לשון הרע על חנות

[כדכד]

דיון שנערך על שולחן השבת שלנו:
א' מהיושבים אמר: אל תקנו בחנות פלוני כי למאכל מסויים שלהם חסר בטעם.
א' האחרים שאלני אם אין בזה לה"ר שהרי הח"ח כותב שגם על חפצי חברו אסור להוציא דבה.
עניתי שלכאורה יש בזה לה"ר
אז אמר עוד א' שאולי על טעם לא שייך לה"ר כי לכ"א יש הטעם שלו
אני חושב שזה נכון כאשר האומר אומר: "לי זה לא היה טעים" ואז אפשר להניח שאחרים יחשבו לבד אם אולי להם זה כן יהיה טעים.
אבל כשאומר להדיא: "אל תקנו כי חסר שם טעם" זה כן לה"ר וזה יהיה מותר רק אם חושב שמישהו באמת רוצה לקנות שם ומתכוון לתועלתו.
מה דעת רבותינו חכמי הפורום בענין?

[האמת אדרוש]

מה נפשך. אם דעתו לקנות, אז ודאי לתועלת יחשב, ואם אין דעתו לקנות מה לשון הרע יש בו מאחר שאין בו משום גנאי על הבעלים?

[כדכד]

לא היה דעתו של אף אחד מהנוכחים לקנות בזמן הקרוב (הדיון היה בכלל בשבת)
ומי שקנה רצה לפרוק את הזעם והאכזבה שלו מהחנות
מה שכתב מר שאין בו משום לה"ר מאחר שאין בו משום גנאי על הבעלים
אינו מובן לי שהרי הבאתי במפורש מהחפץ חיים שכתב שכשם שאסור להוציא דבה על חברו כן אסור להוציא דבה על נכסי חברו
ומפורש שם שכשאומר שהסחורה אינה טובה או יקרה ה לה"ר על נכסי חברו ואסור
ושמא כוונת מר שהאומר על סחורת מזון שחסר בה טעם אינו נחשב גנאי? אם כן למה? האם משום מה שכתבנו קודם שההבדל בטעם משתנה מאדם לאדם.

[האמת אדרוש]

לשה״ר על סחורתו של חבירו אסורה רק כשגורם היזק לחבירו. ואם אין דעתם כלל לקנות משם אז יש לעיין אם נחשב כלשון הרע, מאחר שאינו מגנה הבעלים.

[כדכד]

וסוד זה מי גילה למר?
החפץ חיים אומר שלשון הרע על אדם אסור גם כאשר ברור שלא ייגרם לו היזק מכך.
עוד אומר החפץ חיים כי כשם שאסור לומר לה"ר על חברו כך אסור לומר לה"ר על נכסי חבירו.
מההשוואה "כשם שעל חברו כך על נכסי חבירו, אני לומד שכשם שאסור לומר גנאי על חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך כך אסור לומר גנאי על נכסי חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך.

[כולל יונגערמאן]

לכאורה פשוט שכל עניני הרייטינג וכו' המקובל כהיום ליתן על חנות ברשת, כל עוד לא כותבים את זה לשם נקמה ובכוונה להפסיד ממון חבירו, לא שייך בזה לשון הרע. זה ממש לתועלת מעצם עצמותה, וברור שמפני תיקון העולם אין כל בעיה בזה. לא יתכן שאיסור לשון הרע מחייב אנשים לחיות כסומא בארובה. לכל היותר - אם אכן נניח שיש בזה סרך לשון הרע - על המקבל לא להחליט שאמנם כן הדברים כמו שסיפרו לו, אבל עדיין למיחש מיהא בעי'

וה"ה והוא הטעם בסיפור שלנו.

[האמת אדרוש]

וסוד זה מי גילה למר?
החפץ חיים אומר שלשון הרע על אדם אסור גם כאשר ברור שלא ייגרם לו היזק מכך.
עוד אומר החפץ חיים כי כשם שאסור לומר לה"ר על חברו כך אסור לומר לה"ר על נכסי חבירו.
מההשוואה "כשם שעל חברו כך על נכסי חבירו, אני לומד שכשם שאסור לומר גנאי על חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך כך אסור לומר גנאי על נכסי חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך.

כן כתבו כמה פוסקים בראיות ברורות, ויעויין מש״כ בחלקת בנימין שם, וכן בספר חוט שני על שמירת הלשון.

[האמת אדרוש]

לכאורה פשוט שכל עניני הרייטינג וכו' המקובל כהיום ליתן על חנות ברשת, כל עוד לא כותבים את זה לשם נקמה ובכוונה להפסיד ממון חבירו, לא שייך בזה לשון הרע. זה ממש לתועלת מעצם עצמותה, וברור שמפני תיקון העולם אין כל בעיה בזה. לא יתכן שאיסור לשון הרע מחייב אנשים לחיות כסומא בארובה. לכל היותר - אם אכן נניח שיש בזה סרך לשון הרע - על המקבל לא להחליט שאמנם כן הדברים כמו שסיפרו לו, אבל עדיין למיחש מיהא בעי'

וה"ה והוא הטעם בסיפור שלנו.

מעניין לדעת אם יש איסור קבלה בלב לענין לשה״ר על נכסי חבירו כששומע לתועלת ומותר להרחיק עצמו בלא״ה מדין ״למיחש מיהא בעי״.

[כדכד]

וסוד זה מי גילה למר?
החפץ חיים אומר שלשון הרע על אדם אסור גם כאשר ברור שלא ייגרם לו היזק מכך.
עוד אומר החפץ חיים כי כשם שאסור לומר לה"ר על חברו כך אסור לומר לה"ר על נכסי חבירו.
מההשוואה "כשם שעל חברו כך על נכסי חבירו, אני לומד שכשם שאסור לומר גנאי על חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך כך אסור לומר גנאי על נכסי חבירו גם כשלא ייגרם לו נזק מכך.

כן כתבו כמה פוסקים בראיות ברורות, ויעויין מש״כ בחלקת בנימין שם, וכן בספר חוט שני על שמירת הלשון.

"כמה פוסקים" - מי?
,בראיות ברורות" - כל כך ברורות עד שאין צורך להביאם?
"בחלקת בנימין שם" - מי זה "חלקת בנימין"? איפה זה "שם"?
"בספר חוט שני על שמירת הלשון" איפה?

[כדכד]

ראיתי אח"כ בחפץ חיים של דרשו שמביא כדברי מר מהחוט שני וגם מהאבן ישראל.
אולם הדברים תמוהים לענ"ד
שכן אם ייגרם צער או נזק לבעלים - יהיה לשון הרע לספר כל דבר שעלול לגרום לזה ולאו דווקא על נכסיו ומה השמיענו הח"ח בהלכה שאסור לספר על נכסי חבירו, אם לא שגם לה"ר שהוא רק על נכסי חבירו ולא שיגרום לחבר צערה או נזק גם אסור לספרו?

[כדכד]

לכאורה פשוט שכל עניני הרייטינג וכו' המקובל כהיום ליתן על חנות ברשת, כל עוד לא כותבים את זה לשם נקמה ובכוונה להפסיד ממון חבירו, לא שייך בזה לשון הרע. זה ממש לתועלת מעצם עצמותה, וברור שמפני תיקון העולם אין כל בעיה בזה. לא יתכן שאיסור לשון הרע מחייב אנשים לחיות כסומא בארובה. לכל היותר - אם אכן נניח שיש בזה סרך לשון הרע - על המקבל לא להחליט שאמנם כן הדברים כמו שסיפרו לו, אבל עדיין למיחש מיהא בעי'

וה"ה והוא הטעם בסיפור שלנו.

בחפץ חיים לא כתוב שכל עוד שאין הוא עושה בכוונת נקמה זה לא לשון הרע
כי אם להיפך
כל דבר שיכול לגרום רעה או גנות לחברו הוא לשון הרע
אלא אם כן יש לו כוונה חיובית לתועלת

[כדכד]

לכאורה פשוט שכל עניני הרייטינג וכו' המקובל כהיום ליתן על חנות ברשת, כל עוד לא כותבים את זה לשם נקמה ובכוונה להפסיד ממון חבירו, לא שייך בזה לשון הרע. זה ממש לתועלת מעצם עצמותה, וברור שמפני תיקון העולם אין כל בעיה בזה. לא יתכן שאיסור לשון הרע מחייב אנשים לחיות כסומא בארובה. לכל היותר - אם אכן נניח שיש בזה סרך לשון הרע - על המקבל לא להחליט שאמנם כן הדברים כמו שסיפרו לו, אבל עדיין למיחש מיהא בעי'

וה"ה והוא הטעם בסיפור שלנו.

מעניין לדעת אם יש איסור קבלה בלב לענין לשה״ר על נכסי חבירו כששומע לתועלת ומותר להרחיק עצמו בלא״ה מדין ״למיחש מיהא בעי״.

וכי למה לא?
כל דבר שיש על המספר איסור עבור סיפורו יש על המקבל איסור עבור קבלתו
ומה שמותר לשמוע לתועלת ולחוש מותר אבל מי התיר לקבל

[האמת אדרוש]

וכי למה לא?
כל דר שיש עלצמהמספר איסור עבור סיפורו יש על המקבל איסור עבור קבלתו
ומה שמותר לשמוע לתועלת ולחוש מותר אבל מי התיר לקבל

מה דפשיטא לי' למר שלשון הרע על חפצי חבריו דומה בכל ענינו לדברי גנאי על חבירו אינו פשוט כלל. וכפי הנראה האיסור לשון הרע על חפצי חבירו אינו אלא משום ההיזק שגורם. וכמו שמותר להגיד על חבירו שאינו גיבור אלא אדם חלש, ורק אם נוגע לו הדבר לענין עבודתו שאז יהיה איסור לשון הרע על זה כיון שעלול לגרום לו היזק. ומאחר שאין שום נפקמ"נ או גנאי על חבירו על ידי קבלת הדברים, אולי אין איסור, ויל"ע.

[כדכד]

מה שמותר לומר על חבירו שטינו גבור זה משום שאין זה גנאי ולכן סייג החפץ חים את דבריו שם "הן בבורה" רק אם הוא שכיר יום או מלמד ולא בכל מצב.
אבל דבר שהוא גנאי אסור.

[האמת אדרוש]

מה שמותר לומר על חבירו שטינו גבור זה משום שאין זה גנאי ולכן סייג החפץ חים את דבריו שם "הן בבורה" רק אם הוא שכיר יום או מלמד ולא בכל מצב.
אבל דבר שהוא גנאי אסור.

נכון, והאיסור לומר לשה״ר על חפץ חבירו אינו אלא משום שגורם לו היזק, ואין בו משום גנאי. וכי אסור לומר לשה״ר על חפץ של הפקר? או להגיד שרכב ישן של חבירו (שאין דעתו למוכרו) נראה שאינו חזק כל כך וימים שלו מוגבלים?

[כדכד]

כתבתי מקודם

ראיתי אח"כ בחפץ חיים של דרשו שמביא כדברי מר מהחוט שני וגם מהאבן ישראל.
אולם הדברים תמוהים לענ"ד
שכן אם ייגרם צער או נזק לבעלים - יהיה לשון הרע לספר כל דבר שעלול לגרום לזה ולאו דווקא על נכסיו ומה השמיענו הח"ח בהלכה שאסור לספר על נכסי חבירו, אם לא שגם לה"ר שהוא רק על נכסי חבירו ולא שיגרום לחבר צערה או נזק גם אסור לספרו?

הרי אם ייגרם נזק לחברו אסור לספר בכל מקרה בין אם זה על נכסיו ובין אם לא.
על כרחך שהאיסור לספר על נכסי חברו כולל לא רק מקרה שייגרם לו נזק שאסור בלאו הכי
המקור שממנו למדו שאין לספר לה"ר על נכסי חברו הוא מהמרגלים שדברו על עצים ואבנים ושם ודאי לא שייך שייגרם נזק לחברו

[האמת אדרוש]

עיין מש״כ בזה בחלקת בנימין (רב בנימין כהן שליט״א)

[האמת אדרוש]

לדעתך גם על חפצי הפקר יהיה איסור לשה״ר, ולא יתכן כלל. ועוד, למה צייר החפץ חיים (והיריאם) איסור זה דוקא באופן שגורם היזק לחבירו?

[כדכד]

החפץ חיים והיראים לא ציירו דוקא בכה"ג שגורם היזק
למה לא יתכן שיהיה לה"ר על חפצי הפקר מצד ההלכה? מצד המציאות אולי לא יתכן

החלקת בנימין לא מובן גם

[כדכד]

בכלל
קשה לי איך למד היראים מהמרגלים שהוציאו ש"ר על עצים ואבנים.
הרי הלה"ר של מרגלים לא הי' שהעצים והאבנים בא"י לא טובים
אדרבה "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי'".
הלה"ר היה מה שאמרו שהעם גבורים וארץ אוכלת יושביה ואין סיכוי לכבוש
לפ"ז הלה"ר לא הי' על הארץ אלא מה שאמרו כלפי מעלה כביכול אין כח לכבוש
ומהיכן ללמוד לומר לה"ר על חפצים דוממים?

[עזריאל ברגר]

ברוך שכיוונת לקושיית הגמרא (ערכין טו,א):

תניא א"ר אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.
ממאי? דלמא משום דר' חנינא בר פפא דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב (במדבר יג, לא) כי חזק הוא ממנו אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם!
אלא אמר רבה אמר ר"ל אמר קרא (במדבר יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה על דבת הארץ שהוציאו.

(ולגוף שאלתך: "ארץ אוכלת יושביה" זהו דיבור על הארץ עצמה ולא על הקב"ה)

[כדכד]

התירוץ של מר הוא ש"ארץ אוכלת יושביה" זו דיבה על הארץ?
אבל הרי על הארץ אמרו שהיא טובה
מה שהתכוונו ב"אוכלת יושביה" בפשט הכתובים לפי דבריהם הוא שוב שאין להם אפשרות להחזיק מעמד בגלל חוזק העם היושב בה

עכ"פ, אני מבין מדברי מר שהתירוץ על "ארץ אכלת יושביה" הוא גם הכוונה בתירוץ הגמרא "דבת הארץ שהוציאו" הכוונה למה אמרו "ארץ אכלת ישביה".

[עזריאל ברגר]

א. בוודאי! כתוב שהם אמרו שבכל מקום הם ראו שקוברים מתים.
ב. האם יש לך פשט אחר בגמרא?

[כדכד]

עיינתי בגמרא
ע' גם רבנו גרשום ומהרש"א שם
אבל בעיקר הדברים פירשו כמר

[כדכד]

עכ"פ בקושייתי מעיקרא כיוונתי שהרי פשוטו של מקרא "ארץ אכלת ישביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" הוא שזה גם קאי על הגבורים המפחידים אנשי המידות שיושבבים בארץ שאם ננסה לכבוש אותה ולהלחם בהם - הם יאכלו אותנו.
עכ"פ חזינו מהפשט היחיד שכתב הרב עזריאל בגמרא שר' אלעזר בן פרטא למד את חומר איסור לה"ר מדרשת חז"ל על הכתוב "ארץ אכלת יושביה" שכ"מ שבאו מצאו קוברים מתים ומכאן למד היראים להלכה שאסור לספר לה"ר גם על עצים ואבנים.
אם כך, לכאורה ברור שהאיסור כולל לדהבר גם על חפצי הפקר וגם בגנותו של כל דבר דומם.
האין זאת?

[עזריאל ברגר]

לא נראה לי.
הפגם היה שדיברו בגנותה של ארץ הקודש, וכדמוכח בסוגיא דכתובות (דף קיב), ובפרט ברש"י שם (תחילת עמוד ב) "כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".
אגב: זהו דבר שטעון חיזוק בדורנו ואכמ"ל.

[כדכד]

הסוגייה בכתובות עוסקת ישוב הארץ ומעלתה
הסוגייה בערכין עוסקת בלשון הרע
רבי אלעזר בן פטא מדבר על כך שאמרו לשון הרע על העצים ועל האבנים ואינו מזכיר שזו ארץ הקודש.
ואם כדברי מר שבגלל קדושת הארץ אסור לדבר עליה - מה למד מכאן היראים על לה"ר על חפצי חברו"

[עזריאל ברגר]

הסוגייה בכתובות עוסקת ישוב הארץ ומעלתה

ושם מדובר בשלילת הדיבור בגנות ארה"ק.

רבי אלעזר בן פטא מדבר על כך שאמרו לשון הרע על העצים ועל האבנים ואינו מזכיר שזו ארץ הקודש

כי זה מובן מאליו לכולם...

ואם כדברי מר שבגלל קדושת הארץ אסור לדבר עליה - מה למד מכאן היראים על לה"ר על חפצי חברו"

זו קושיא.
ואולי יש לומר שארץ ישראל היא "חפצי חברו" - חפץ של "רעך ורע אביך", ודו"ק.

[כדכד]

הסוגייה בכתובות עוסקת ישוב הארץ ומעלתה

ושם מדובר בשלילת הדיבור בגנות ארה"ק.

נכון אבל הנושא הוא מעלת הארץ ולא כמו בערכין שהנושא הוא לשון הרע. אמנם אין בזה כדי לדחות עיקר דברי מר.

רבי אלעזר בן פרטא מדבר על כך שאמרו לשון הרע על העצים ועל האבנים ואינו מזכיר שזו ארץ הקודש

כי זה מובן מאליו לכולם...

מה קשור מובן מאליו? הוא בא ללמד על חומר איסור לשון הרע ואומר: הנה דיבור על עצים ואבנים גרר כאלה תוצאות קשות וק"ו למדבר על דם. אם מדובר על דיבור על הארץ בגלל קדושתה אין מכאן כל כך ראיה לדיבור לשון הרע על אנשים שאין בהם הקדושה הזו. לכן טענתי שהיה צריך להזכיר את זה.

ואם כדברי מר שבגלל קדושת הארץ אסור לדבר עליה - מה למד מכאן היראים על לה"ר על חפצי חברו"

זו קושיא.
ואולי יש לומר שארץ ישראל היא "חפצי חברו" - חפץ של "רעך ורע אביך", ודו"ק

.

הקושיא שלי אינה למה ארץ ישראל נקראת חפצי חברו אלא אם האיסור שם היה בגלל קדושת הארץ איך למד היראים על דבור לה"ר על חפצי חברו שאין בהם הקדושה הזו.

[כדכד]

אבל אולי הפוך
חפצים של יהודי מקבילים לארץ ישראל כי יש בהם קדושה מצד שייכותם ליהודי.
כך ביאר מו"ר שליט"א את הפסוקים שבסוף פ' אמור שעוברים לדון ממי שפגע בקדושת שם ה' למי שפגע בישראל ואח"כ למי שפגע בבהמת ישראל כי לכל דבר ששייך לישראל יש בו גילוי שם ה'.
אבל בחפצי הפקר לא שייך זה.