קיימא לן, דשני כיתי עדים המכחישים זה את זה, זו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה ומעידה. וכן בכת אחת, ששני העדים הכחישו זה את זה, זה בא בפני עצמו ומעיד וזה בא בפני עצמו ומעיד, וכמו שכתב הרמב"ן במכות. וקשה לי טובא, הרי כל אחד בא בפני עצמו ומעיד, כי לכל אחד יש לו חזקת כשרות, אז למה לא נאמר שלשניהם יש חזקת כשרות, רק שהאחד טעה. ולמשל, בדיין שטעה ונשא ונתן ביד, שצריך לשלם מביתו, האם נאמר שפסול לדון לכל ימיו. ואין הכי נמי שהעדות עצמה אי אפשר לקבל, שהרי היא עדות מוכחשת, אבל למה נפסל העד? למה לא נאמר שזכרונו הטעהו. וכן יש להביא עוד משל, מהא דאמרינן בשבועות, שאם מישהו אמר, שבועה שהכי אמר רב, וטעה, לא נקרא שבועת שוא, דלבו דהטעתו ובודאי אינו נפסל לעוד שבועות, ולמה לא נאמר שהוא הדין בעדות מוכחשת, שלבו הטעתו ושניהם כשרים.
והנה למאן דס"ל הכחשה תחילת הזמה, הרי ברור הוא שנחשב שהוא משקר, אבל אפילו למ"ד דהכחשה לאו תחילת הזמה, מכל מקום שני העדים פסולים להעיד ביחד, ולמה אין להם חזקת כשרות, ונאמר שדוקא בעדות זו טעו, האם הדבר מופרך כל כך?