אציע לפני החברים מה שכתבתי לא מזמן כשלמדו סוגיא זאת בדף היומי בבבא קמא.
דף כז:
היכא דאיכא פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא ר"נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח.
כתב רש"י: לא עביד איניש דינא לנפשיה. ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין: במקום דאיכא פסידא. אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי, או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה, דקא מפסיד, כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה. עכ"ל.
להלכה קיי"ל כרב נחמן, וז"ל השו"ע (חו"מ סי' ד ס"א) 'יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, [רמ"א: אם לא יוכל להציל בענין אחר], אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין וכו'. וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא. עכ"ל. ועיי"ש עוד פרטים בהמשך המחבר והרמ"א.
וכתב שם הסמ"ע (סק"ב): והוא שיוכל לברר ששלו הוא. פירוש, דאם אינו יכול לברר שהוא שלו, לא מיבעיא דאסור להכותו ולהוציאו מידו, אלא אפילו בלא הכאה נמי אינו רשאי להוציאו מידו, וכן מוכח מלשון הטור וכמ"ש בפרישה. מיהו זה דוקא כשבא להוציא בעדים, דבלא עדים יכול לתופסו, דיהיה נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו. עכ"ל.
ומבואר מדבריו שכדי להכות ולהוציא צריך עדים, ולתפוס לבד א"צ עדים אלא די במיגו. ובש"ך (ס"ק ג) ציין לסמ"ע, שכ"כ בתשובת הרא"ש כלל ס"ד סי' א'. ע"כ. ושם בתשו' הרא"ש משמע שהמיגו הוא שיכול לומר שלא תפס אלא החפץ שלו.
ובעניי לא זכיתי להבין כל ענין זה, מדוע נתנו חכמים כח כזה לכל אדם לעשות דין לעצמו אף כשאין לו עדים, ואף שנחלקו במקום דליכא פסידא, במקום פסידא לכו"ע יכול לעשות דין לעצמו, וגם במקום שאין פסידא צ"ב מדוע לר"נ יכול כל אדם לעשות דין לעצמו [והלכה כן], הלא זהו לכאורה פתיחת פתח לעבריינים, שיתפסו מאחרים וכשיתבעום לבי"ד יאמרו שאכן תפסו, אך היה מותר להם ע"פ דין 'עביד איניש דינא לנפשיה', ויאמנו במיגו הנ"ל, וא"כ מדוע לא תיקנו שרק אם יש שם עדים שהחפץ הוא שלו, וכן עדים שראו את הגזילה, אז יוכל לעשות דין לעצמו בלא בי"ד.
[ואף שעבריינים יש להם עוד דרכים אם ירצו לתפוס ולשקר וכו', מ"מ לכאורה ע"י עאד"ל יש להם ג"כ כח לטעון שהיה מותר להם לתפוס, ואין צריכים להכחיש את התפיסה שלהם [וכגון אם היה שם רק עד אחד שתפסו, דזה אין מבטל את המיגו שלא תפסו], משא"כ אם לא אמרינן עאד"ל, היו זקוקים לרשות בי"ד].
ומלבד התמיהה מדוע א"צ עדים שהחפץ שלו וכן עדים שראו את הגזילה, יש לתמוה ג"כ דמלשון המחבר 'יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר', משמע דדי בכך שרק הוא מכיר שהחפץ שלו, וא"צ שיהיה גם ניכר לאחרים, [ומה שכתב בהמשך שצריך שיוכל לברר בבי"ד שזה שלו, כבר ביאר הרא"ש והסמ"ע שאין זה ע"י סימנים, אלא במיגו], וצ"ב, דאולי אותו חפץ יש ג"כ לפלוני.
ולשבר את האוזן, כגון שראובן ושמעון באו לביהמ"ד עם אותו ספר [שאין בו שם או סימן], והניחו אותו בצד, וראובן לא ראה שהניח שמעון את הספר שלו, וכשבאו לצאת היה שם רק ספר אחד, ושמעון לקחו, ובא ראובן ועשה דין לעצמו וחטף ממנו. צ"ב מדוע נתנו חכמים כח ביד שמעון לעשות דין לעצמו רק בגלל שבטוח שהחפץ הוא שלו.
[ואה"נ שאפשר להשיב שבכה"ג לא התירו לאדם לעשות דין לעצמו, כי היה לו לשער שגם חברו בא עם ספר זה, והתירו רק כאשר ברור לו שהלה לא בא עם ספר זה. אך הנה ודאי שיש הרבה אופנים שקשה לאדם לשער, וכגון שפעם ראשונה נכנס חברו בלא הספר, ואח"כ בא שוב עם הספר, ולא ראה. ואדם עלול להיות בטוח לגמרי בהרבה מקרים שחברו גזל ממנו בעוד שזה דמיון גמור, שאילו היה בא לפני בי"ד, היה חוקרים ודורשים והיה מתברר לו שטעה].
והן אמת שמצינו בב"ב (לד:) 'זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן כל דאלים גבר', ופירשו הראשונים 'דאלים' היינו בין בראיות ובין בכח. וברא"ש כתב טעמים בזה, ואחד מהם 'מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו [יותר] ממה שימסור האחר לגזול'.
מ"מ לא תקנו כך אלא באופנים מסויימים שגם בי"ד אינו יכול להכריע בדינם, אבל כאן בגמ' משמע שבכל אופן עביד איניש דינא לנפשיה, וצ"ב ככל ההערות דלעיל, מדוע הורו חכמים שיעשה אדם דין לעצמו ויהיה נאמן במיגו ד'לא תפסתי', למה לא נכריחנו לסור לבי"ד להדיין על כך בעדים ובראיות [ותגדל התמיהה באופן דליכא פסידא, שכן גם להלכה].