פורום אוצר החכמה

נראה לכאורה כי הלכה מפורסמת זו לא נותרה בתחום הצר בלבד של רודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר הערווה, אלא היא שימשה יותר כ"עקרון" הלכתי שהורחב ל"יישום" גם במקרים דומים ולא בהכרח זהים למקור ההלכה.

להלן כמה מראי מקומות בענין זה:

ט"ז יו"ד על סימן קנ"ז סעיף א' – בענין מסירת נפש אחת מסיעת בני אדם, כדי להציל את כולם מגזירת מוות
"...ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו, וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו, כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה"

שו"ע חו"מ סימן ש"פ סעיף ד'
"ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד א' מהם והקל מהמשא והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם"

חזו"א סנהדרין סימן כ"ה
גבי מסירת נפש אחת שחייבת מיתה, המסתתרת בקרב סיעת בני אדם, ובגלל כן איימו עליהם למסור אותה נפש להריגה ואם לא יעשו כן יהרגו כולם, דלכו"ע ניתן למסרו להריגה. ובאר בחזו"א שם, ש"נמצא שזה שמייחדין אותו הוא כרודף...ואף שאין בו דין רודף מן הדין כיון שעושה להציל נפשו, מכל מקום אין חייבין כולם למסור נפשם כיון שהוא הגורם ומותרין למסרו"

וכל הרוצה להוסיף עוד כהנה וכהנה, כה יוסיפו לו מן השמים...

כן ביארו במעשה זמרי וכזבי שיש מקום להורגם מדין רודף בזה שמחמתם באה מגפה לישראל

בעיקר הסוגיא דרודף ובא במחתרת בפרק בסו"מ,
---
אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה
---
הרי לנו מפורש דה"א לדון את העובר שהוציא את ראשו בדין רודף, והא דאין מצילים את אמו אם הוציא את ראשו, הוא משום דבעי התראה, וליכא. ולמסקנה לא מקרי רודף, דמן שמיא רדפי לה, ולא העובר הוא הרודף. אבל בלא"ה שפיר מקרי רודף, אע"ג דאינו ממש רודף ברגליו להרוג או לדבר ערווה.

אליהו בן עמרם כתב:חזו"א סנהדרין סימן כ"ה
גבי מסירת נפש אחת שחייבת מיתה, המסתתרת בקרב סיעת בני אדם, ובגלל כן איימו עליהם למסור אותה נפש להריגה ואם לא יעשו כן יהרגו כולם, דלכו"ע ניתן למסרו להריגה. ובאר בחזו"א שם, ש"נמצא שזה שמייחדין אותו הוא כרודף...ואף שאין בו דין רודף מן הדין כיון שעושה להציל נפשו, מכל מקום אין חייבין כולם למסור נפשם כיון שהוא הגורם ומותרין למסרו"

מענין לענין:
לפי דברי המשנה למלך (פרק א' מהל' רוצח הל' ט"ו), שרוצח בשוגג יכול להרוג את גואל הדם הרודף אחריו, כיון שגואל הדם אינו מחוייב בדבר אלא רק רשות יש לו להרוג את הרוצח בשגגה, ולפיכך הרוצח הנרדף בידי גואל הדם יכול להציל עצמו בהריגת רודפו. האם לפי זה, יכול אותו זה שמייחדים אותו להריגה, שביקשו אותה סיעה מאוימת להינצל ממיתה על ידי מסירתו להריגת האנסים, האם יוכל אותו מיוחד להריגה להרוג את כל הסיעה על מנת להציל עצמו ממסירתם (ובתנאי שאחר כך יברח גם מאותם אנסים), כאותו רוצח בשוגג שיכול להציל עצמו בהריגת גואל הדם שרודפו?

אליהו בן עמרם כתב:מענין לענין:
לפי דברי המשנה למלך (פרק א' מהל' רוצח הל' ט"ו), שרוצח בשוגג יכול להרוג את גואל הדם הרודף אחריו, כיון שגואל הדם אינו מחוייב בדבר אלא רק רשות יש לו להרוג את הרוצח בשגגה, ולפיכך הרוצח הנרדף בידי גואל הדם יכול להציל עצמו בהריגת רודפו. האם לפי זה, יכול אותו זה שמייחדים אותו להריגה, שביקשו אותה סיעה מאוימת להינצל ממיתה על ידי מסירתו להריגת האנסים, האם יוכל אותו מיוחד להריגה להרוג את כל הסיעה על מנת להציל עצמו ממסירתם (ובתנאי שאחר כך יברח גם מאותם אנסים), כאותו רוצח בשוגג שיכול להציל עצמו בהריגת גואל הדם שרודפו?

בדרך אפשר נ"ל דאם הייתה סיעה של שני אנשים או יותר, שאסור למיוחד להריגה להרגם, אבל אם היה אדם אחד מותר להרגו, דהא כתב שם המל"מ ז"ל דכל שהוא מצווה נראה דאסור לרודף להרוג את המציל. ואם הייתה סיעה, יכול כ"א לטעון לאו לאצולי נפשאי קא אתינא, אלא לחבראי, דמצווה למסרו משום לא תעמוד על דם רעך.

HaimL כתב:

אליהו בן עמרם כתב:מענין לענין:
לפי דברי המשנה למלך (פרק א' מהל' רוצח הל' ט"ו), שרוצח בשוגג יכול להרוג את גואל הדם הרודף אחריו, כיון שגואל הדם אינו מחוייב בדבר אלא רק רשות יש לו להרוג את הרוצח בשגגה, ולפיכך הרוצח הנרדף בידי גואל הדם יכול להציל עצמו בהריגת רודפו. האם לפי זה, יכול אותו זה שמייחדים אותו להריגה, שביקשו אותה סיעה מאוימת להינצל ממיתה על ידי מסירתו להריגת האנסים, האם יוכל אותו מיוחד להריגה להרוג את כל הסיעה על מנת להציל עצמו ממסירתם (ובתנאי שאחר כך יברח גם מאותם אנסים), כאותו רוצח בשוגג שיכול להציל עצמו בהריגת גואל הדם שרודפו?

בדרך אפשר נ"ל דאם הייתה סיעה של שני אנשים או יותר, שאסור למיוחד להריגה להרגם, אבל אם היה אדם אחד מותר להרגו, דהא כתב שם המל"מ ז"ל דכל שהוא מצווה נראה דאסור לרודף להרוג את המציל. ואם הייתה סיעה, יכול כ"א לטעון לאו לאצולי נפשאי קא אתינא, אלא לחבראי, דמצווה למסרו משום לא תעמוד על דם רעך.

דברי מר יכולים להיות נכונים לכאורה רק אם אותו מיוחד להריגה יש לו דין רודף כלפי אותה סיעת בני אדם, שאז באמת יש "חיוב" וציווי למסרו כדי להצילם. וזה אומר בעצם, שלא רק בני אותה סיעה יכולים למסרו, אלא גם כל אדם, כדי להציל את הסיעה מרדיפת אותו המיוחד להריגה.
אבל מדברי רבינו החזו"א זצ"ל למדנו (ראה נא בהודעה הפותחת) שאין למיוחד להריגה דין רודף ממש.

ועוד, עיין ברמב"ם פרק ה' מהל' יסוה"ת שפסק כריש לקיש, דמותר למסור את המיוחד להריגה רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי, ואע"פ שמותר למסרו "אין מורין להם כן לכתחילה". כלומר לכאורה וודאי שאין "חובה" למסרו, אלא לכל היותר - "רשות". ולפי זה המיוחד להריגה איננו שונה לכאורה מהרוצח בשגגה, שמותר לו להרוג את גואל הדם שרודפו ב"רשות" בלבד.
(זה מזכיר את ה"הלכה ואין מורין כן" גבי קנאים הפוגעים בבועל ארמית, וגבי מעשה פנחס וזמרי, משם מוצא המשנה למלך סמך לדבריו, שיכול הרוצח בשגגה להרוג את גואל הדם שרודפו, כזמרי בן סלוא שיכול היה להישמט ולהרוג את פנחס)