פורום אוצר החכמה

תנחומא ויצא (סימן ו), בטעם מדוע שתקה רחל ולא גילתה ליעקב שאביה מתכנן להשיא לו את לאה:

וְלָמָּה שָׁתְקָה? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אָמְרָה אִם מְשַׁלַּחַת אֲנִי וּמוֹדַעַת לְיַעֲקֹב שֶׁאַבָּא נוֹתֵן לַאֲחוֹתִי מַה שֶּׁהוּא מְשַׁלֵּחַ לִי, אֵינוֹ נוֹטֵל אוֹתוֹ [אותה. עץ יוסף], וְאַבָּא אֵין מַשִּׂיאֵנִי לוֹ, וַאֲנִי מִתְרַחֶקֶת מִן הַגּוּף הַצַּדִּיק הַזֶּה.

הנה מורגל בפי כל גדולי עולם ובפי כל העולם מעלת שתיקת רחל ששתקה כדי שלא לפגוע באחותה, והכניסה צרתה לביתה, וכו' וכו' וכו', ויסוד הדברים בחז"ל, ואף כאן בתנחומא לכאורה זהו יסוד כל העניין, שבא לבאר את הפסוק "ויזכור אלקים את רחל" מה זכר לה – את זכות השתיקה שלה. ולכן פותח במעלת השתיקה עיי"ש, ועובר לדבר ברחל "רָחֵל תָּפְשָׂה בִּשְׁתִיקָה, רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ וְשָׁתְקָה", וממשיך "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, גְּדוֹלָה שְׁתִיקָה, שֶׁבִּזְכוּת שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל רָחֵל, זָכְתָה וְהֶעֱמִידָה שְׁנֵי שְׁבָטִים בְּיִשְׂרָאֵל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יָתֵר עַל הַשְּׁבָטִים", ומיד לאחר דברי רשב"י מסיים: "אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְּ שָׁתַקְתְּ, חַיַּיִךְ, בִּזְכוּת אוֹתָהּ שְׁתִיקָה אֲנִי זוֹכְרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל".

וא"כ דברי רשב"י הם פליאה נשגבה. מדוע הוא מקטין את שתיקת רחל ועושה אותה עניין של תועלת וחשבון פשוט של רווח והפסד, ובפרט עבור עצמה, עבור האינטרס שלה. שאם תשתוק – שתיהן ירוויחו, והעיקר עבור רחל: היא עצמה, שעי"כ תזכה בסוף להתחתן עם יעקב. ואם תדבר – היא עצמה בוודאי תפסיד את יעקב, ויתכן שאף באופן של "גם לי גם לך לא יהיה". [מהשאלה הזו משתלשלות עוד כמה שאלות (ובעיקר: א"כ הלוא דברי רשב"י הם לכאורה סתירה לכל מה שבא המדרש לומר, ואיך מביא אותו המדרש כחלק מהמהלך, ומיד אחרי דבריו מסיים שבזכות זה נפקדה), אבל זו היא הראש לכולן].

זו השאלה שהטרידה אותי ביותר כשראיתי את דברי המדרש, [הגם שבכל חלקי הסימן יש שאלות, חלקן בגדר תמיהות], ובס"ד במתנת חינם ממש הפיל הקב"ה ברעיוניי ביאור לדברי רשב"י. וככל שעסקתי בו יותר, הלכו דברי המדרש כולם ונתבארו בזה אחר זה [ובאופן שביאור כל חלק האיר חלק נוסף, וחוזר חלילה] מקושיות שיש בכל חלק וחלק בסימן זה, הן בתוכן הדברים והן בסדר המסוים שסידר אותם המדרש בזה אחר זה. ונתבאר מדוע הרצאת הדברים היתה צריכה להיות דווקא באופן זה, שדווקא הוא מוביל אל מסקנת המדרש בסופו, שהיא היא הביאור שחתר אליו המדרש בפסוק שהביא בתחילתו.

בסופו של דבר נעשה מזה קובץ בן כ15 עמודים, וזה תוכן ענייניו לפי הסדר:

א. הצעת סיום דברי המדרש, והפליאה הנשגבה.
ב. הצעה לביאור על פי המנוחת חיים, ושלילתה.
ג. הצעה לביאור בס"ד.
ד. משפט שלמה וחכמתו.
ה. ביאור דברי רשב"י והעמדת דברי המדרש בס"ד.
ו. ביאור "רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה" שהביא המדרש לפני דברי רשב"י.
ז. סיכום, וביאור דקדוק הפסוק לפי המדרש.
ח. דקדוק נוסף בפסוק שביאר המדרש.
ט. ביאור דברי רבי יהודה ומקומם במהלך המדרש.
י. ביאור פתיחת המדרש בדברי רשב"ג.
יא. ביאור פתיחת המדרש בעניין נויה של רחל.
יב. סוף המדרש נעוץ בתחילתו, ודברי רשב"ג מקשרים ביניהם, ומבטאים את תוכן כל הסימן.

מצ"ב הקובץ.
אשמח מאד לכל חוו"ד, הוספה, הרחבה, ביאור, מ"מ, הארה והערה.

שמתי לב כעת שאת השאלה הצגתי כאן בקיצור, שנראה לי כעת גדול מדי,
ולכן ערכתי מעט את ההודעה הקודמת, והוספתי בתחילתה פסקה הנצרכת להבהיר מה הפליאה הגדולה על דברי רשב"י.
לאור זאת הוספתי עוד שורה גם בפסקה שאח"ז [בתוך הסוגריים], שאלה בולטת נוספת שמתעוררת כשרואים את דברי רשב"י על רקע כלל דברי המדרש שם ומה בא לומר.

מאמר מאד יפה, יש"כ!

יישר כוח עצום על המ"מ!
ממש השאלה שהיתה לי, מילה במילה!

וכותב כאן רבינו החזון יחזקאל תירוץ אחר, אמנם איני מבין אותו כ"כ לע"ע, [מודה שלא ראיתי את כל הדברים במקורם, אלא רק מה שהבאתם כאן],
ולענ"ד, כמש"כ בקובץ מילתא בטעמא, המדרש עוסק בשתיקה ולא בוויתור, וע"כ "זרעה של רחל עמד בשתיקה" ולא בוויתור, וכמו הדוגמאות שהביא המדרש, שאין בהם ויתור כלל, [אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה. ושאול שלא הגיד לאביו ששמואל משח אותו למלך. ובנימין שלא הגיד לאביו על מכירת יוסף], אלא רק שתיקה כמעלה לעצמה, לשתוק היכן שהטבע דוחף לדבר.
ממילא גם דברי רשב"י עוסקים בכוח השתיקה של רחל, ובאמת לדעת רשב"י לא הויתור היה המעלה כאן, אלא השתיקה.
ונתבאר המידה כנגד מידה לתת לרחל בנים בגלל זה, ואדרבה, אם היתה המעלה הויתור - לא מובן המידה כנגד מידה כאן.
והם הם דברי רשב"י שהסביר "למה שתקה רחל", שעל ידי הסברו של רשב"י דייקא - מובן מדוע לתת לה בנים מיעקב הוא בדיוק מידה כנגד מידה לשתיקתה.
וכמו שנתבאר כ"ז בקובץ בס"ד.

וכעת שבתי וראיתי כי כל מה שנתבאר מפורש בתנחומא בסימן הבא שם [סימן ז]:

עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים, זוֹ רָחֵל שֶׁהָיְתָה עֲשׁוּקָה, שֶׁהוֹשִׁיבָהּ אָבִיהָ בְּאַפִּרְיוֹן [וכל אירוע החתונה נערך עם רחל! שהיא היתה הכלה לכל משך החתונה, לבושה ככלה, מקבלת את האורחים ככלה, רוקדת כמו כלה, מראה שמחה ככלה! ובסוף החתונה:] וְהִכְנִיס אֶת לֵאָה וְכִבָּה אֶת הַפַּנָּסִין וְהוֹצִיא בְּיָדוֹ אֶת רָחֵל, יֵשׁ עֹשֶׁק גָּדוֹל מִזֶּה? וּמִי עָשָׂה דִינָהּ? נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים. שֶׁהָיְתָה רְעֵבָה מִבָּנִים. ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וְגוֹ'.

כל דברינו בקובץ הנ"ל מבוארים כאן בצורה הכי חדה וחריפה שיכולה להיות:
המדרש לא מדבר ולא מזכיר דבר על ויתור ונתינה ללאה, אלא על העושק של רחל.
והמדרש מתאר עד היכן הגיעה השתיקה של רחל, שהיא לא רק שותקת על העברת הסבלונות ללאה לפני החתונה [מה שהוזכר בסימן הקודם], אלא גם משחקת משחק מושלם של כלה בחתונה עצמה, עם כל השמחה וכו', כדי לא לגלות את הסוד, שהיא יודעת עוד מזמן משלוח הסבלונות שאביה משיא כאן את יעקב ללאה.
על "עשוקים" אחרים שמביא שם המדרש [עיי"ש] הוא לא כותב "יש עושק גדול מזה?", אלא רק על העושק של רחל. לומר שלשתוק מול העושק הזה – פשוט לא שייך בטבע.
לא גבורת הויתור מתוארת כאן, אלא גבורת השתיקה!
ומבוארת גם הגבורה שבזה: הכיצד אפשר לשתוק מול עושק שאין כמוהו בעולם.
ומבוארת גם סיבת השתיקה: כי היתה רעבה לבנים מיעקב.
וממילא בזכות השתיקה וסיבת השתיקה כנ"ל: התיר הקב"ה אסוריה ונתן לה בנים מיעקב.