חכמה ענוה ויראה - מה מביא למה?
פורסם: ג' דצמבר 05, 2023 11:15 pm
אני יודע שזה נושא עצום ורב, ואפסה ממני [ובכלל לבמה זו] האפשרות ללמדו ולהקיפו ולעסוק בו כראוי, ואכתוב כאן רק כעין פתח לדברים, ואף זה שלא בעיון כה"צ, אלא כפתח לרוצה להתבונן בסוגיה גדולה זו:
בעניין הסדר שבין חכמה, ענוה ויראה, מצינו כמה מקורות שונים לכאורה זה מזה, וכולם נלמדים מאותם פסוקים עצמם:
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י)
עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד)
א. סדר ראשון:
תנחומא בראשית סימן א:
וכלומר שיראה היא הראש והתכלית, וענוה היא הבסיס וההתחלה. והסדר הוא: ענוה, תורה, יראה. התורה באמצע, ענוה לסולייתה, ויראה לראשה. דהיינו שענוה היא הבסיס, ובו ועל ידו לומדים תורה, וכתר התורה ותכליתה הוא לבוא על ידה ליראת ה'.
וכך מובן גם בסברה. כי מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, ומשמע שהיא התכלית של הכל, דהיינו של כל המבואר שם בפסוק: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ובאופן שהפסוק אומר תחילה מה ה' שואל מעמך, ואז מפרט כיצד תגיע לכך. [יש עוד דרכים לקרוא את הפסוק, אבל כמה מרבותינו נקטו כן, שיראה היא תכלית הכל].
א"כ יראה היא הכתר לראש התורה. וכדי ללמוד תורה כראוי ולשעבד עצמו לקיום המצוות ללכת בכל דרכיו ולעבוד את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך צריך ענוה, וביטול והתמסרות.
וכך היא פשטות הפסוקים במשלי פ"ב: בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה. כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ. אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כלומר שתכלית התורה והמצוות היא להביא ליראה שלימה. ודייקא תורה שנלמדת בהתמסרות גמורה.
וכן כתב ביאור האמרים על התנחומא שם: "מוכרח האדם לקניית התורה שתקדים לו הענוה שבה נכללים המ"ח דברים השנויים בפרק ו' דאבות. וכתרה יראה, התכלית המקווה ממנה כמו הכתר שהוא מלבוש האחרון ותכלית הקיווי בקנינים המדומות. עקב ענוה, הענוה היא עקב והתחלה להתורה המביאה ליראת ה', ראשית חכמה יראת ה', הראשית של החכמה והתכלית הנרצה בה היא יראת ה'".
והעץ יוסף שם כנראה הוקשה לו היכן כתוב בפסוק שהביא המדרש שענוה היא סוליית התורה, הרי בפסוק כתוב שענוה היא סוליית היראה, ולכן כתב: ענוה הוא רגל אל התורה אשר כולה יראת ה', והיא [הענוה] תסבב היראה, כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות שהיא ראשית חכמת התורה וכתרה". ובנתיב הים כתב כמעט באותו הלשון של העץ יוסף מילה במילה למעט שינוי אחד: "והיא תסבב התורה" כמו שאמרו שנמשלה התורה למים שיורדים ממקום גבוה לנמוך. וסוף דבר, לפי שניהם הסדר הוא: ענוה, תורה-יראה.
ב. סדר שני:
הסדר הכתוב בתנחומא בין ענוה ליראה הוא לכאורה הפוך מהמאמר הידוע (ירושלמי שבת א, ג, שיר השירים רבה א, א סימן ט, בשניהם מיד אחרי ברייתא דרפב"י ובשם חכם אחר): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה", שמוכיח מאותם פסוקים עצמם שענוה היא הראש ויראה היא הבסיס, שלומד כך: העקב של ענוה הוא יראת ה', שהיא הראש והכתר של החכמה. שלפי זה הסדר הוא [לכאורה]: חכמה, יראה, ענוה, שהיא התכלית. וכ"כ שם בפירוש הגרח"ק: "שהיראה ראש לחכמה היא וכו' ובא לומר שהענוה גדולה מכולן", וזהו פשוטה של מימרא שם.
אמנם בביאור האמרים בתנחומא שם עמד בסתירה בין מימרא זו לתנחומא, ותירץ ששם מדובר מענוה הגדולה שעליה אמרו ז"ל (ע"ז כ, ב) ענוה גדולה מכולן, שלזו ודאי צריך שתקדם היראה הפנימית הבאה על ידי התורה, ומסכם: נמצא שהן ד' מדרגות: ענוה, תורה, יראה, ענוה. ומדבר כאן [בתנחומא] מג' ראשונות, שהם ענוה תורה יראה, ושם [בירושלמי ושיהש"ר] מדבר מג' אחרונות תורה יראה ענוה".
ג. לאור שני הסדרים – כיצד מתפרש הפסוק עצמו:
הפסוק עצמו "עקב ענוה יראת ה'" – אם לא שקוראים אותו בדרך דרשנית, אומר בפירוש כמו התנחומא, שענוה מביאה ליראה. עקב ענוה, כמו והיה עקב תשמעון: אחרי הענוה, וכתוצאה מהענוה – באה יראת ה'. וכך פירשו בפשיטות רוב המפרשים שם, [וכן הביא העץ יוסף על התנחומא הנ"ל].
למעט רש"י שהביא על פסוק זה את שני הפירושים [והקדים את הפשוט יותר]: "בשביל הענוה יראת ה' באה. ד"א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה".
ואולי נאמר שיש חילוק בין תכלית לבין עיקר, ויתכן שענוה עיקר [כי בה הכל תלוי] – הגם שיראה היא התכלית. וכך נראה מפירוש הקרבן העדה בירושלמי שם, הובא להלן. [וראה גם בתוס' ע"ז כ, ב שהובא להלן]. ולפי זה לא נחלקו שני הפירושים ברש"י מהו הסדר, אלא רק מה אמר הפסוק, האם אמר את הסדר והיינו שהענוה קודמת ליראה, או שאמר מה העיקר והיינו שהענוה עיקר לעומת יראה.
ד. סדר שלישי:
סדר שלישי ישנו בברייתא דרפב"י וכפי שהביא המס"י: היראה [יראת חטא] היא הדרגה האחרונה של העבודה, [ואחריה רק הקדושה, דהיינו הדביקות, שתחילתה עבודה וסופה מתנה], כלומר שהיראה היא התכלית. וענוה לפניה ובאופן של "ענוה מביאה לידי יראה", ונלמד להדיא מהפסוק הנ"ל: "ענוה [מביאה] לידי יראת חטא, דכתיב עקב ענוה יראת ה'". א"כ סדר הענוה והיראה כאן הוא כמו בתנחומא. אמנם בברייתא זו התורה אינה באמצע, אלא תחילת כל הסדר היא: "תורה מביאה לידי זהירות", והענוה הרבה אחרי תורה, דרגה אחת לפני יראה. וא"כ זהו סדר שלישי: תורה, ענוה, יראה.
ובאמת שבגמרא ע"ז כ, ב [שממנה לקח המס"י את נוסח הברייתא] מיד לאחר הברייתא נאמר שיש מ"ד שחולק, ואומר שענוה גדולה מכולן: "ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיהו סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן", ובפשטות זו גם כוונת המימרא הנ"ל [הסדר השני] שהובאה בירושלמי ובשיהש"ר מיד לאחר ברייתא דרפב"י, דהיינו שבאה לחלוק על רפב"י בסדר שבין ענוה ליראה.
אמנם הפני משה בירושלמי שם פירש [כדי שלא יסתור לברייתא דרפב"י שבסמוך]: ש"עשתה ענוה עקב לסולייתה" פירושו כאגרת הרמב"ן, שבעבור הענוה עולה על לבו יראת ה', שהיא יראת הרוממות: "לפי שאם מתרגל האדם בענוה מתוך שהוא חושב תמיד מה אני ומה חיי יבוא לידי יראת הרוממות", משא"כ חכמה קשורה עם יראה אחרת, פחותה מזו: "היראה האנושית שהיא יראת העונש, ואצל החכמה היא עטרה לראשה כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' שהיא ראשית להחכמה, שאם אין יראה אין חכמה דמה תועלת מהחכמה שלו אם אין לו יראה. וכו' והיא [החכמה] הגורמת ליראה שאם אין חכמה אין יראה שאינו יודע להזהר ולהתנהג ביראה".
וא"כ לדעת הפני משה הסדר שבירושלמי הוא סדר הברייתא דרפב"י: תורה מביאה לידי [יראה הפשוטה דהיינו:] זהירות וזריזות ונקיות, ומשם עולה לענוה, ומשם ליראת הרוממות. דהיינו: תורה, יראה פשוטה, ענוה, יראת הרוממות. [ולכאורה צ"ע לפירושו ממה שבברייתא עצמה נאמר שענוה מביאה לידי יראת חטא, אלא שהוא פירש שם שיראת חטא היינו יראת הרוממות, וכרכן יחד: "עקב ענוה סופה מביאה לידי יראת ה' וזהו יראת הרוממות שהיא יראה המובחרת לפי שמחשב בעצמו וכי מה אני השפל רוח ובריה שפילה לפני גודל רוממות יתברך ב"ה ויירא מלפניו מלעבור על מצותיו וכן יהיה זריז לקיים ולעשות"]. והוא כעין הביאור האמרים [לעיל אות ב] שג"כ כתב שיש ד' מדרגות, אלא שהביאור האמרים עשה ב' מדרגות בענוה [וכתב שהסדר הוא: ענוה, תורה, יראה, ענוה]. והפני משה עשה ב' מדרגות ביראה [וכתב שהסדר הוא: יראה, תורה, ענוה, יראה].
לגבי החיבור של ענוה ויראה, ראה גם במשנה סוף סוטה: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. ובמשנה באבות פ"ו [בצירוף עם חכמה ג"כ]: "כל העוסק בתורה לשמה וכו' ומלבשתו ענוה ויראה", ובאם נדייק את מילות המשנה א"כ זהו סדר של: חכמה, ענוה, יראה, דהיינו הסדר השלישי הנ"ל.
ה. סדר רביעי:
כמדובר לעיל לגבי הפסוק של ענוה, הנה גם בפסוק של יראה – הקריאה של הפסוק כאומר שהיראה היא כתרה של החכמה הוא קריאה דרשנית, ובפשוטו כתוב שם בדיוק ההיפך: שתחילת החכמה היא היראה, וכלומר שהיראה קודמת לחכמה ותנאי אליה. וכך פירשו שם המפרשים [מצודות ומלבי"ם]. וא"כ העולה מפשטות שני הפסוקים הוא סדר רביעי: ענוה, יראה, חכמה.
ובירושלמי הנ"ל פירש קרבן העדה, שהכוונה מה שעשתה החכמה עטרה לראשה אין פירושו תכלית, אלא שבלי יראה אין ערך לחכמה, ומתאים עם פשטות הפסוק ראשית חכמה יראת ה'. ומה שעשתה ענוה עקב לסולייתה פירוש טפל, "טפל אצלה, דהענוה מידה חשובה מאד שעל ידה יזכה ליראת חטא, וחבל דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, שכולם צריכים לענוה". ולדבריו הסדר לדעת הירושלמי הוא: ענוה, יראה, חכמה, כסדר הרביעי הנ"ל.
ו. סתירה לכאורה בתנחומא מיניה וביה:
לסיום, נחזור לתנחומא. הנה הוא כתב סדר מפורש לכאורה של הַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. כלומר: ענוה, תורה, יראה [הסדר הראשון הנ"ל].
אמנם את כל זה הביא שם כדי להסביר מדוע זכה משה לתורה: וְזָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְקִבְּלָהּ, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. סֻלְיָתָה עֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד). וְכִתְרָהּ יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י). וּשְׁנֵיהֶם בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר יב, ג). יִרְאָה, דִּכְתִיב: כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ג, ו).
ומזה נראה שהתורה היא התכלית, וענוה ויראה שניהם תנאים אליה, [בדומה לסדר הרביעי הנ"ל], ולא ידעתי הכיצד מתאים זאת עם המשפט הַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה שפתח בו, ונימק בו ["לפי"], ואולי תלוי בפירושי המפרשים שם וצ"ת.
וגם לא ידעתי לפי זה מהו הסדר בין ענוה ליראה גופא. ואם נדייק את סדר הפסוקים הכתוב בתורה, הרי שיראה מפורש שהיתה במשה לפני מתן תורה, אבל על הענוה שלו כתוב רק אחרי מתן תורה. וצ"ע.
ובזכירה לחיים על התנחומא שם כתב בביאור המימרא "שהתורה סולייתה ענוה" – שבלי תורה לא מגיעים לענוה, ועל זה הביאו ראיה ממשה שזכה לענוה הגדולה מכולן משום שזכה לתורה הגדולה מכולן. עכ"ד, ואכן מתאים עם סדר הפסוקים בתורה כמש"כ, אך לא ידעתי הכיצד להלום דבריו עם המפורש במדרש בחלק הזה שהענוה והיראה שניהם תנאים לחכמה, ומשה רבינו זכה לתורה משום שהיו בו שניהם.
ז. מקורות נוספים:
במשנה באבות: אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, וכבר האריכו בזה המפרשים, להבין את המשנה [על איזו יראה / יראות מדובר] ואת הסדר הכתוב כאן [באם בכלל כתוב כאן סדר].
באגרת הרמב"ן הסדר הוא ענוה שמביאה ליראה: "מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה".
והגר"י סרנא כתב בעיונים שם שהרמב"ן מדבר על שתי ענוות, אחת שקודם יראה ואחת שאחרי יראה, עיי"ש. אמנם לכאורה כוונת הרמב"ן פשוטה: ענוה היא מידה, מהמידות הטובות, יראת ה' אינה מידה, אלא יחס לה'. וזהו שאמר שהענוה היא המידה הטובה מכל המידות הטובות, ואחריה תוכל לבוא יראת ה' אמיתית. אמנם המס"י בריש שער הענוה מתייחס ליראה כמידה, ויל"ע.
עוד כתב שם הגר"י סרנא לשיטתו שהיראה נמצאת בין החכמה השלימה לענוה השלימה, והסדר א"כ הוא: חכמה, יראה, ענוה, כסדר השני הנ"ל.
ח. מעבר לעניין הסדר, שלושתם צריכים זה לזה:
עוד יש להוסיף לסוגיה את דברי התוספות בע"ז כ, ב: "הקשה ר' יהודה מפרי"ש דאמרינן במדרש. שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא חכמה ענוה, וי"ל דה"ק דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם".
בעניין הסדר שבין חכמה, ענוה ויראה, מצינו כמה מקורות שונים לכאורה זה מזה, וכולם נלמדים מאותם פסוקים עצמם:
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י)
עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד)
א. סדר ראשון:
תנחומא בראשית סימן א:
הַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. סֻלְיָתָה עֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד). וְכִתְרָהּ יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י).
וכלומר שיראה היא הראש והתכלית, וענוה היא הבסיס וההתחלה. והסדר הוא: ענוה, תורה, יראה. התורה באמצע, ענוה לסולייתה, ויראה לראשה. דהיינו שענוה היא הבסיס, ובו ועל ידו לומדים תורה, וכתר התורה ותכליתה הוא לבוא על ידה ליראת ה'.
וכך מובן גם בסברה. כי מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, ומשמע שהיא התכלית של הכל, דהיינו של כל המבואר שם בפסוק: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ובאופן שהפסוק אומר תחילה מה ה' שואל מעמך, ואז מפרט כיצד תגיע לכך. [יש עוד דרכים לקרוא את הפסוק, אבל כמה מרבותינו נקטו כן, שיראה היא תכלית הכל].
א"כ יראה היא הכתר לראש התורה. וכדי ללמוד תורה כראוי ולשעבד עצמו לקיום המצוות ללכת בכל דרכיו ולעבוד את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך צריך ענוה, וביטול והתמסרות.
וכך היא פשטות הפסוקים במשלי פ"ב: בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה. כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ. אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כלומר שתכלית התורה והמצוות היא להביא ליראה שלימה. ודייקא תורה שנלמדת בהתמסרות גמורה.
וכן כתב ביאור האמרים על התנחומא שם: "מוכרח האדם לקניית התורה שתקדים לו הענוה שבה נכללים המ"ח דברים השנויים בפרק ו' דאבות. וכתרה יראה, התכלית המקווה ממנה כמו הכתר שהוא מלבוש האחרון ותכלית הקיווי בקנינים המדומות. עקב ענוה, הענוה היא עקב והתחלה להתורה המביאה ליראת ה', ראשית חכמה יראת ה', הראשית של החכמה והתכלית הנרצה בה היא יראת ה'".
והעץ יוסף שם כנראה הוקשה לו היכן כתוב בפסוק שהביא המדרש שענוה היא סוליית התורה, הרי בפסוק כתוב שענוה היא סוליית היראה, ולכן כתב: ענוה הוא רגל אל התורה אשר כולה יראת ה', והיא [הענוה] תסבב היראה, כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות שהיא ראשית חכמת התורה וכתרה". ובנתיב הים כתב כמעט באותו הלשון של העץ יוסף מילה במילה למעט שינוי אחד: "והיא תסבב התורה" כמו שאמרו שנמשלה התורה למים שיורדים ממקום גבוה לנמוך. וסוף דבר, לפי שניהם הסדר הוא: ענוה, תורה-יראה.
ב. סדר שני:
הסדר הכתוב בתנחומא בין ענוה ליראה הוא לכאורה הפוך מהמאמר הידוע (ירושלמי שבת א, ג, שיר השירים רבה א, א סימן ט, בשניהם מיד אחרי ברייתא דרפב"י ובשם חכם אחר): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה", שמוכיח מאותם פסוקים עצמם שענוה היא הראש ויראה היא הבסיס, שלומד כך: העקב של ענוה הוא יראת ה', שהיא הראש והכתר של החכמה. שלפי זה הסדר הוא [לכאורה]: חכמה, יראה, ענוה, שהיא התכלית. וכ"כ שם בפירוש הגרח"ק: "שהיראה ראש לחכמה היא וכו' ובא לומר שהענוה גדולה מכולן", וזהו פשוטה של מימרא שם.
אמנם בביאור האמרים בתנחומא שם עמד בסתירה בין מימרא זו לתנחומא, ותירץ ששם מדובר מענוה הגדולה שעליה אמרו ז"ל (ע"ז כ, ב) ענוה גדולה מכולן, שלזו ודאי צריך שתקדם היראה הפנימית הבאה על ידי התורה, ומסכם: נמצא שהן ד' מדרגות: ענוה, תורה, יראה, ענוה. ומדבר כאן [בתנחומא] מג' ראשונות, שהם ענוה תורה יראה, ושם [בירושלמי ושיהש"ר] מדבר מג' אחרונות תורה יראה ענוה".
ג. לאור שני הסדרים – כיצד מתפרש הפסוק עצמו:
הפסוק עצמו "עקב ענוה יראת ה'" – אם לא שקוראים אותו בדרך דרשנית, אומר בפירוש כמו התנחומא, שענוה מביאה ליראה. עקב ענוה, כמו והיה עקב תשמעון: אחרי הענוה, וכתוצאה מהענוה – באה יראת ה'. וכך פירשו בפשיטות רוב המפרשים שם, [וכן הביא העץ יוסף על התנחומא הנ"ל].
למעט רש"י שהביא על פסוק זה את שני הפירושים [והקדים את הפשוט יותר]: "בשביל הענוה יראת ה' באה. ד"א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה".
ואולי נאמר שיש חילוק בין תכלית לבין עיקר, ויתכן שענוה עיקר [כי בה הכל תלוי] – הגם שיראה היא התכלית. וכך נראה מפירוש הקרבן העדה בירושלמי שם, הובא להלן. [וראה גם בתוס' ע"ז כ, ב שהובא להלן]. ולפי זה לא נחלקו שני הפירושים ברש"י מהו הסדר, אלא רק מה אמר הפסוק, האם אמר את הסדר והיינו שהענוה קודמת ליראה, או שאמר מה העיקר והיינו שהענוה עיקר לעומת יראה.
ד. סדר שלישי:
סדר שלישי ישנו בברייתא דרפב"י וכפי שהביא המס"י: היראה [יראת חטא] היא הדרגה האחרונה של העבודה, [ואחריה רק הקדושה, דהיינו הדביקות, שתחילתה עבודה וסופה מתנה], כלומר שהיראה היא התכלית. וענוה לפניה ובאופן של "ענוה מביאה לידי יראה", ונלמד להדיא מהפסוק הנ"ל: "ענוה [מביאה] לידי יראת חטא, דכתיב עקב ענוה יראת ה'". א"כ סדר הענוה והיראה כאן הוא כמו בתנחומא. אמנם בברייתא זו התורה אינה באמצע, אלא תחילת כל הסדר היא: "תורה מביאה לידי זהירות", והענוה הרבה אחרי תורה, דרגה אחת לפני יראה. וא"כ זהו סדר שלישי: תורה, ענוה, יראה.
ובאמת שבגמרא ע"ז כ, ב [שממנה לקח המס"י את נוסח הברייתא] מיד לאחר הברייתא נאמר שיש מ"ד שחולק, ואומר שענוה גדולה מכולן: "ופליגא דרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיהו סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן", ובפשטות זו גם כוונת המימרא הנ"ל [הסדר השני] שהובאה בירושלמי ובשיהש"ר מיד לאחר ברייתא דרפב"י, דהיינו שבאה לחלוק על רפב"י בסדר שבין ענוה ליראה.
אמנם הפני משה בירושלמי שם פירש [כדי שלא יסתור לברייתא דרפב"י שבסמוך]: ש"עשתה ענוה עקב לסולייתה" פירושו כאגרת הרמב"ן, שבעבור הענוה עולה על לבו יראת ה', שהיא יראת הרוממות: "לפי שאם מתרגל האדם בענוה מתוך שהוא חושב תמיד מה אני ומה חיי יבוא לידי יראת הרוממות", משא"כ חכמה קשורה עם יראה אחרת, פחותה מזו: "היראה האנושית שהיא יראת העונש, ואצל החכמה היא עטרה לראשה כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' שהיא ראשית להחכמה, שאם אין יראה אין חכמה דמה תועלת מהחכמה שלו אם אין לו יראה. וכו' והיא [החכמה] הגורמת ליראה שאם אין חכמה אין יראה שאינו יודע להזהר ולהתנהג ביראה".
וא"כ לדעת הפני משה הסדר שבירושלמי הוא סדר הברייתא דרפב"י: תורה מביאה לידי [יראה הפשוטה דהיינו:] זהירות וזריזות ונקיות, ומשם עולה לענוה, ומשם ליראת הרוממות. דהיינו: תורה, יראה פשוטה, ענוה, יראת הרוממות. [ולכאורה צ"ע לפירושו ממה שבברייתא עצמה נאמר שענוה מביאה לידי יראת חטא, אלא שהוא פירש שם שיראת חטא היינו יראת הרוממות, וכרכן יחד: "עקב ענוה סופה מביאה לידי יראת ה' וזהו יראת הרוממות שהיא יראה המובחרת לפי שמחשב בעצמו וכי מה אני השפל רוח ובריה שפילה לפני גודל רוממות יתברך ב"ה ויירא מלפניו מלעבור על מצותיו וכן יהיה זריז לקיים ולעשות"]. והוא כעין הביאור האמרים [לעיל אות ב] שג"כ כתב שיש ד' מדרגות, אלא שהביאור האמרים עשה ב' מדרגות בענוה [וכתב שהסדר הוא: ענוה, תורה, יראה, ענוה]. והפני משה עשה ב' מדרגות ביראה [וכתב שהסדר הוא: יראה, תורה, ענוה, יראה].
לגבי החיבור של ענוה ויראה, ראה גם במשנה סוף סוטה: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. ובמשנה באבות פ"ו [בצירוף עם חכמה ג"כ]: "כל העוסק בתורה לשמה וכו' ומלבשתו ענוה ויראה", ובאם נדייק את מילות המשנה א"כ זהו סדר של: חכמה, ענוה, יראה, דהיינו הסדר השלישי הנ"ל.
ה. סדר רביעי:
כמדובר לעיל לגבי הפסוק של ענוה, הנה גם בפסוק של יראה – הקריאה של הפסוק כאומר שהיראה היא כתרה של החכמה הוא קריאה דרשנית, ובפשוטו כתוב שם בדיוק ההיפך: שתחילת החכמה היא היראה, וכלומר שהיראה קודמת לחכמה ותנאי אליה. וכך פירשו שם המפרשים [מצודות ומלבי"ם]. וא"כ העולה מפשטות שני הפסוקים הוא סדר רביעי: ענוה, יראה, חכמה.
ובירושלמי הנ"ל פירש קרבן העדה, שהכוונה מה שעשתה החכמה עטרה לראשה אין פירושו תכלית, אלא שבלי יראה אין ערך לחכמה, ומתאים עם פשטות הפסוק ראשית חכמה יראת ה'. ומה שעשתה ענוה עקב לסולייתה פירוש טפל, "טפל אצלה, דהענוה מידה חשובה מאד שעל ידה יזכה ליראת חטא, וחבל דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, שכולם צריכים לענוה". ולדבריו הסדר לדעת הירושלמי הוא: ענוה, יראה, חכמה, כסדר הרביעי הנ"ל.
ו. סתירה לכאורה בתנחומא מיניה וביה:
לסיום, נחזור לתנחומא. הנה הוא כתב סדר מפורש לכאורה של הַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. כלומר: ענוה, תורה, יראה [הסדר הראשון הנ"ל].
אמנם את כל זה הביא שם כדי להסביר מדוע זכה משה לתורה: וְזָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְקִבְּלָהּ, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה. סֻלְיָתָה עֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב, ד). וְכִתְרָהּ יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא, י). וּשְׁנֵיהֶם בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר יב, ג). יִרְאָה, דִּכְתִיב: כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ג, ו).
ומזה נראה שהתורה היא התכלית, וענוה ויראה שניהם תנאים אליה, [בדומה לסדר הרביעי הנ"ל], ולא ידעתי הכיצד מתאים זאת עם המשפט הַתּוֹרָה סֻלְיָתָהּ עֲנָוָה וְכִתְרָהּ יִרְאָה שפתח בו, ונימק בו ["לפי"], ואולי תלוי בפירושי המפרשים שם וצ"ת.
וגם לא ידעתי לפי זה מהו הסדר בין ענוה ליראה גופא. ואם נדייק את סדר הפסוקים הכתוב בתורה, הרי שיראה מפורש שהיתה במשה לפני מתן תורה, אבל על הענוה שלו כתוב רק אחרי מתן תורה. וצ"ע.
ובזכירה לחיים על התנחומא שם כתב בביאור המימרא "שהתורה סולייתה ענוה" – שבלי תורה לא מגיעים לענוה, ועל זה הביאו ראיה ממשה שזכה לענוה הגדולה מכולן משום שזכה לתורה הגדולה מכולן. עכ"ד, ואכן מתאים עם סדר הפסוקים בתורה כמש"כ, אך לא ידעתי הכיצד להלום דבריו עם המפורש במדרש בחלק הזה שהענוה והיראה שניהם תנאים לחכמה, ומשה רבינו זכה לתורה משום שהיו בו שניהם.
ז. מקורות נוספים:
במשנה באבות: אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, וכבר האריכו בזה המפרשים, להבין את המשנה [על איזו יראה / יראות מדובר] ואת הסדר הכתוב כאן [באם בכלל כתוב כאן סדר].
באגרת הרמב"ן הסדר הוא ענוה שמביאה ליראה: "מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה".
והגר"י סרנא כתב בעיונים שם שהרמב"ן מדבר על שתי ענוות, אחת שקודם יראה ואחת שאחרי יראה, עיי"ש. אמנם לכאורה כוונת הרמב"ן פשוטה: ענוה היא מידה, מהמידות הטובות, יראת ה' אינה מידה, אלא יחס לה'. וזהו שאמר שהענוה היא המידה הטובה מכל המידות הטובות, ואחריה תוכל לבוא יראת ה' אמיתית. אמנם המס"י בריש שער הענוה מתייחס ליראה כמידה, ויל"ע.
עוד כתב שם הגר"י סרנא לשיטתו שהיראה נמצאת בין החכמה השלימה לענוה השלימה, והסדר א"כ הוא: חכמה, יראה, ענוה, כסדר השני הנ"ל.
ח. מעבר לעניין הסדר, שלושתם צריכים זה לזה:
עוד יש להוסיף לסוגיה את דברי התוספות בע"ז כ, ב: "הקשה ר' יהודה מפרי"ש דאמרינן במדרש. שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא חכמה ענוה, וי"ל דה"ק דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם".