פורום אוצר החכמה

זה לשון הגאון המקובל רבי יהודה פתייה זיע"א בספרו מנחת יהודה [עמ' כג מדפו"ר]

בו יבואר טעם שמותר לחלל את השבת החמור שהוא בסקילה
אצל פיקוח נפש, ולא הותר איסור אשת איש הקל שהיא בחנק אצל פיקוח נפש.
ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה.
שאול שאל האיש למה איסור שבת החמור נדחה אצל פיקוח נפש לפי שהכתוב הוא אומר אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. א״כ למה לא התירו אשת איש הקל למי שחלה ונטה למות מרוב חשקו בה.
אמרתי לו יש הפרש בין חילול שבת לאיסור אשת איש. כי חילול שבת אינו נעשה ע"י החולה עצמו רק אחרים מחללים עליו את השבת כגון לשחוט ולבשל ולשחוק לו סמנים וכיוצא בזה. משא"כ איסור אשת איש שהוא נעשה ע"י הנואף עצמו זהו אסור לגמרי. אבל אין הכי נמי אם היה מספיק להיות נבעלת לאישה עצמו לנגד עיניו והוא מתרפא מחליו שזהו נעשה ע"י אחדים בודאי היה זה מותר. אבל רז"ל יודעים שאין מספיק זה לנואף כי כל שכן שמתגבר יצרו עליו ולכן אסרוהו לגמרי . עכ"ל
וכמה וכמה דברים קשים בכל דבריו כאן.
האם מאן דהו מן החכמים, יוכל לפרש דבריו.ושכרכם כמ"ה

אולי כת"ר יבאר מה הוקשה לו?

מורה צדק כתב:אולי כת"ר יבאר מה הוקשה לו?

וכי, הנצרך לחלל שבת לצורך עצמו, מחמת פיקוח נפש, נאמר לו: "אסור הדבר"??!
ועוד, באיסור א"א אם היה מספיק לזה החולה, להיותו רואה אותה נבעלת לאשהּ לנגד עצמו והוא מתרפא בחוליו היה הדבר מותר??!

באמת תמוה, כנראה שהוא התכוון שבדרך כלל כך הוא, ובזה לא פלוג רבנן.

נראה שהדברים הם דברי חכמה שנאמרו כדי להניח את דעת השואל [לפי הענין והצורך במניעת מכשלה], ותו לא מידי.

קשה גם מה שמסיים שאם היה מספיק להיות נבעלת לאישה עצמו לנגד עיניו והוא מתרפא מחליו שזהו נעשה ע"י אחרים, בודאי היה מותר עכ"ל.
וקשה מאד, שהרי אם נבעלת לאשה אין כאן שום איסור דאורייתא כלל. ולפי פירושו היה צ"ל שאם היה מספיק להיות נבעלת לאיש אחר שאינו אישה. וצ"ע.

ידיד נפש כתב:קשה גם מה שמסיים שאם היה מספיק להיות נבעלת לאישה עצמו לנגד עיניו והוא מתרפא מחליו שזהו נעשה ע"י אחרים, בודאי היה מותר עכ"ל.
וקשה מאד, שהרי אם נבעלת לאשה אין כאן שום איסור דאורייתא כלל. ולפי פירושו היה צ"ל שאם היה מספיק להיות נבעלת לאיש אחר שאינו אישה. וצ"ע.

יש פה "לפני עוור" (שמחטיאו ב"לא תתורו" וכו').

יאיר כתב:

ידיד נפש כתב:קשה גם מה שמסיים שאם היה מספיק להיות נבעלת לאישה עצמו לנגד עיניו והוא מתרפא מחליו שזהו נעשה ע"י אחרים, בודאי היה מותר עכ"ל.
וקשה מאד, שהרי אם נבעלת לאשה אין כאן שום איסור דאורייתא כלל. ולפי פירושו היה צ"ל שאם היה מספיק להיות נבעלת לאיש אחר שאינו אישה. וצ"ע.

יש פה "לפני עוור" (שמחטיאו ב"לא תתורו" וכו').

חחחחחחחחחחחחחחחחח

עיקר כוונת המנחת יהודה כך היא:
טעם האיסור בא"א, משום שצריך לכוף את יצרו, ולא התירו איסור דאורייתא משום שתקיף ליה יצריה. אבל בחילול שבת, אין החילול משום דתקיף ליה יצריה, שהרי יכולים אחרים לעשות, (אבל ודאי שגם לו מותר לחלל), וענין האחרים שמחללים הוא 'סימן' שאין כאן יצר, ולא 'סיבת' ההיתר. ועוד סימן יש כאן, שאם היה יצרו נח בנבעלת על ידי אחר, הנה מוכח שאין כאן יצר דידיה, אבל מכך שלא תנוח דעתו, הנה מוכח שכל הפיקוח נפש נובע משום שתקיף יצריה. על ענין זה לא התירה תורה איסור.

"ברוך שאמר" חזק וברוך.
ואמנם שהעלתי דבריך לפני איזה מידידי עוד קודם שכתבתם. ופשוט שלדברים אלו נתכוון הגאון הזה בדבריו. רק שעדין יש לדקדק מהו שכתב לשון "רק אחרים מחללים".
ואמנם עצם עניין זה של החשבת מצוה זו כיקרה מזו וזו כיקרה מזו, לפי עוצמת העונש. דבר זה אינו מוסכם לכמה מן הראשונים.
וכה כתב רבי יהודה ירוחם פישל ב"ר אריה צבי פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (מנין ע"א העונשין עונש מ מא):

לפי כבוד השבת מחלליה. ובאי מאורשה חמודה. כתיב (פרשת שלח) מות יומת האיש רגום אותו באבנים וגו'. וגבי נערה המאורשה כתיב (פרשת תצא) וסקלתם אותם באבנים ומתו. ומש"כ לפי כבוד השבת מחלליה. נראה דכוונתו לומר בזה דלפי ערך חשיבת מצות שביתת שבת שהיא מן המצות היותר גדולות שבתורה. כן בערך זה הוא עונש מחלליה. שהוא העונש היותר חמור שבכל מיני העונשין שבתורה. דקיי"ל דסקילה חמורה מכל שאר מיתות ב"ד. וכן בנערה המאורשה לפי ערך חומר העבירה חומר העונש. וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר חמישי) וז"ל שם. ובאיזה צד נדע שאינם חמורות. מפני שלא הגדילו ענשם בעולם הזה וכו'. אבל המזיד הוא שעובר על החמורות. והם שיש בהם כרת וכו' וארבע מיתות ב"ד. ובזה נדע כי הם חמורות וכו' עכ"ל עיין שם. וזה שלא כדעת רבינו יהודה החסיד ז"ל (בספר חסידים השלם סי' קנ"ז) שכתב וז"ל דע לך כי לא לפי חומר הפורעניות תוכל לידע מצות עונשן ושכרן. שהרי חילול שבת בסקילה. ומקצת מצות עריות בחנק ובכרת. אף על פי שמחלל שבת בעבור פקוח נפש מותר. ואינו יכול לעשות כן באיסור עריות וברציחה שאינן בסקילה. לכך אל תאמר שזו יקרה וחביבה מזו עכ"ל עיין שם. וכ"כ עוד לקמן (שם סימן תתרמ"ו) שאין להעריך ערך המצוות ע"פ עונש העובר עליהן. והביא ראיה לזה שהרי עון שבועת שקר ומחיקת השם אינו אלא בלאו. ועון אשת איש הוא בחנק. ואף על פי כן כשנבעלה בעבירת אשת איש כמה בעילות לא נפלה יריכה ולא צבתה בטנה. וכשהשביעה הכהן ושתתה מים המרים נפלה יריכה וצבתה בטנה עיין שם בדבריו. ואין זו דעת רבינו הגאון ז"ל כאן ובספרו האמונות והדעות שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (פ"ב דאבות מ"א) על מאי דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. והאריך שם לבאר דמהפסד מצוה דהיינו מעונש שלה המגיע להעובר עליה נדע שכר המקיימה. וממה שהעובר על שביתת שבת הוא בסקילה והעובר על מצות מילה הוא ענוש רק בכרת.
מזה נדע ששכר שבת הוא יותר גדול משכר מילה עיין שם בדבריו ובמש"כ עליו הרב המאירי ז"ל בפירושו לאבות שם והרשב"ץ ז"ל במגן אבות שם ע"ש היטב. ולענ"ד מכמה דוכתי יש להביא ראיות לרבינו הגאון והרמב"ם ז"ל. כמו מההיא דרפ"ק דיבמות לענין להדחות מקמי עשה. דמחלקינן בין ל"ת גרידא לל"ת שיש בה כרת. הרי דאזלינן בתר חומר העונש לענין לבטל מצוה אחת מקמי חברתה. ולרבינו יהודה חסיד ז"ל הרי מחומר עונש כרת אין הכרע לענין ערך גדולת וחשיבות המצוה כלל. ואף על גב דבעיקר הדבר מאי דעשה דחי ל"ת אף על גב דעל ביטול עשה ליכא עונש בידי אדם ובעובר על ל"ת יש ברובן עונש מלקות. ומשמע לכאורה מזה כדעת הר"י ז"ל. אלא שבזה כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (פרשת. יתרו) על קרא דזכור את יום וגו' דהטעם משום דהאהבה גדולה מהיראה. כי המקיים עשה בגופו וממונו ועושה רצון אדוניו. הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו.
ולעומת זה העובר על ל"ת בקום ועשה שעושה בידים הרע בעיניו ומראה בזה שאין יראתו על פניו. ענשו גדול ועושין בו דין בב"ד במלקות ובמיתה. משא"כ בעובר על עשה שאינו יושב ובטל מבלי לעשות רצונו עיין שם בדבריו. אבל כאן בשני לאוין היאך נכריע ביניהם לומר דזה שאין בו אלא עונש מלקות מותר לעבור עליו משום קיום העשה. וזה שענשו חמור יותר במיתת ב"ד או בכרת אין לעבור עליו אפילו במקום עשה זו עצמה. אם לא נאמר כדעת רבינו הגאון והרמב"ם ז"ל דמחומר עונש העובר על המצוה יש לנו לדון על ערך עיקר חשיבותה וגדולתה של המצוה. וכן מוכח מההיא דאמרינן בפסחים (נ"ט ע"א) יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת עיין שם. ועי' ג"כ בזבחים (ל"ג ע"ב) בתוס' שם (ד"ה לענין מלקות) ע"ש היטב. הרי דאפילו עשה נגד עשה מבטלינן זו שאין בה עונש כרת מקמי זו שיש בה עונש כרת:

ברוך שאמר כתב: ועוד סימן יש כאן, שאם היה יצרו נח בנבעלת על ידי אחר, הנה מוכח שאין כאן יצר דידיה, אבל מכך שלא תנוח דעתו, הנה מוכח שכל הפיקוח נפש נובע משום שתקיף יצריה. על ענין זה לא התירה תורה איסור.

מה פירוש "...הנה מוכח שאין כאן יצר דידיה", אם לא יצר אז מה כן? ומה פירוש המילים "יצר דידיה"?