מנחות טז, ב: דאמר מר ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל המתירין, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל המתירין.
ברש"י שם נראה שהלימוד הוא מגזירה שוה ירצה-ירצה: ירצה - פיגול הוא לא ירצה וכתיב בכשר ירצה לקרבן אשה.
וביותר נראה כך מרש"י לעיל מינה (מנחות יב, א ד"ה ובלבד): 'כדאמר בפ"ב (לקמן טז:) ירצה כתיב בפיגול וכתיב בכשר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול שלא יהא בו שום פסול אחר'.
ותימה גדולה לי: דבין אם לומדים מקרא דפרק ז ובין אם לומדים מקרא דפרק יט, כתיב בהו לא ירצה, והיכן מצינו גזירה שוה כזו 'לא ירצה-ירצה'? הרי זה מוציא את הפסוק ממשמעו שכביכול יש ריצוי גם בפיגול.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא. (ויקרא ז, יח)
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה (ויקרא יט, ז).
וגם סתם כך קשה (גם אי נימא שהלימוד אינו מגזרה שוה), איך לומדים שיש ריצוי בפיגול אם להדיא כתוב בפסוק לא ירצה?