פורום אוצר החכמה

זהו נושא כללי, ולכן שמתיו במדור בית המדרש ולא בהערות בתלמוד
רש"י בגמ' ב"ק (פב.) 'מכניס את האהבה - מתוך שמשמח את הלב'.
- נאמרו בגמ' כמה דברים שמועיל שום לאוכלו, ואחד מהם ש'מכניס את האהבה'.
[לא ראיתי לבאר באיזה אהבה מדובר, ונראה שהכוונה לעצם תכונת - רגש האהבה. [בלא הבדל אם זה לאנשים או לדברים]].
רש"י מסביר שזו תוצאה מכך שמשמח את הלב.
יש לציין שבגמ' לא נזכר ששום משמח את הלב, אך כתוב שהוא 'מצהיל פנים', וכנראה ראה בזה רש"י שהכוונה לשמחת הלב, כי כבר נאמר (משלי טו, יג) 'לב שמח ייטב פנים'.

והנה זה מובן שאדם עצוב [השרוי במרה שחורה וייאוש] אינו יכול לאהוב, כי שרוי בצערו וכאבו ואין לבו פנוי לרגש של אהבה. אולם לכאורה קשה על רש"י, וכי אדם שאינו שמח ואינו עצוב, אינו יכול לבוא לידי אהבה.
ומסתבר לבאר שאכן יכול הוא להגיע לידי אהבה, וכלל לא ביקש רש"י לשלול זאת, רק כוונת רש"י שאם מצאנו שהשום משמח את הלב, א"כ ודאי שמכניס את אהבה, כי לב שמח מוכשר ביותר לאהוב, מתוך שלבו שמח, והיינו שלבו רחב ופתוח יותר.
[ואילו העצוב, לבו צר מצרתו, ומצומצם בעסק עצמו - כאבו, ואין לו בלבו מקום להכיל כל אהבה שהיא].
אשמח לקבל הערות או הארות.

פחות או יותר כך גם אני הבנתי, מהכתוב שם "מכניס אהבה ומוציא את הקנאה".
דהיינו שאהבה האמורה שם היא היפוכה של קנאה.
ולכאורה מזה לקח רש"י את פירושו.
כלומר:
א. מבואר בגמרא שמדובר על אהבה שהיא היפוך קנאה,
ב. מבואר בגמרא שאכילת שום [עניין פיזי] משפיעה על כך.
משני הדברים יחד הבין רש"י דהיינו שהלב שמח וטוב עליו, וממילא הוא מפרגן לכולם ורואה חיובי בכולם ובכל דבר, וזה בעצמו נקרא [כאן] אהבה.
מה שאנו קוראים [מיידיש] "לפרגן", ובלשון חז"ל "עין טובה", נקרא כאן "אהבה".
ואכן כמו שכתבתם, במצב של עצבות אדם מרוכז בעצמו ואכפת לו כרגע רק מציאותו וכאבו וכו', ומבטו שלילי ורע, וממילא מקנא ולא מפרגן ולא אוהב.

ל'צופה ומביט'.
ייש"כ.
נראה ש'אהבה' כוללת גם את הויתור והפרגון, שהם 'תוצאות' של אהבה.[כמו ש'אין אדם מתקנא בבנו', זו תוצאה מכך שאוהבו].
ומה שנקטו בגמ' 'ומוציא את הקנאה', ולא 'את השנאה', שהיא היפך ה'אהבה', י"ל שזה היה פשוט שמוציא את השנאה, כי אם מכניס את האהבה ממילא אין שנאה, אלא קמ"ל שלא רק שנאה מוציא, אלא ג"כ קנאה שאינה כלולה בשנאה.
ואע"פ שגם כשכתוב 'מכניס את האהבה' שמעינן ש'מוציא את הקנאה', כי האוהב אינו מקנא, מכל מקום רצו להשמיע זאת, כי זה דבר ותוצאתו, [משא"כ אהבה ושנאה הם הפכים].