זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו דהיינו לבחור [כשליחי ציבור, ע.ב.] אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו
בברכה המשולשת כתב:השאלה מה זה בקול רם ומה זה בלחש.
יש מקומות שאינך שומע בכלל אנשים מתפללים (לא בתפילת לחש), מרוב הלחש.
ולצערנו זה גורם לכך שהרבה פעמים מתפללים עם העיניים ולא יוצאים ידי חובה.
לגבי קריאת שמע- יש תשובה מפורסמת של הרדב"ז מחד, שכולם יאמרו ביחד בקול רם, ויש את המנהג הרווח בהרבה קהילות, שכולם אומרים בקול רם בקצב שלהם.
אבל בלחש ממש?
ולגבי פסוקי דזמרא- במקום שיש ש"ץ שאומר פסוקי דזמרא בקול רם, זה דבר אחד
אבל במקום שהש"ץ רק אומר בקול רם התחלה וסוף (ונקווה שאת מה שבאמצע הוא אומר ולא קורא בעיניים), אז עדיף שיהיה קול רם של מישהו
אם אין ש"ץ, אלא מתחילים בישתבח, אז אם אין מי שמגביה קולו קצת, יש חוסר סדר ודילוגים
עזריאל ברגר כתב:מלשון אדה"ז בתניא - ב"קנטרס אחרון" בסימן האחרון שלו:זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו דהיינו לבחור [כשליחי ציבור, ע.ב.] אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו
כלומר, להמלצתו:
החזן - צריך להתפלל בקול רם.
וטובי הקהל - צריכים להתפלל בקול קצת.
יבנה כתב:או״ח סי׳ ק״א ס׳ ב׳:
לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה (ז) קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.
מ״ב:
(ז) קולו ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:
גם הטעם של דמטרד צבורא שייך בכל חלקי התפילה.
יבנה כתב:בברכה המשולשת כתב:השאלה מה זה בקול רם ומה זה בלחש.
יש מקומות שאינך שומע בכלל אנשים מתפללים (לא בתפילת לחש), מרוב הלחש.
ולצערנו זה גורם לכך שהרבה פעמים מתפללים עם העיניים ולא יוצאים ידי חובה.
לגבי קריאת שמע- יש תשובה מפורסמת של הרדב"ז מחד, שכולם יאמרו ביחד בקול רם, ויש את המנהג הרווח בהרבה קהילות, שכולם אומרים בקול רם בקצב שלהם.
אבל בלחש ממש?
ולגבי פסוקי דזמרא- במקום שיש ש"ץ שאומר פסוקי דזמרא בקול רם, זה דבר אחד
אבל במקום שהש"ץ רק אומר בקול רם התחלה וסוף (ונקווה שאת מה שבאמצע הוא אומר ולא קורא בעיניים), אז עדיף שיהיה קול רם של מישהו
אם אין ש"ץ, אלא מתחילים בישתבח, אז אם אין מי שמגביה קולו קצת, יש חוסר סדר ודילוגים
דבריך לענין פסוקי דזמרא אינם כדברי המ״ב, ולא הבאת שום ראיות לדבריך. גם במ״א שם ס״ק ג׳ כתב ״האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]:״
וכן נהג הגר״א כמבואר כאן http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=2985.
לענין ק״ש, באו״ח סי׳ ס״א ס׳ כ״ו כתוב:
יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם ויש נוהגים לקרותו בלחש. הגה: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם וכן נוהגין (כל בו):
ובד״מ ס״ק ט׳: ומנהג שלנו לקוראו כולו בחשאי, מלבד פסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" אומרים בקול רם. וכן כתב הכלבו, שש"ץ יאמר "שמע ישראל" בקול רם, כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד.
ומ״א ס״ק ט״ז: בקול רם: ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש.
HaimL כתב:יבנה כתב:או״ח סי׳ ק״א ס׳ ב׳:
לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה (ז) קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.
מ״ב:
(ז) קולו ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:
גם הטעם של דמטרד צבורא שייך בכל חלקי התפילה.
תודה לכבודו, על המענה לשאלתי. ובכ"א, אשיג על דברי מר בזה.
חדא, דבפשטות אסור להרים קול אף בפסוד"ז, ע"ד הנאמר בתפילה, שהוא מקטני אמנה, כלומר שמתאמץ להרים את קולו, כדי שכביכול הקב"ה ישמע את קולו, ומה בין זה לבין מי שאומר בקו"ר כדרך דיבורו, ועוד, דבאמת דברי מרן המשנ"ב בזה אינם ברורים, דחלוקים פסוד"ז מתפילה, דצלותא היא רחמי, ופסוקי דזמרה באים לעורר את הכוונה, היינו דתפילה היא שהקב"ה ישמע, ופסוד"ז הוא שהאומר עצמו ישמע ויתעורר בכוונתו.
ובפשטות הא דמטרד ציבורא הוא דווקא בתפילה, דכ"ע אומרים בלחש, ואם אחד יאמר בקו"ר, אפילו בנחת, אתי למטרד ציבורא. אבל בפסוקי דזמרה וק"ש, אמאי אתי למטרד ציבורא, סוף סוף יכול כ"א להרים את קולו שלו ולעורר את כוונתו הוא. ופשיטא דהיכא דכל הקהל שתיק וציית לש"ץ, או היכא דכ"ע אומרים כאחד, לא מצי איניש לומר בקו"ר לעצמו, אבל למנהגנו האשכנזים, דכ"א אומר לעצמו, לא אתי למטרד ציבורא בהכי.
בברכה המשולשת כתב:יבנה כתב:בברכה המשולשת כתב:השאלה מה זה בקול רם ומה זה בלחש.
יש מקומות שאינך שומע בכלל אנשים מתפללים (לא בתפילת לחש), מרוב הלחש.
ולצערנו זה גורם לכך שהרבה פעמים מתפללים עם העיניים ולא יוצאים ידי חובה.
לגבי קריאת שמע- יש תשובה מפורסמת של הרדב"ז מחד, שכולם יאמרו ביחד בקול רם, ויש את המנהג הרווח בהרבה קהילות, שכולם אומרים בקול רם בקצב שלהם.
אבל בלחש ממש?
ולגבי פסוקי דזמרא- במקום שיש ש"ץ שאומר פסוקי דזמרא בקול רם, זה דבר אחד
אבל במקום שהש"ץ רק אומר בקול רם התחלה וסוף (ונקווה שאת מה שבאמצע הוא אומר ולא קורא בעיניים), אז עדיף שיהיה קול רם של מישהו
אם אין ש"ץ, אלא מתחילים בישתבח, אז אם אין מי שמגביה קולו קצת, יש חוסר סדר ודילוגים
דבריך לענין פסוקי דזמרא אינם כדברי המ״ב, ולא הבאת שום ראיות לדבריך. גם במ״א שם ס״ק ג׳ כתב ״האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]:״
וכן נהג הגר״א כמבואר כאן viewtopic.php?f=7&t=2985.
לענין ק״ש, באו״ח סי׳ ס״א ס׳ כ״ו כתוב:
יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם ויש נוהגים לקרותו בלחש. הגה: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם וכן נוהגין (כל בו):
ובד״מ ס״ק ט׳: ומנהג שלנו לקוראו כולו בחשאי, מלבד פסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" אומרים בקול רם. וכן כתב הכלבו, שש"ץ יאמר "שמע ישראל" בקול רם, כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד.
ומ״א ס״ק ט״ז: בקול רם: ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש.
פסוקי דזמרא:
א. האר"י הקדוש היה מתפלל עם הספרדים רוב השנה (מלבד בימים נוראים). כך שהכוונה הפשוטה היא שלא היה מרים קולו כלל, אלא אומר בקול שקט, כי הש"ץ היה אומר בקול רם. אך לא מדובר על לחש גמור, כבתפילת עמידה (ושיטת המקובלים בעמידה שאפילו לא ישמע את עצמו, ידועה, אך כוונתי כאן אפילו לפי הפשטנים, שישמע את עצמו בלבד) אלא על קול שקט.
ב. על דעת אדוננו הגר"א יש עדות מפורשת במעש"ר שהיה אומר בקול רם בפסקי דזמרא בשבת. ביום חול, כמבואר באשכול הנ"ל עצמו (ותודה רבה על ההפניה החשובה!) אין הדברים חדים כלל. ובכל מקרה, אין סיבה לומר שהיה אומר פסוקי דזמרא כמו תפילת עמידה.
ג. לגבי דברי מרנא הח"ח במשנ"ב- לא ראיתי בדבריו שהוא מדבר על לומר פסוקי דזמרא בלחש. הוא מדבר על לא להגביה קולו, וממילא כוונתו לקול שקט, אך ללא ללחש.
לגבי ק"ש:
גם כאן אין "לחש" משמעו כבתפילת עמידה, כי הרי צריך לדקדק בכל אות, וגם חובה להשמיע לאזנו. אלא כוונת הדברים לאפוקי מהמנהג (בו מצדד הרדב"ז) לומר הכל ביחד בקול רם.
יבנה כתב:עזריאל ברגר כתב:מלשון אדה"ז בתניא - ב"קנטרס אחרון" בסימן האחרון שלו:זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו דהיינו לבחור [כשליחי ציבור, ע.ב.] אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו
כלומר, להמלצתו:
החזן - צריך להתפלל בקול רם.
וטובי הקהל - צריכים להתפלל בקול קצת.
אזיל לשיטתו שיש לקרותם בקול, אך הפסיקו לנהוג כן כמבואר כאן http://www.chabad.org.il/Magazines/Arti ... oryID=2227.
יבנה כתב:אני מסכים שאין הכוונה בהם לחש גמור כשמו״ע, אלא הכוונה שהוא בצורה שקטה שמי שאינו לידו לא שומע אותו.
עזריאל ברגר כתב:דווקא בלינק ההוא מביאים שהרבי מליובאוויטש התאונן על אלו שמשתיקים את המגביהים קולם בתפילה.
שמע מינה שראוי ורצוי גם בדורנו להתפלל בקול.