לפי מה קובעים שהדבר נעשה בשליחות ולא כמעשה עצמאי
פורסם: ב' ינואר 22, 2024 1:25 am
בשליחות של 'צא והרוג את הנפש' לכאו' פשוט שאם יאמר השליח למשלח אעשה זאת אבל לא בתורת שליח שלך, אלא אחריות המעשה תהיה עלי, המשלח לא יתחייב כלום. וכי משום שהוא נתן את הרעיון יש כאן שליחות? הלא ודאי שהשליחות חלה רק אם המעשה עצמו נעשה בתורת שליחות. והיינו שהשליח אומר למשלח, אין רצוני לעבור עבירת רציחה ואין רצוני להיענש עליה, עונה לו המשלח שהמעשה באחריותו המלאה כולל העבירה והעונש.
וא"כ איני מבין מה שדנו האחרונים במי שקיבל שבת ואומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה, ורצו לומר דזה חשיב דאין השליח בר חיובא כי עדיין לא קיבל שבת, ובכה"ג יש שליח לדבר עבירה. וכיו"ב דנו לבאר את שיטת היראים דאמירה לעכו"ם אסורה מדאו' וכו', דמטעם שליחות נגעו בה כיון דישלד"ע כה"ג. וצ"ע, מהיכ"ת שאם ראובן שקיבל שבת מבקש משמעון העומד ביום חול לעשות עבורו משהו, יעשה זאת שמעון בתור "מעשה של ראובן", אטו בשופטני עסקינן, בקשו ממך משהו אז תעשה טובה ותבצע, למה אתה צריך שראובן יהיה מחוייב על המעשה שלך וזה ייחשב מעשה שלו, מה ההגיון להתנהל ככה.
והעומד לנגדי לכאו' מה שדנו בגמ' על מי שאמר לאשה 'אקפי לי קטן', וזה תימה דכיון דהאשה מותרת להקיף, מה פתאום שתרצה לעשות זאת דוקא באופן שההקפה תתייחס למשלח. ואולי באמת צריך לפרש דאיירי במשלח שהוא עובר להכעיס, ורוצה שמעשה ההקפה יתייחס אליו כדי לעבור את העבירה. וזה דוחק. גם דברי הגמ' בהשואל לגבי שליחות בבעליו עמו כגון שאמר צא והשאל עם פרתי, צ"ל לפ"ז דאיירי במשאיל המבקש מהשליח תעבוד אצלו 'בשליחותי' ולא בתור החלטה שלך. וצ"ע.
או שמא י"ל סו"ס כל אדם שעושה משהו ע"פ בקשת חבירו, יש בזה גדר שליחות, כי לשליח אין בזה מטרה, ולא יעשה מעצמו כלום לולי הענין של מילוי הבקשה של המשלח. ואמנם פשיטא שאם יעשה זאת להדיא בתור מעשה עצמאי אין כאן שליחות, אבל היכא דעביד בסתמא זה מתפרש מאליו כעשייה בשליחות. ועצ"ע מהיכ"ת לומר שאם אדם מבקש ממני לעשות עבורו מלאכה כשהוא כבר קיבל שבת, אז בסתמא זה יתפרש שזה נעשה בשליחותו.
גם בב"ק דע"ט מבואר במשנה שאם אמר לבע"ח לקחת חפץ גזול לפרעון חובו הר"ז שליחות וחייב המשלח אף שאינו עושה בשליחותו אלא גובה את חובו, וצ"ע כנ"ל מהיכ"ת שזה ייחשב מעשה של המשלח. ולכאו' רואים מכאן שכל דבר שלא היה נעשה לולי ציווי המשלח בהכרח מתייחס כשליחות.
אבל מה באמת הדין אם אמנם באמת אינו עושה זאת אלא מפני טובתו של חבירו, אבל גם אם לא היה מבקש ממנו אלא שהיה מבחין מעצמו שהשכן קיבל שבת ושכח להדליק את האור היה עושה זאת עבורו, ואם כעת הוא יודע מזה רק ע"י שחבירו ביקש ממנו, מאי גרע?
וא"כ איני מבין מה שדנו האחרונים במי שקיבל שבת ואומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה, ורצו לומר דזה חשיב דאין השליח בר חיובא כי עדיין לא קיבל שבת, ובכה"ג יש שליח לדבר עבירה. וכיו"ב דנו לבאר את שיטת היראים דאמירה לעכו"ם אסורה מדאו' וכו', דמטעם שליחות נגעו בה כיון דישלד"ע כה"ג. וצ"ע, מהיכ"ת שאם ראובן שקיבל שבת מבקש משמעון העומד ביום חול לעשות עבורו משהו, יעשה זאת שמעון בתור "מעשה של ראובן", אטו בשופטני עסקינן, בקשו ממך משהו אז תעשה טובה ותבצע, למה אתה צריך שראובן יהיה מחוייב על המעשה שלך וזה ייחשב מעשה שלו, מה ההגיון להתנהל ככה.
והעומד לנגדי לכאו' מה שדנו בגמ' על מי שאמר לאשה 'אקפי לי קטן', וזה תימה דכיון דהאשה מותרת להקיף, מה פתאום שתרצה לעשות זאת דוקא באופן שההקפה תתייחס למשלח. ואולי באמת צריך לפרש דאיירי במשלח שהוא עובר להכעיס, ורוצה שמעשה ההקפה יתייחס אליו כדי לעבור את העבירה. וזה דוחק. גם דברי הגמ' בהשואל לגבי שליחות בבעליו עמו כגון שאמר צא והשאל עם פרתי, צ"ל לפ"ז דאיירי במשאיל המבקש מהשליח תעבוד אצלו 'בשליחותי' ולא בתור החלטה שלך. וצ"ע.
או שמא י"ל סו"ס כל אדם שעושה משהו ע"פ בקשת חבירו, יש בזה גדר שליחות, כי לשליח אין בזה מטרה, ולא יעשה מעצמו כלום לולי הענין של מילוי הבקשה של המשלח. ואמנם פשיטא שאם יעשה זאת להדיא בתור מעשה עצמאי אין כאן שליחות, אבל היכא דעביד בסתמא זה מתפרש מאליו כעשייה בשליחות. ועצ"ע מהיכ"ת לומר שאם אדם מבקש ממני לעשות עבורו מלאכה כשהוא כבר קיבל שבת, אז בסתמא זה יתפרש שזה נעשה בשליחותו.
גם בב"ק דע"ט מבואר במשנה שאם אמר לבע"ח לקחת חפץ גזול לפרעון חובו הר"ז שליחות וחייב המשלח אף שאינו עושה בשליחותו אלא גובה את חובו, וצ"ע כנ"ל מהיכ"ת שזה ייחשב מעשה של המשלח. ולכאו' רואים מכאן שכל דבר שלא היה נעשה לולי ציווי המשלח בהכרח מתייחס כשליחות.
אבל מה באמת הדין אם אמנם באמת אינו עושה זאת אלא מפני טובתו של חבירו, אבל גם אם לא היה מבקש ממנו אלא שהיה מבחין מעצמו שהשכן קיבל שבת ושכח להדליק את האור היה עושה זאת עבורו, ואם כעת הוא יודע מזה רק ע"י שחבירו ביקש ממנו, מאי גרע?