פורום אוצר החכמה

אמנם אינו נהוג במחוזותינו לטעת עצים בטו בשבט.
ומ"מ יש קשר בין הדף היומי לנטיעות. ולכשרותו והידורו של האתרוג שאנו מעתירים עליו ביום זה.

א.
בבא קמא פב, ב.
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ .וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה .וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת.
וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים. וְאֵין מוֹצִיאִין בָּהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ אַשְׁפַּתּוֹת. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת.
וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסוֹת חוּץ מִגַּנּוֹת וְורָדִין שֶׁהָיוּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים ....

ונחלקו גם בטעמיה וגם לעניין שרירותה או ביטולה של תקנה זו כיום. וי"א היתה - בוטלה - והוחזרה .
ולמנהג לאכול פירות ולבקש על אתרוג מהודר בטו בשבט. יש לתהות האם בכלל הידורים אלו נבקש גם שנזכה לאתרוג מארץ ישראל ?

לדעת רוב גדולי ישראל - אכן יש בכך הידור חשוב ממעלה ראשונה.
וכאן זה נגמר !
כי ירושלים אכן קדוש יותר ולדעת הרמבם ואחרים קדושתה לא בטלה [ בשונה מקדושת א"י]. ואעפ"כ יש שיאסרו לברך על אתרוג הגדל בירושלים גם כיום מטעם התקנה דלעיל.

ב.
עם בניית השכונות הראשונות מחוץ לחומה עלתה בעייה זו . ולכן בשנת תרל"ד כשהוחל בבניית שכונת מאה שערים. השכונה החמישית מחוץ לחומות. מייסדיה הכלילו בתקנות שכונת מאה שערים "הבתים [יהיו] בנויים סביב השדה כמו תיבה מארבע רוחותיה... ובתווך יישאר מקום פנוי כר נרחב בשותפות לכל בני החברה... שמה יהיו בורות מים ושמה יהיה מקום לבית כנסת ... שמה יטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים".

אולם למרות שעברו חמש עשרה שנים השטחים הפתוחים בשכונה זו הושארו כך ללא אילנות , כמו גם בשכונות אחרות, זאת משום שמחברי תקנות מאה שערים גילו בשלב מאוחר יותר שהדבר עומד בסתירה לברייתא מפורשת הקובעת
"ואין עושין בה גנות ופרדסאות" (בבא קמא פב ע"ב).

ולאחר דיון מפורט בסוגיה שבמהלכו העלו מחברי התקנות טיעונים לכאן ולכאן בדבר תקפותה
של הלכה זו לאחר חורבן בית המקדש, הם פרסמו בשנת תרמ"ט, כי בזמן הזה -
"אין להורות בזה לא איסור ולא היתר", ועל כן הותירו את השטחים הפתוחים ללא נטיעות.

ביחס לנטיעת אילן בודד בחצר פרטית לא היה לכותבי התקנות ספק שהנטיעה מותרת.

בדומה לכך מצאנו גם ב'תקנות חברת מזכרת משה משנת תרמ"ב' , סעיף ט, הכותב כי "בשני צידי הדרכים [= בשכונה]
ינטעו אילנות נחמדות למראה...".


ג.
חידוש היישוב היהודי בירושלים.
בפועל מאות שנים בוצעה עבודת האדמה בירושלים, "ולא שמענו מי שיחוש עתה לאיסור זה, ומעשים בכל יום שנוטעים וזורעים בעיר קדשינו, ולהשתמש בערבות מעצים הצומחים בעיר הקדושה,
הרב טוקצ'ינסקי הוסיף "וראיתי למעשה שבחורשה אחת בפנים ירושלים גדל דקל ולקחו ממנו לולבים גם תלמידי חכמים".

בעקבות הרדב"ז פסקו מרבית פוסקי דורנו כי לאחר החורבן אין לאסור על עיבוד האדמה בירושלים. "בפשטות יש לומר ועל זה אנו סומכים עתה לגדל בירושלים עצי מאכל וכן כל עץ שיהיה אף שאינו של מאכל מפני שטעמים אלו איינן שייכין בזמן הזה". כך גם פסק הרב טוקצ'ינסקי שרק הדברים התלויים בקדושת המקום נוהגין לאחר החורבן..

ואחרי שהיישוב היהודי פשט לכל ירושלים [תשכז].
גם אחרי תשח ויותר אחרי תשכז ,כשהעיר כולה בידיים יהודיות. הרב אליעזר יהודה ולדנברג פסק בספרו ציץ אליעזר "שבזמננו נמצאת ירושלים תחת רשות ישראל [ויש לאסור על עיבוד האדמה בירושלים], מכל מקום ייתכן שכל עוד שהשיקוץ [המסגדים] עומד בהר הבית ובית המקדש אינו בנוי בעוונותינו הרבים וליכא עולי רגלים, נמי ליכא עוד האי טעמא, ואינו אסור".

ונימוק חדש העלה הרב שמואל בן-אליהו כי מכיוון ששיטות הזיבול השתנו בטל בחלקו הטעם של הסירחון,
ולכן יש מקום להקל באיסור עבודת האדמה בירושלים.

כך גם פסק הרב שלמה זלמן אויערבך שמותר לזרוע בירושלים אפילו בעציץ שאינו נקוב.
והרב עובדיה יוסף הוסיף נימוק שונה - שמכיוון "דבזמן הזה שירושלים העתיקה [עדיין] חלקה נמצא ביד גויים ליכא לאיסור..."
ואחרים מצמצמים את האיסור רק לשטח ירושלים המקודשת שבתקופת (תחילת) בית שני שאחכ כבר לא קידשו את התפשטותה. ולכן לא היה \ ואין איסור נטיעה ב99% משטח העיר דהיום.

לעומתם רבי יצחק זאב סולוביצ'יק הרב מבריסק פסק שגם אם הטעם בטל נשארה התקנה במקומה,
ויש שצידדו באיסור גם לאחר החורבן משום שקדושת העיר והצורך במניעת סירחונה קיימים לעולם. ולכך אין יוצאים ידי מצות נטילת ארבעת המינים בלולב שצמח על דקל בירושלים והתקיים בירושלים באיסור, כי זו מצוה הבאה בעבירה.

ובשנת תשנ"ז הביע רבה של העיר העתיקה, הרב אביגדור נבנצל, את דעתו, שבימינו מאחר שירושלים נתונה בידי ישראל חל איסור על עיבוד קרקעות בה כבימי בית המקדש, ויש לפסוק כפי שפסק הרב אשתורי הפרחי.

ד.
המקור לדיון בהלכה זו
ירושלים אין עושים בה גנות ופרדסים , ואינה נזרעת ואינה נחרשת, ואין מקיימים בה אילנות , חוץ מגינת ורדים שהיתה שם מימות נביאים הראשונים , שהיתה צריכה לקטורת , ושם שהיא כיפת הירדן שהוזכרה בקטורת .

הסיבות-
לחות הזרעים והאילנות גורמת לסירחון, כי בגנות מצויין עשבים רעים הגדלין שם וזורקן בחוץ ומרבין סרחון.
* ועוד דרך גנות לזבלן בזבל, ובזבל איכא סרחון.
* וכן שמזיק לעולי רגלים[שימ"ק]

[לטעם דלעיל יש לשאול על הסברי רש"י והבאים בעקבותיו, מדוע לא נאסרה בירושלים גם מלאכת עיבוד העורות (בורסקאות) למשל,
שאף היא גורמת להפצת ריח רע?]

* טעם שלישי לאיסור עבודת האדמה בירושלים קשור בהאהלה הנוצרת ע" העצים. ובכך מרבים בטומאת אוהל לעוברים ושבים מתחת לענפים.
* טעם רביעי – עבודת האדמה מגדילה את כמות השרצים בסביבה שהנוגע בנבלתם נטמא. המגדיל את התפשטות הטומאה.
* טעם חמישי ניתן על ידי הרב יעקב עמדין – היעב"ץ, שהאיסור על עבודת האדמה נתקן מפני כבודו וקדושתו של ביהמ"ק.

* טעם שישי ולכאורה שונה והפוך מהטעמים דלעיל.נאמר על ידי הרב אלישיב. כי איסור הנטיעה בירושלים יסודו בכך שחלה חובה להקפיד מאוד על יופייה של ירושלים עליה נאמר כלילת יופי (למשל תהילים נ, ב), ויופייה של ירושלים נפגם בשעה שהאילנות עומדים בשלכת ומשירים את עליהם.
לעומת עצי הקינמון וכו שהשלכת לא פוקדת אותם, ולפיכך הותרו בנטיעה בירושלים.

[על פי המשנה במסכת מעשרות בגינת הוורדים היו נטועים גם תאנים וקצת קשה איך הותרו עצים אלו, ,שכן הם עומדים בחורף בשלכת ובנוסף לפי הנסיון הם מגדולי המטנפים - בזמן שפירותיהם נושרים.]

לכל הטעמים האחרים האיסור עבודת האדמה בירושלים הוא, למרות שלדעתם נטיעת אילנות מוסיפה בדרך כלל יופי, הנאה מרובה ואף בריאות לתושבי העיר, אבל שיקולי כבוד העיר קדושתה, השלכות הסירחון וריבוי הטומאה. גוברים על ערך היופי ונוי העיר,
ואילו לדברי הרב אלישיב אכן ערך היופי הכולל של ירושלים הוא החשוב, ולכן נטיעות שמעניקות לה יופי הותרו בה.
------
ה. האוסרים.
בשאלת תוקפו של איסור עבודת האדמה בירושלים לאחר חורבן בית המקדש נחלקו הפוסקים. הרב אשתורי הפרחי פסק בספרו ההלכתי 'כפתור ופרח' כי איסור עבודת האדמה בירושלים חל גם לאחר חורבן הבית, זאת משום ששלמה המלך קידש את ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא כפי שנפסק ברמב"ם, ויש למנוע סרחונה.

ולכך פסק רבי אשתורי הפרחי שלאחר חורבן הבית לא יוצאים ידי מצות נטילת ארבעת המינים בלולב שצמח על דקל בירושלים והתקיים בירושלים באיסור, כי זו מצוה הבאה בעבירה.
רבי ישראל משקלוב פוסק אף הוא כרבי אשתורי הפרחי, כי הטעם של הסרחון "גם כן עכשיו שייך משום קדושתה... וקדושתה לעולם עומדת".

גם רבי שמעון בן צמח דוראן, גדול רבני אלג'יריה, פוסק שקדושת ירושלים והמקדש לא בטלו אחר החורבן לעניין התקנות שנאמרו ביחס לירושלים, משום שקדושת המזבח וירושלים הם מפני השכינה והשכינה איננה בטלה. לכן לדעתו משום קדושת העיר חל איסור על עבודת האדמה בה גם לאחר החורבן.

ו.
המתירים
בטור ובשולחן ערוך אין התייחסות לתקנות הנ"ל, מכאן יש להניח שלפי הטור והשולחן ערוך לאחר החורבן לא נאסרה עבודת האדמה בירושלים.

הרדב"ז חלק על רבי אשתורי הפרחי. הוא טען כי כיום בטלו עשרת הדברים שתוקנו לגבי ירושלים והמפורטים בתלמוד וברמב"ם,
"ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם".

לדעת הרדב"ז כל שנאמר ביחס לקידוש שקידש שלמה את ירושלים לשעתה ולעתיד לבוא מתייחס רק "לדברים הנוהגים בה מן התורה, אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכן דשייך טעמא דבשבילה החמירו, ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה".

בעניין איסור עיבוד הקרקע בירושלים הסיבות של סירחון ושל הטומאה אינן רלוונטיות יותר, שכן לאחר החורבן ירושלים נתונה בידי גויים ואלה ממילא יכולים לעבד קרקעות ללא כול מניעה, וגם דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים לאחר החורבן שהרי כולנו טמאי מתים "ומה הועילו בתקנתה".

גם רבי יעקב עמדין כותב בדומה לרדב"ז. לטענתו טעם איסור עיבוד האדמה בירושלים הוא מפני כבודו וקדושתו של בית המקדש,
ולכן אין דין זה נוהג אלא בזמן המקדש.

מקורות סותרים
א. שניים מבית בריסק הכחישו שיש להם חומרה בגידולי ירושלים. וצ"ע.
לדבריהם בחצרו של ר משה הלר גדל עץ אתרוגים ור רפאל בן הגרי"ז היה נוטל משם את אתרוגו כל שנה.

המקור שמציין שבבריסק זה נאסר הוא מציין למראה מקום : תשובות והנהגות ט באב עמוד רס"ה חשעד.
וכן רי"צ אדלר, ספר על פי התורה, שמות, ירושלים תשסב, עמודים קט -קיב.

ב. מתי אין פסול "מצוה הבאה בעבירה".
ובשו"ת חלקת יואב (סי' לב ענף א) האריך לבאר שלא שייך הפסול מחמת שנעבדה בו עבירה אלא בדברים שצריכים עשיה לשמה, שכיון שהם צריכים להיות מיוחדים לשם מצוה אינם יכולים להיעשות מדבר שנעבדה בו עבירה כיון שהעבירה היא סתירה למצוה,
אבל לולב שאינו צריך להיעשות לשמה אין פוסל בו מה שנעבדה בו עבירה. ומתוך כך תמה (שם ענף ו) על הכפתור ופרח והרדב"ז שפסלו לולבים הגדלים בירושלים משום שנעבדה בו עבירה, שלפי דבריו אין פסול זה שייך בלולב.

ג. גברא וחפצא.
במור וקציעה סימן תרמה ד"ה כתוב, חלק על הכפתור ופרח, וטעמו משום שאיסור זה של נטיעת גנות ופרדסים בירושלים, אינו
איסור על האילנות הנטעים בירושלים, אלא האיסור הוא על האדם הנוטע , כיון שאין לנטעו בזמן המקדש מפני כבוד המקדש,
אבל אם עבר ונטע, אף שעבר איסור הרי האילנות עצמם לא נאסרו, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה גם בזמן המקדש.

ג. במחובר לקרקע.
וכך פסק להלכה הגרש"ז אויערבך הליכות שלמה סוכות פ"י דבר הלכה אות כו, שאין איסור ליטול ערבות שגדלו בחצרות הבתים בירושלים,
וטעמו שאחר שנתלשה הערבה אין עליה שום איסור, כי כל האיסור הוא רק בזמן שמחוברת לקרקע,