הצד השני הוא פשוט כי בבריאת העולם נברא רק סוג אדם אחד, אדם הראשון, נשמה חלק אלוק ממעל ויפח באפיו נשמת חיים בגוף קדוש מהלך בגן עדן, ופשיטא שזהו מה שקוראים היום "ישראל", ורק בגלל חטאו ירד למדרגת גוי, סילוק הנשמה וגוף עכור וגורש מגן עדן. והמשיך הקלקול והעמיק, בשבעה סילוקי שכינה מהארץ לרקיע השביעי, והתחיל להתתקן באברהם שהורידה רקיע אחד ונשלם במשה שהורידה לארץ ביום שהוקם המשכן. אם כי לא תוקן כמו קודם, כמש"כ השערי אורה שמתחילה היתה השכינה בכל הארץ, כי היתה בארץ עצמה, וכעת היא לא בארץ עצמה אלא על הארץ, "כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ולכן נדדה עם ישראל במדבר, עד שנקבע לה מקום בארץ ישראל וירושלים מעל הארץ במקום קבוע ולכן צריכה בית. [ובספורנו מדייק בסוף פרשת יתרו שאלמלא חטא העגל היה מתקרב יותר למצב הקודם, שבכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך, ולא היה צריך משכן. ומתאים עם דברי חז"ל בכ"מ שבמתן תורה ולפני חטא העגל (ולפני שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה) תוקן חטא אדה"ר והיו במדרגת עולם הבא, מעותדים להיכנס מיד לא"י לתיקון השלם]. והחסרון הזה שעדיין ישנו הוא הפתח לקלקול חוזר, ואכן נחרב הבית ונדדה שכינה וכו'. ובתיקון השלם יחזור להיות כמקדם, ישתוו כל המקומות, וכן כל הנפשות, וכן כל הזמנים, ויהיה יום שכולו שבת שהוא חמדת ימים.
וראה במלבי"ם על הפסוק הנורא ונגלה כבוד הויה וראו כל בשר יחדיו:

"ונגלה" מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר.
א) כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד "ונגלה" יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה.
ב) עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה' שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ"ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל אז יתראה "כבוד ה'" וידעוהו.
ג) עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה' בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין "יראו".
ד) עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה "יראו כל בשר" גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה' והתגלות אלהותו.
ה) עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה' מועטים, יחידים השרידים אשר ה' קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו "כל בשר" כי מלאה הארץ דעה את ה'.
ו) עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ"ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה.
"כי פי ה' דבר" והבטיח זאת.

ובקיצור, טענת הצד השני שמה שהיה הוא שיהיה, ואם נברא אדם אחד שהוא ישראל כך יהיה לעתיד לבוא כל מין האדם יהיה ישראל, כי המצב שבאמצע שיש גויים הוא מצב של קלקול האדם, וכשהוא יתוקן יחזור המצב לקדמותו.
ואכן לא כל הגויים יזכו לכך, אלא רק מי שיאחז בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם, ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אבל מי שיזכה - יזכה לגמרי.

וטענת החולקים היא שמה שהיה לא יהיה יותר, כי הקלקול היה עמוק וקבוע, שיבר את הבריאה באמת, ואחריו דור הפלגה, המבול, וסדום, והתחילה בריאה חדשה באברהם [בהבראם באברהם, אני עושה אותך בריה חדשה], ונסתם הדבר בסיני סיתום שאין אחריו פתיחה [דרך ה'], וגם אחרי חטא העגל קיבל הקב"ה בקשת משה ונפלינו אני ועמך שלא תשרה שכינה על גויים, ונבחרה א"י מכל הארצות, וירושלים מכל ישראל, ובית המקדש מכל ירושלים. ורק חסידי אומות העולם [שקיימו שבע מצוות בני נח מכוח תורת משה, רמב"ם מלכים] יזכו לעולם הבא שלעתיד לבוא, וגם הם רק מכוח הסתפחות לישראל כמדרגת גרים, שישראל יהיו העיקר. וכך גם בעולם, האופן שבו יהיה כל העולם קדוש הוא שתתפשט קדושת ארץ ישראל על כל העולם וקדושת ירושלים על כל ארץ ישראל.

כלומר: כו"ע מודו מה היה בשעת הבריאה, וכו"ע מודו שהיה קלקול ששינה את סדרי העולם לגמרי. המחלוקת היא כאשר תוקן הקלקול הזה - עד כמה תוקן ויתוקן. האם יחזור לקדמותו ממש, או לא [וגם בתיקון יישאר צביון התיקון: אברהם וזרעו העיקר, ומהם יונקים כולם].

והיות שזו המחלוקת, ניתן עוד יותר להבין את הצד שהדבר תלוי בערכין, ובשלבי עליית העולם לעתיד. שיש שלב שבו עדיין יש תפיסת מקום לקלקולים ותיקונים, ויש שלב שבו כבר מתאחד הכל [ועדיין הוא עולם קיים ובחינת גוף וכו'].

כתבתי בחופזי עבור רווחא דשמעתתא.

כמובן לציין את לשון הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל [יג, יג] אף על ימות העולם הזה:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים

כמדומה עסקנו בזה במקו"א, ולע"ע די בציון זה לכאן.