פורום אוצר החכמה

כדכד כתב:ב. אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

כדכד כתב:על עבירה מג' עבירות יכול עונש לכפר אבל על פגם רוחני כלה"ר לא.

כדכד כתב:אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

כדכד כתב:ב. אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה, והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו (שבועות לט.) שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות, וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש.
אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, אמרו בפ' יש בערכין (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', וכן במס' נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים, ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג, היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר.

כי תעלה על דעתך דלשה"ר שאמרו חז"ל שהוא שקולה כע"ז וג"ע ושפ"ד א" יהרג ואל יעבור?
וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה, אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העון.

עקביה כתב:

כדכד כתב:אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

הגע עצמך, מה יותר חמור - לדבר לה"ר על ראובן, כך שעלול להגיע לו נזק, או לרצוח אותו נפש?

כלל זה יהא נקוט בידינו, לעולם אין להשליך את השכל לפח האשפה.
אם אנו לומדים דבר אגדה הנראה לכאורה מתנגש חזיתית עם השכל הישר ועם הסברא הפשוטה (כמקרה זה), על כרחינו שצריך להיות לו פירוש ויישוב, אבל חס לנו מלהשליך את שכלנו אחרי גוונו.

כדכד כתב:באגדה, בשורש - החומרא או הקולא היא לפי מדרגת העוון הרוחנית
באגדה חז"ל אומרים שלה"ר חמור כנגד ג' עבירות ומכאן שודאי שהוא יותר חמוקר מכל אחת לבדה
על עבירה מג' עבירות יכול עונש לכפר אבל על פגם רוחני כלה"ר לא.
אין שום חידוש בכך שנאמר שדבר חמור מדי בשביל שעונש יכפר עליו. מצינו כעין זה בגלות לרוצח בשוגג שאם השוגג קרוב למזיד לא יוכל להתכפר בגלות.
באופן כללי לה"ר הוא פגם רוחני ואינו יכול להימד בכלים של עונש ב"ד כמו עבירות אחרות

עקביה כתב:

כדכד כתב:אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

הגע עצמך, מה יותר חמור - לדבר לה"ר על ראובן, כך שעלול להגיע לו נזק, או לרצוח אותו נפש?

צופה_ומביט כתב:לא קשיא. מצד הבין אדם לחברו - לרצחו נפש, מצד הבין אדם למקום - לדבר עליו לשוה"ר. וק"ל.

עקביה כתב:

כדכד כתב:אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

הגע עצמך, מה יותר חמור - לדבר לה"ר על ראובן, כך שעלול להגיע לו נזק, או לרצוח אותו נפש?

כלל זה יהא נקוט בידינו, לעולם אין להשליך את השכל לפח האשפה.
אם אנו לומדים דבר אגדה הנראה לכאורה מתנגש חזיתית עם השכל הישר ועם הסברא הפשוטה (כמקרה זה), על כרחינו שצריך להיות לו פירוש ויישוב, אבל חס לנו מלהשליך את שכלנו אחרי גוונו.

כנראה יש בלה"ר פגם מסוים הקיים בג' עבירות, ולכן אמרו שהוא שקול כשלשתן.

כדכד כתב:כתב רבנו החפץ חיים הלכות לה"ר כלל א סעיף ד במקור החיים:
"אמרו חז"ל על ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה"ז ואין לו חלק לעוה"ב ואלו הן ע"ז ג"ע וש"ד. ולשון הרע כנגד כולן. והביאו חז"ל על זה ראיה מן הכתובים ופירשו הראשונים דהכוונה על אלו שהורגל ובעוון זה בתמידות ואין מקבלים על עצמם להשמר ממנו מפני שנעשה הדבר אצלם כהתר".
ושם באר מים חיים ס"ק ו':
"אמרו חז"ל - לשון הרמב"ם שם (פ"ז ה"ג)והסמ"ג לאוין ט', והוא בתוספתא דפאה (פ"א ה"ב), וכמעט כל המימרא איתא ג"כ בערכין (דף ט"ו ע"ב) בגמרא עייי"ש.
אך דבגמרא איתא סתם שחמור מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים והתוספתא מבאר דאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה ישנו גם כן בירושלמי פ"א דפאה ע"ש אך בירושלמי הוא קצת בנוסח אחר".

כדכד כתב:ושם באר מים חיים ס"ק ו':
"אמרו חז"ל - לשון הרמב"ם שם (פ"ז ה"ג)והסמ"ג לאוין ט', והוא בתוספתא דפאה (פ"א ה"ב), וכמעט כל המימרא איתא ג"כ בערכין (דף ט"ו ע"ב) בגמרא עייי"ש.
אך דבגמרא איתא סתם שחמור מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים והתוספתא מבאר דאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה ישנו גם כן בירושלמי פ"א דפאה ע"ש אך בירושלמי הוא קצת בנוסח אחר".

עקביה כתב:הרי לנו שלא אמרו כך על סתם דיבור של לה"ר, אלא על מה שיכול להיגרם במקרה קיצוני

לבי במערב כתב:

עקביה כתב:הרי לנו שלא אמרו כך על סתם דיבור של לה"ר, אלא על מה שיכול להיגרם במקרה קיצוני

לכאורה אינו מדויק, אלא שמהעלול להגרם במקרה־הקיצון - למדו על חומרתו של כל דיבור לה"ר.
ובדרך זו אתי שפיר גם ד' הח"ח, ופשוט. בלי קשר, אכן אי"צ (ולא ראוי) "להשליך דעתו אחריו", אך עכ"ז - 'מותר' (וצריך) להתייגע קמעא בהבנת דבריו של גאון וחסיד דמרי' סייעי'.

עקביה כתב:

כדכד כתב:ושם באר מים חיים ס"ק ו':
"אמרו חז"ל - לשון הרמב"ם שם (פ"ז ה"ג)והסמ"ג לאוין ט', והוא בתוספתא דפאה (פ"א ה"ב), וכמעט כל המימרא איתא ג"כ בערכין (דף ט"ו ע"ב) בגמרא עייי"ש.
אך דבגמרא איתא סתם שחמור מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים והתוספתא מבאר דאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה ישנו גם כן בירושלמי פ"א דפאה ע"ש אך בירושלמי הוא קצת בנוסח אחר".

אוסיף על כך מה שכתבו לי באישי, שמכיון שאמרו חז"ל שלה"ר הורג שלשה, לכן הוא חמור מרציחה.

והשבתי: נ"ל פשוט כביעתא בכותחא שכשאמרו שלה"ר הורג שלשה היינו כאשר באופן טבעי היא הורגת את זה שנאמר עליו, כלומר כשמדובר בהלשנה של מסירה למלכות, כמו דואג על אחימלך, אז נענשים גם המספר והמקבל, כי הם שותפים לפשע הנורא הזה.
לא על דיבור סתמי ונפוץ בגנות האחר.

וכתבו לי: עד כמה שזכור לי בחפץ חיים לא משמע כדברי מר.

ועל כך אני רוצה לומר שכאן באנו לשאלה גדולה, מה עלינו לעשות כאשר השכל הישר (רציחה חמורה מלה"ר) והמציאות (לא מתים שלשה על כל דיבור של לה"ר) סותרים את דברי הח"ח?
האם עלינו להשליך את השכל לפח ולהתהלך כסומים בארובה, או שמא עלינו לשמוע בקול אזהרתו של הרב"ם באיגרתו לבני מרסיליא (שציטט ר' פ"ת לעיל) "ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור"?

לענ"ד אין כאן ספק. הדרך הראשונה מסוכנת ובלתי אפשרית, והשניה מחויבת והכרחית.

ולגבי כוונת הח"ח, שמא י"ל שמאחר ופרץ דרך ועשה מהפכה בנושא שמירת הלשון, הסכימה דעתו להפריז מעט בחומר העניין על מנת שהבריות יזהרו ללמוד את ההלכה ולדעת מה אסור ומה מותר.

[לסיום אעתיק את דברי רש"י על הגמ' האומרת שלה"ר הורג שלשה:
רש"י מסכת ערכין דף טו עמוד ב
לאומרו - לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו.

הרי לנו שלא אמרו כך על סתם דיבור של לה"ר, אלא על מה שיכול להיגרם במקרה קיצוני].

ולמה קורא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, עובדא הוה בגבר דהות ליה כלה בישא והות צמידה אמרה לישן ביש והוה מפייס יתה תרין זימנין ביומא חד ברמשא וחד בצפרא אמר לה אנא בעי מינך דלא תימרין לישן ביש מה עבדת אזלת ואמרת לבעלה הדין אבוך בעי לשמשא יתי ואי לית את מהימנת לי עול אתית לרמשא ואת משכח יתיה יתיב ומפייס לי אזל ורצד עלוי וחמא יתיה קאים גחון וסייח יתה אמר כבר מילא קושטן מה עבד מחא לאבוי וקטליה אובילין יתיה לדינא ואתחייב קטולין ולההיא אנתתא דאמר על אבוי לשון הרע ואיתחייבא קטולין ואשתכח לישנא קטיל תלתיהון.

ולמה הוא קורא אותו שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו ובימי שאול נהרגו ארבעה דואג שאמרו שאול שקיבלו אחימלך ואבנר

אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, ... שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע -

ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים דכתיב (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא וגו' קרי ביה נמי לא תשיא.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה.

ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר

עקביה כתב:אנא פרש דבריך, ואנא ללא גופן מוקטן.

לבי במערב כתב:

עקביה כתב:אנא פרש דבריך, ואנא ללא גופן מוקטן.

אנסה שוב (מהסוף להתחלה): אין סיבה להניח שדבריו של הח"ח מוקשים מבלי להתאמץ בהבנתם ויישובם. והענין פשוט למאד - חז"ל (והח"ח בעקבותיהם) למדו ממה שעלול להתרחש במקרי־קיצון על חומרתו של דבור לה"ר באופן כללי (גם במקרים שלכאורה אין אפשרות שיגיע לידי אסון נורא שכזה, כיון שסוכ"ס הכל תלוי זב"ז כשלהבת הקשורה בגחלת).

לבי במערב כתב:

עקביה כתב:אנא פרש דבריך, ואנא ללא גופן מוקטן.

אנסה שוב (מהסוף להתחלה): אין סיבה להניח שדבריו של הח"ח מוקשים מבלי להתאמץ בהבנתם ויישובם. והענין פשוט למאד - חז"ל (והח"ח בעקבותיהם) למדו ממה שעלול להתרחש במקרי־קיצון על חומרתו של דבור לה"ר באופן כללי (גם במקרים שלכאורה אין אפשרות שיגיע לידי אסון נורא שכזה, כיון שסוכ"ס הכל תלוי זב"ז כשלהבת הקשורה בגחלת).

יהושפט כתב:יכול להיות חמור כמו הרציחה עצמה

עקביה כתב:חמור יותר מלרצוח את אותו אדם

עקביה כתב:ומה בין זה לשלהבת הקשורה בגחלת?

לבי במערב כתב:1. כמובן שאין הכוונה לכל פרטי הדינים כו', אלא לעיקרון מטאפורי.

עקביה כתב:ומה בין זה לשלהבת הקשורה בגחלת?

2. שאפשריותו של דבור לה"ר הגורם לרציחה - היא ע"י אותם דבורים קלים שרוב בנ"א דשים בעקבם.

רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג מאות ר ואילך) דן במאמר חז"ל זה ובשאלה איך יתכן שאיסור לשון הרע יותר גדול מעבירות שאמרו עליהן "יהרג ואל יעבור":
"ואמרו רבותינו (ערכין טו, ב): שקולה לשון הרע כנגד שלש עבירות, ואלו הן: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. בעבודה זרה נאמר (שמות לב, לא): "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", בגלוי עריות נאמר (בראשית לט, ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", בשפיכות דמים נאמר (בראשית ד, יג): "גדול עוני מנשוא", ואילו על לשון הרע נאמר (תהלים יב, ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
רב. והנה אנו צריכים לפרש לך היאך יתכן כי יהיה עון לשון הרע יתר על השלש האלה, הלא על כל אחת מהן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד, א): יהרג אדם ואל יעבור עליהן, ואמרו (חולין ה, א): חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה, ואמרו (שם): כי המומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. וכאשר תשים לבך למאמרם זכרונם לברכה, תמצא לו כמה שרשים וכמה פנים.
רג. האחד - כי בעל הלשון הוא שונה באולתו עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר וידבר שפת יתר ויכה בסתר, ומי יתן קץ לענשו, כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין, בשגם עבירה קלה כבדה מאד על השנות האולת פעמים רבות, כאשר הקדמנו, אף כי חטאה גדולה ורעה חולה. וכאמרם רבותינו זכרונם לברכה: שקולה לשון הרע כנגד שלש עבירות, רצונם לומר כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו, ולא כנגד המשומד והיוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת.
רד. והשני - כי בעל הלשון תשובתו קשה, אחרי אשר למד לשונו דבר שקר ופיו שלח ברעה, מרוב ההרגל איננו שליט ברוחו, וכאילו לשונו גורם המחשבה, כענין שנאמר (תהלים נב, ד): "הוות תחשוב לשונך", ונאמר (קהלת י, יב): "ושפתות כסיל תבלענו", ונאמר (משלי יח, ז): "פי כסיל מחתה לו", "מחתה" לשון יראה ומגור, רצונו לומר, כי הכסיל יירא ויגר מזעם לשונו פן יוקש בו כאשר יירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו.
רה. והשלישי - בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר אך דבר שפתים הוא, ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה, ואם שוב ישוב אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלימה להנקות מפשע רב, כי יקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש.
רו. ואמר שלמה עליו השלום (משלי כא, כד): "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", פירוש: הלץ אשר גבר זדונו להכות בלשונו בגאותו וגאונו ועברתו וחרונו, אל תאמר כי בלשונו לבד יכה ולא במעשה, כי ידוע תדע כי הוא עושה בעברת זדון, רצונו לומר, כי אם לא יוכל להכות את אויביו בלשונו ויוכל הכות בו במעשה, יכה בעברה ולא יחמול, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין ירושלמי פרק י, הלכה ב): בענין דואג, כי כאשר צוה שאול להכות בכהנים וימאנו אנשיו להכותם, אמר לדואג: אתה הכית בלשון אתה תכה בחרב! שנאמר (שמואל א כב, יח): "סוב אתה ופגע בכהנים".
רז. והרביעי - אם ישוב בעל הלשון בתשובה צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו, והוא לא יזכור מספר כלם, כי רבים מכאובים הכאיב וכמה נפשות הדאיב, גם רבים מאשר זכר, כי אותם עכר, והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה, יתבייש להודיעם ולגלות אזנם על אשר גמלם רעה, כי הוא מכה ואין מכתו ידועה, כענין שנאמר (תהלים קכ): "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים", על כן נמשל לשון הרע לחץ, כי המושך בקשת פעמים רבות ישלח חציו באדם ולא נודע מי הכהו.
רח. ועוד על ענין אחר נמשל לחץ, כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו ישיב חרבו אל נדנה, לא כן זורק החץ, כי אין בידו להשיבה, - כן בעל לשון הרע אחר אשר יצא הדבר מפיו לא יוכל לתקן. ופעמים שידבר על פגם משפחה והזיק כל הדורות הבאים אחריו, ולא תגיע עליו מחילה מזה, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא ירושלמי סוף פרק ח): כי המדבר בפגם משפחה אין לו כפרה עולמית. והנה המשלח לשונו גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר, כי על מי לא עברה רעתו תמיד. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ, א): כי האפיקורס אין לו חלק לעולם הבא.
רט. והחמישי - כי לשון הרע תביא את בעליו לתת את פיו לדבר על השם - תועה, כמו שנאמר (תהלים עג, ט): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", ואין בכל העבירות אשר ישיג ענשם לעונש המטיח דברים. ואמרו רבותינו (ערכין טו, א): עשר נסיונות נסו אבותינו ובכלם לא נתחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד, כח): "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם", ונאמר (דברים א, לד): "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר", ונאמר (מלאכי ב, יז): "הוגעתם ה' בדבריכם".
ואמר דוד עליו השלום (תהלים נ, טז - כ): "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך - אם ראית גנב ותרץ עמו - פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר". הנה למדת מזה, כי אין התורה מגינה על בעלי לשון הרע ועל המשומד לגנוב ונאוף, וכי אינם ראויים לעסוק בתורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה כא, א): דואג כיון שסיפר לשון הרע אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו. ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם): עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור", על העובר עבירה דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו.
רי. והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע! המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה, עד כי השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד עליו השלום (תהלים קיט, כג): "גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך", פירוש: הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בי, בעוד אשר אשיח בחקיך. ואמרו רבותינו (ערכין טו, א): מרפא לשון הרע להנצל ממנו שיעסוק אדם בתורה, שנאמר (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים", וזהו שנאמר (תהלים לט, ב): "אשמרה לפי מחסום", ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים לט): כי המחסום הוא העסק בתורה"

כדכד כתב:עד כמה שזכור לי בספר שמירת הלשון שער הזכירה פרק ד כותב החפץ חיים (נדמה לי שהוא מצטט מישהו אבל איני זוכר בבירור) בדיוק את זה שלספר לשון הרע על האדם חמור מלרצחו נפש שכן כאן בשפיכות דמים הורג אחד וכאן הורג שלשה והוא מביא את מאמר חז"ל הזה.

עקביה כתב:1. בעניותי לא הבנתי כלום.
2. לא ולא. דיבור לה"ר הגורם לרציחה נעשה באופן מחושב היטב. אין זה דיבור קל שבנ"א דשים בעקבם.

לבי במערב כתב:

כדכד כתב:עד כמה שזכור לי בספר שמירת הלשון שער הזכירה פרק ד כותב החפץ חיים (נדמה לי שהוא מצטט מישהו אבל איני זוכר בבירור) בדיוק את זה שלספר לשון הרע על האדם חמור מלרצחו נפש שכן כאן בשפיכות דמים הורג אחד וכאן הורג שלשה והוא מביא את מאמר חז"ל הזה.

כדכד כתב:סליחה שאני חוזר רגע לדיון הקודם.
עכשו מצאתי בפורום סיכום על הלכןת לשון הרע כלל א ומצאתי שם שכבר רבנו יונה נדרש לשאלה שנשאלתי לעיל באשכול. איך תכן שלה"ר חמור מג' עבירות והוא עונה על כך ואצט מהסיכום שציטט את דבריו שם:

תורת המן כתב:

כדכד כתב:ב. אני רוצה שיסבירו לי למה לא נכון שלה"ר חמור מג' עבירות אם חז"ל אמרו שהוא שקול כשלשתן.

אעידה לי ג' עדים נאמנים

ז"ל שו"ת הריב"ש [סי' קעא]:

ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה, והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו (שבועות לט.) שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות, וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש.
אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, אמרו בפ' יש בערכין (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', וכן במס' נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים, ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג, היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר.

וז"ל שו"ת פני יהושע [ח"ב סי' מד]:

כי תעלה על דעתך דלשה"ר שאמרו חז"ל שהוא שקולה כע"ז וג"ע ושפ"ד א" יהרג ואל יעבור?
וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה, אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העון.

ובספר מרגניתא דר"ב להגאון ברוך טעם [עמ' רכא]:

מרגניתא.png

תורת המן כתב: . . המשיכה בלי שום התייחסות להדברים כלל רק עם סברות ודמגוגיה

עקביה כתב:

כדכד כתב:סליחה שאני חוזר רגע לדיון הקודם.
עכשו מצאתי בפורום סיכום על הלכןת לשון הרע כלל א ומצאתי שם שכבר רבנו יונה נדרש לשאלה שנשאלתי לעיל באשכול. איך תכן שלה"ר חמור מג' עבירות והוא עונה על כך ואצט מהסיכום שציטט את דבריו שם:

לא דקדקתי בכל דבריו, אבל נ"ל שעולה מהם שהחומר העצום של לה"ר הוא לא בדיבור מסוים, אלא במי שלא שם מעצור ללשונו ולא ישוב מפני כל.