האם יש לשון הרע בפרסום טעות בספר פלוני

[אשי ישראל]

אם אדם מפרסם שמצא טעות בספר כלשהו - האם זה לשון הרע?

אני לא בקי גדול בהלכות לשה"ר.
לפי מיעוט ידיעתי, לפרסם שמצאתי טעות בספר - זה לפעמים זה כן לשון הרע, אם זה בצורה שגורמת בושה למחבר, או נזק.
ומ"מ לפעמים גם אז יהיה מותר, אם זה לשה"ר לתועלת שעומד בכל שבעת הכללים שכתב הח"ח.

האם אני צודק?

כמובן שהלכה למעשה צריך לשאול פוסק. אולי מישהו יכול למצוא פוסק שהתייחס לנושא, ויוכל להעלות כאן?

[בברכה המשולשת]

פוק חזי שרבים מרבותינו בכל הדורות חיברו ספרי או קבצי השגות על חבריהם (ולעיתים על קודמיהם)

[כדכד]

אין דומה השגות לטעויות

[זאב ערבות]

בהרבה ספרים מובא מאחרי דף השער שמבקשים לשלוח על טעויות או הערות, משמע ניחא להם, ומן הסתם כל מחבר ספר המכבד את עצמו היה שמח לקבל תיקוני טעויות בכדי שיוכל לתקן במהדורה הבאה. כמובן הדרך הנכונה היא לשלוח למחבר הספר, אך אם מפרסמים בבמה ציבורית לשם השפלת הספר זה מן הסתם לשון הרע (וזה קורה לעתים כאשר יוצאים לאור תוך זמן קצר מהדורות של אותו ספר ומהדיר אחד רוצה לשבח את ספרו ע"י השפלת הספר המתחרה)
ויש נקודה נוספת, נניח ספר הוא באמת מלא טעויות ובעיות, האם אין זה נכון להזהיר את הציבור על כך? ראו למשל את האשכול על מכון זכר אהרן ונאמר שאסור להשהות ספר שאינו מוגה. על המחבר היה להזהר לפני שמוציא את ספרו. הרבה פעמים כאשר אני נמצא בחנות ספרים שואלים אותי איזו מהדורה של ספר טובה יותר ושואלים מדוע, האם אסור עלי לומר משום שהמהדורה שאיני ממליץ עליה מלאה בטעויות? במה שונה ספר כזה מכל סחורה פגומה אחרת שיש להזהיר את הקונים?

[פלוריש]

שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן מח

שאלה. במוסף יום הכפורים אם אומרים בתפלה את מוספי יום הכפורים, לכלול שעיר הנעשה בפנים שנאמר בפרשת אחרי מות. או צריך לומר את מוסף, כל שלא חל יוה"כ בשבת... והן עתה חדשים מקרוב באו, פה בארצנו הקדושה, והדפיסו מחזורי תפלה ותיקנו (וקלקלו) בתפלת מוסף של יוהכ"פ: שצ"ל את מוספי ביוהכ"פ אפי' כשחל בחול. וכנראה שכל עיקר סמיכתם עמ"ש בבן איש חי בשם מר זקנו על המנהג בעירו בגדאד. והם רוצים לעשות חדשה בארץ ולהנהיג כן בא"י. ומה מאד יש להתפלאות איך לא יראו לנפשם להכניס עצמם בסכנה לשנות מנהגי המקום בנוסחאות התפלה... ולכן חובה קדושה על מוכרי מחזורים אלה, וכן על קוניהם, להחזיר עטרה ליושנה ולתקן בכתב יד או בדפוס בגליון המחזורים: שביוה"כ שחל בחול צ"ל מוסף וימחקו הנדפס להיפך. כי בלעדי זאת עוברים ח"ו עמ"ש בכתובות (יט:) אל תשכן באהליך עולה, זה המשהה בביתו ס"ת שאינו מוגה. וה"ה שאר ספרים. (ע' ב"י יו"ד סי' רעט ובאחרונים שם) ומכ"ש שבזה ישבתו מריב ומדון ביוה"כ, כי שמענו שפרצה מחלוקת בחזרת הש"צ ביוה"כ, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ופרץ ריב בין הקהל ביוהכ"פ. וע"י הוצאת מחזורים חדשים כהוגן הכל על מקומו יבא בשלום. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. והשי"ת יעב"א.

[וזכורני שהרב יצחק יוסף סיפר באחד משיעוריו שבהיותו ילד, כאשר לא התנהג יפה, אביו הענישו ללכת לבית הכנסת עם עט ולמחוק את בכל הסידורים המילה "אינו" במשפט "ואם אמר בעשרת ימי תשובה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר"]

[דרומי]

כמדומה שפרסום טעות בספר פלוני מתחבר יותר לסוגייה של 'מתכבד בקלון חבירו', וצ"ע

[מילתא דבדיחותא: חסיד חריף אחד היה מסרב כשכיבדוהו לשבת ב'מזרח', ואמר שכל ענין הישיבה ב'מזרח' היא 'מתכבד בקלון חבירו', שהרי אם לא היה 'מערב' לא היה שום כבוד ב'מזרח', ונמצא שהיושב ב'מזרח' מתכבד בזכות קלונם של היושבים ב'מערב'...]

[מענה איש]

אם מחפש טעויות רק בספר פלוני למחבר פלוני מן הסתם יש בזה לשון הרע.

[בברכה המשולשת]

אין דומה השגות לטעויות

חלק גדול מההשגות הן שהחכם המשיג מייחס לחכם המחבר טעות גמורה (או אף ביותר מזה)

[בברכה המשולשת]

אם מחפש טעויות רק בספר פלוני למחבר פלוני מן הסתם יש בזה לשון הרע.

אה"נ, אבל למיטב ידיעתי לא זאת המציאות ברוב המקרים.
דהיינו, יש חכמים שיש להם עין מאוד חדה, והם מזהים טעויות בכל ספר, וכשצריך- מפרסמים.
גם בדוגמאות שהבאתי מחכמי הדורות, לא היה זה בדווקא הטפלות לספר פלוני
אלא השגות על ספרים חדשים בזמנם ובמקומם.

[נטורי קרתא]

אם מחפש טעויות רק בספר פלוני למחבר פלוני מן הסתם יש בזה לשון הרע.

לא זה מה שעשה הראב"ד בהשגותיו למשנה תורה?

[עזריאל ברגר]

ואכן יש בזה משום לשה"ר, אלא שזהו לתועלת וכו'.

אגב, יש לזכור את דברי חז"ל: מילתא דמיתאמרא בי-תלתא/באנפי-מרה לית בה משום לישנא בישא.

כלומר: לדבר על הטעויות שעשה פלוני בספרו - זה דבר שיש בו משום לשון הרע, וצריכים לדון לפי גדרי "לתועלת" או "בי תלתא" או "באנפי מרה".

[עזריאל ברגר]

אגב, הראב"ד הוא לא היחיד שעשה מעשים כאלו.
לדוגמא הרמב"ם עצמו בהקדמתו לספר המצוות (ב"שרשים") קוטל בחריפות את הבה"ג, ומראה טעויות רבות שעשה במנין המצוות שלו.

[בברכה המשולשת]

אם מחפש טעויות רק בספר פלוני למחבר פלוני מן הסתם יש בזה לשון הרע.

לא זה מה שעשה הראב"ד בהשגותיו למשנה תורה?

לראב"ד יש יותר השגות (ביחס) על ספר המאור (ועל עוד ספרים של בעל המאור)

[בברכה המשולשת]

אגב, הראב"ד הוא לא היחיד שעשה מעשים כאלו.
לדוגמא הרמב"ם עצמו בהקדמתו לספר המצוות (ב"שרשים") קוטל בחריפות את הבה"ג, ומראה טעויות רבות שעשה במנין המצוות שלו.

כבר הארתי לעיל שזה מה שעשו רבים מחכמי ישראל במהלך הדורות.

[כדכד]

לא!
זה לא מה שהרה מר לעיל
ביחס למה שכתב

אין דומה השגות לטעויות

חלק גדול מההשגות הן שהחכם המשיג מייחס לחכם המחבר טעות גמורה (או אף ביותר מזה)

אין זה נכון כלל
כי ההשגות הן שהמשיג חושב אחרת מזה שמשיגים עליו ולפעמים אף חושבם לטעויות גמורות ומוכיח דעתו
אבל הטעויות אשר מדובר עליהן כאן אינן טעויות במחשבה אלא לתפוס את המחבר על דברים קטנים שלא שם לב אליהם או להגדיל הטעויות יותר כך שישימו לב אליהם

[בברכה המשולשת]

אני שומע, אבל גם כגון זה מצאנו, בתוך אותם חיבורי השגות עצמם.

[כדכד]

מטרתם היתה לחלוק ולהשיג בסברא
ע' בחי"ח בכ"מ שבלשון הרע משתנה מאד לפי כוונת האומר אם זה לגנות לפלוני או להיפך

[בברכה המשולשת]

בוודאי שהדר"ג שליט"א צודק בכל דבריו.
ובכל זאת, בפועל מצאנו שהם העירו גם על טעויות ממש וכדו',
וע"כ שמכיוון שכוונתם הייתה לש"ש, גם זה מותר

[כדכד]

נכון
אם כן ההבדל הוא לא בין פרסום טעויות ממש בתוך ספרי השגות
לבין פרסום הטעויות בקובץ נפרד
אלא בין פרסום טעויות לשם שמים כדי שידעו שזו טעות
לבין פרסום טעויות לשם התכבדות בקלונו של הטועה

[בברכה המשולשת]

בדיוק כך!

[נטורי קרתא]

יש לדמות עניין זה להערותיו של רא"י זילבר על שונה הלכות והערותיו של ר"ד לנדו על שש"כ.

[פלוריש]

נכון
אם כן ההבדל הוא לא בין פרסום טעויות ממש בתוך ספרי השגות
לבין פרסום הטעויות בקובץ נפרד
אלא בין פרסום טעויות לשם שמים כדי שידעו שזו טעות
לבין פרסום טעויות לשם התכבדות בקלונו של הטועה

אפשר לומר גם פירוש שלישי, פרסום טעויות כדי שהציבור ייתן לספר את המשקל ההלכתי הראוי לו (למשל, ואני בכוונה נותן דוגמא אחרת מזו שבגללה נפתח האשכול: הדיון שהיה כאן בפורום על טעויות בפסקי תשובות גרם לכמה אנשים לא לסמוך על הכתוב בו הלכה למעשה ללא בדיקה במקורות אליו הוא מציין)

[כדכד]

למה זה פירוש שלישי?
לכאורה גם זה תלוי בין שני הצדדים שהזכרתי
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מכוונה לשם שמיים שירצה שלא ייכשלו בסמיכה על ספר לא מדוייק הרי שזה טוב
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מקנאה במחבר הספר או מרצון לסגור איתו חשבונות אישיים אז זה לא טוב

[נטורי קרתא]

למה זה פירוש שלישי?
לכאורה גם זה תלוי בין שני הצדדים שהזכרתי
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מכוונה לשם שמיים שירצה שלא ייכשלו בסמיכה על ספר לא מדוייק הרי שזה טוב
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מקנאה במחבר הספר או מרצון לסגור איתו חשבונות אישיים אז זה לא טוב

את בחינת הרצון תשאיר לבוחן כליות ולב. השאלה היא ברמה הפרקטית: המעשה עצמו מותר או אסור?

[זאב ערבות]

למה זה פירוש שלישי?
לכאורה גם זה תלוי בין שני הצדדים שהזכרתי
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מכוונה לשם שמיים שירצה שלא ייכשלו בסמיכה על ספר לא מדוייק הרי שזה טוב
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מקנאה במחבר הספר או מרצון לסגור איתו חשבונות אישיים אז זה לא טוב

מובן מאיליו שאם זה נובע מקנאה כלשהי הדבר פשוט, מדוע אפילו להזכיר זאת? ואם זה להטיב עם המחבר בכדי שידע מה שיש לתקן, או להזהיר את הציבור שאין לסמוך על המובא בספר, בין אם זה ספר הלכתי או מחשבתי, אז מה הבעיה? מחבר ספר, בפרט ספר הלכתי שדורש דיוק צריך לדאוג לכך שהספר מוגה ולא להגיש לציבור עבודה רשלנית, ואם אכן עשה זאת טוב עושים שמתקנים אותו ומעוררים את הציבור לכך. ומה ההבדל בין זה לקנית כל מוצר פגום שיש להזהיר את הקונים.

[כדכד]

למה זה פירוש שלישי?
לכאורה גם זה תלוי בין שני הצדדים שהזכרתי
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מכוונה לשם שמיים שירצה שלא ייכשלו בסמיכה על ספר לא מדוייק הרי שזה טוב
אם הרצון שהציבור יתן לספר את המשקל הראוי לו נובע מקנאה במחבר הספר או מרצון לסגור איתו חשבונות אישיים אז זה לא טוב

את בחינת הרצון תשאיר לבוחן כליות ולב. השאלה היא ברמה הפרקטית: המעשה עצמו מותר או אסור?

מדובר על הרצון של מי שכותב מדוע הוא כותב
הוא יודע מה המניעים שלו
אם את כל ענין הרצון היה צריך להשאיר לבוחן כליות ולב אז יש למחוק חלק נכבד מהח"ח המבחין בין כוונה לגנות לבין כוונה לתועלת

[כדכד]

למשל
חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות י
חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות יא
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ב
חפץ חיים לשון הרע כלל י אות ג
חפץ חיים לשון הרע כלל י אות יא
חפץ חיים הלכות רכילות כלל ט אות יב

[אשי ישראל]

לכאורה [מבלי לעיין בהל' לשה"ר כראוי], כשמפרסמים הרבה טעויות שיש בספר מסויים, הדבר בדר"כ גורם בושה למחבר הספר. אא"כ מדובר בירא שמים מיוחד.
לכן, יהיה מותר וחובה לפרסם את הטעויות רק אם מתקיימים שבעת הכללים של החפץ חיים.
דהיינו, שאין למפרסם שנאה כלפי מחבר הספר. ושאין דרך אחרת להגיע את התועלת. ושהנזק שייגרם לא יהיה גדול מדי, וכו'.

ממילא,
אם, לדוגמא, ניתן לשלוח למחבר הספר את הטעויות, ולגרום לו לפרסם אותם, לפעמים זה מספיק כדי להגיע אל התועלת הנדרשת.
או, לדוגמא, מדובר בספר שאיננו נפוץ [והכותב איננו 'גדול' ולכן לא יסמכו על דבריו], יש בזה מקום לומר שאין כאן תועלת בפרסום הדברים, כי בכל מקרה אף אחד לא יסמוך על דבריו.
או, לדוגמא, אם למפרסם הטעויות יש מריבה כלפי מחבר הספר, לזכרוני יהיה אסור לו לפרסם את הטעויות. [הוא יכול לתת את רשימת הטעויות לאדם נאמן וירא שמים ואחראי שהוא מאוהבי המחבר, ולבקש שיטפל בענין].

האם מישהו כאן רצה לטעון שמותר לפרסם טעויות גם אם לא מתקיימים התנאים של לשה"ר לתועלת?! זה נראה לי מוזר לומר כך.

[זאב ערבות]

כמובן שהדרך המובחרת היא לשלוח למחבר בכדי שיתקן, אך ברוב המקרים אינו מפרסם ואין מהדורה מתוקנת (ראה אשכול זכרון אהרן).
ומה זה משנה אם הספר נפוץ או לא, תלוי מה נושא הספר, אם זה ספר הלכתי שגורם למכשול מצוה לפרסם, שכן אולי יש כאלה שיסמכו עליו (כלומר האם אתה ערב שלא יסמכו עליו ולא יביא מכשול).
כמובן שאם מפרסם את הטעויות בגל מריבה או להשפיל וכדומה יהיה אסור, אך ברוב המקרים מתכוונים לתועלת... וכי מניין לדעת מי הם אוהביו של המחבר בכדי שיטפלו בענין?
ולדוגמא, לפעמים המחבר מדפיס על דף תיקוני טעויות ומחלק אותו בחנויות הקרובות לביתו, ומה יעשה מי שאינו קרוב לבית או פספס את הדף?
* הדרך הראויה היום היא לפרסם כתובת מייל מאחרי דף השער שניתן יהיה לשאול אם יש תיקונים, וכבר כמה וכמה פעמים עשיתי זאת וקבלתי.
והערה הקשורה בעקיפין לשורה האחרונה, בח"ב של פסקי תשובות על המ"ב השמיט סימן ר"מ, וכתוב שם שניתן לקבל בקונטרס נפרד אצל מוכרי הספרים... מוכר הספרים מעצמו בדרך כלל לא אומר לקונה שיש קונטרס, או ששוכח או מסיבה אחרת כלשהי, ועד שהקונה מגלה לאחר זמן לא ניתן להשיג יותר את הקונטרס.

[כדכד]

לכאורה [מבלי לעיין בהל' לשה"ר כראוי], כשמפרסמים הרבה טעויות שיש בספר מסויים, הדבר בדר"כ גורם בושה למחבר הספר. אא"כ מדובר בירא שמים מיוחד.
לכן, יהיה מותר וחובה לפרסם את הטעויות רק אם מתקיימים שבעת הכללים של החפץ חיים.
דהיינו, שאין למפרסם שנאה כלפי מחבר הספר. ושאין דרך אחרת להגיע את התועלת. ושהנזק שייגרם לא יהיה גדול מדי, וכו'.

ממילא,
אם, לדוגמא, ניתן לשלוח למחבר הספר את הטעויות, ולגרום לו לפרסם אותם, לפעמים זה מספיק כדי להגיע אל התועלת הנדרשת.
או, לדוגמא, מדובר בספר שאיננו נפוץ [והכותב איננו 'גדול' ולכן לא יסמכו על דבריו], יש בזה מקום לומר שאין כאן תועלת בפרסום הדברים, כי בכל מקרה אף אחד לא יסמוך על דבריו.
או, לדוגמא, אם למפרסם הטעויות יש מריבה כלפי מחבר הספר, לזכרוני יהיה אסור לו לפרסם את הטעויות. [הוא יכול לתת את רשימת הטעויות לאדם נאמן וירא שמים ואחראי שהוא מאוהבי המחבר, ולבקש שיטפל בענין].

האם מישהו כאן רצה לטעון שמותר לפרסם טעויות גם אם לא מתקיימים התנאים של לשה"ר לתועלת?! זה נראה לי מוזר לומר כך.

אני לא בטוח שפרסום טעות בספר שווה לגמרי לפרסום גנות של אדם בדיני לשון הרע.
אני מסכים למה שכתב כת"ר שאם המפרסם אינו מאוהביו של בעל הספר או שמלכתחילה כוונתו בפרסום הטעויות היא לגנות את בעל הספר (כמו שכתבתי לעיל שיש לו חשבון לסגור עמו)אסור לו לפרסם
גם שיתבונן היטב אם זו בכלל טעות - אני מסכים שצריך וכמובן שלא יגדיל הענין יותר ממה שהוא
אבל התנאים האחרים כמו התנאי שאין דרך אחרת להגיע אל התועלת ותנאים נוספים - איני בטוח שצריך פה כי הדיון הוא בדבר הנכתב ולא באדם עצמו
שמא תאמר: כשמראים טעויות מראים חסרונות במחבר
והלא כבר אמר החכם כשם שא"א וכו' כך א"א לספר בלא שגיאות

[אשי ישראל]

אבל התנאים האחרים כמו התנאי שאין דרך אחרת להגיע אל התועלת ותנאים נוספים - איני בטוח שצריך פה כי הדיון הוא בדבר הנכתב ולא באדם עצמו
שמא תאמר: כשמראים טעויות מראים חסרונות במחבר
והלא כבר אמר החכם כשם שא"א וכו' כך א"א לספר בלא שגיאות

לזכרוני כשלמדתי פעם הל' לשה"ר של אחד מהארגונים שמוציאים היום ספרים, הם טענו בבירור שגם כזה דבר נחשב 'בזיון' למחבר, בדר"כ.
אתן דוגמא, קצת רחוקה, ובכל זאת: אם מישהו אומר בכנס גדול, מול המוני אנשים "החרדים (ולחילופין: החסידים/ הליטאים/ הכיפות הסרוגות) יש להם שלש טעויות רציניות בתפיסת העולם...." , ואתה יושב שם באולם, ואתה חרדי, האם לא תתבייש? לכאורה זו לא טעות באדם אלא שתפיסת העולם שלו, וכי יש חברה שאין בה חסורנות או בעיות או טעויות? ובכל זאת זה לשה"ר [ועוד על ציבור שלם!].
הנידון אינו דומה לגמרי לראיה, ובכל זאת קצת דמיון יש כאן.

אולי מישהו יכול לשאול מו"צ שבקי בנושא ולהחכים אותנו?

[אשי ישראל]

כעת ראיתי שבאשכול אחר נכתב "ר יעייקב באמת ליעקב (חו"מ בהערה) פסק : ספר שראה אור אין אשמה מלדבר עליו ועל מחברו".
האמנם? קשה לי להאמין. מישהו יכול לצטט כאן את דבריו?

[נטורי קרתא]

זה אותו רעיון של היתר לשה"ר על נבחרי ציבור. אדם שהעמיד את עצמו לבחינת הציבור (ולא מדובר על אברך שהוציא ספר על סוגיות ב-300 עותקים), אינו יכול לדרוש רק תשבחות. בעיקרון, לשה"ר בשפה העכשווית היא חיטוט בפרטיות, ואין הכוונה למנוע את הדיון בדברים מפורסמים ובענייני ציבור.

[אשי ישראל]

זה אותו רעיון של היתר לשה"ר על נבחרי ציבור. אדם שהעמיד את עצמו לבחינת הציבור (ולא מדובר על אברך שהוציא ספר על סוגיות ב-300 עותקים), אינו יכול לדרוש רק תשבחות. בעיקרון, לשה"ר בשפה העכשווית היא חיטוט בפרטיות, ואין הכוונה למנוע את הדיון בדברים מפורסמים ובענייני ציבור.

יישר כוח. מאמר יפה וסברא יפה.

א. נראה לי שתסכים שמחודש לומר שאפשר לדבר לשה"ר חופשי על איש ציבור, בלי שום כוונה לתועלת וכו', רק בגלל שהוא מוחל. מקריאה מהירה מאוד של המאמר שצירפת אני מבין שבעקרון גם הוא לא הולך עם הסברא הזו אלא רק מעלה אותה ומצרף אותה.

ב. גם אם כן נאמר כך על איש ציבור, הרי בפרסום ספר הדבר שונה מכמה צדדים:
איש ציבור עוסק בתחומים רבים, שהציבור לא מבין בהם, אבל הציבור בסופו של דבר צריך להחליט האם לתמוך באותו איש ציבור. קשה לציבור להחליט בלי העיתונות ובלי העלאת חשדות, גם אם אינם מבוססים ואינם עומדים בכללי לשה"ר לתועלת.
לעומת זאת בפרסום ספר, אין כאן 'עיתונות' אלא רק 'ביקורת ספרים', שבדרך כלל עומדת בתנאי לשה"ר לתועלת. ממילא מחבר הספר אינו מוחל על בזיונו מראש כשהוא מפרסם את הספר.
בנוסף, גם הציבור יודע (בדרך כלל!) להיזהר מספר , גם כאשר מקפידים על כללי לשה"ר לתועלת. לדוגמא, אם ספר יש בו הלכות לא נכונות, הולכים קודם כל אל המחבר ומבקשים שיוציא בעצמו כרוז עם תיקון טעותו [והמבקרים יוכלו להפיץ את הכרוז בתפוצה רחבה, כפי הצורך].

[שערי הנהרות.]

זה אותו רעיון של היתר לשה"ר על נבחרי ציבור. אדם שהעמיד את עצמו לבחינת הציבור (ולא מדובר על אברך שהוציא ספר על סוגיות ב-300 עותקים), אינו יכול לדרוש רק תשבחות. בעיקרון, לשה"ר בשפה העכשווית היא חיטוט בפרטיות, ואין הכוונה למנוע את הדיון בדברים מפורסמים ובענייני ציבור.

במחילת כבודו של הכותב, איני מבין סברתו
מי שהעמיד עצמו להיות נבחר ציבור, אמנם 'סבר וקיבל' שמסתמא ידברו עליו לה''ר, אבל אין זה מוגדר כמחילה. ודאי שאינו מוחל ולא ניחא לו בכך. אין כאן שום מקום היתר כלל.

[כדכד]

לא הבנתי כלל את ההגדרה שלשון הרע זה חיטוט בפרטיות
החפץ חיים על פי הרמב"ם מגדיר את איסור לשון הרע אחרת לחלוטין
כל דבר שיכול להיגרם למדובר צער או מזק או רעה בגללו

[זאב ערבות]

בספר יצחק ירנן (ח"ט) מר' יצחק ברדא מביא עצה טובה כיצד לפרסם השגות וכו'

[כדכד]

איפה יש פה עצה איך לפרסם השגות?
יש פה התחמקות מלכתוב השגות