הודעהעל ידי מן הדרום » ג' נובמבר 14, 2023 12:03 pm
סיכום בנושא של הרב אביהוד שוורץ [בעל תפקיד משמעותי ברבנות הצבאית]
היתר מאכלות אסורות – הלכה למעשה
כידוע, השולחן ערוך לא עסק בהלכות צבא ומלחמה, ועל כן אין בידינו הכרעה ברורה במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן, ובפירושים השונים לכל אחת מן הדעות. הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ב'ערוך השולחן העתיד' (הל' מלכים, סי' ע"ז, א־ג) נטה לדבריו של הרמב"ן, אך גם בזה אין לראות הכרעה ברורה וחד משמעית. גם מדבריו של הרב וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר חי"ח, סי' ע') נשמע שמספק יש להחמיר, אם כי יש לציין שבתשובה שם נמצא דיון עקרוני בסוגיא, ולא בירור ותשובה לשאלה קונקרטית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייסו יהודים ל'חטיבה יהודית לוחמת' ('הבריגדה היהודית') שהוקמה במסגרת הצבא הבריטי המלכותי שנלחם בנאצים. כמה מהם פנו לרב הרצוג בשאלה האם יותר להם לאכול מאכלות אסורות במלחמה. בתשובה שהקדיש לעניין שכותרתה "מאכלי איסור לחיילי הבריגדה היהודית", השיב הרב הרצוג בנחרצות שהדבר אסור, והסביר שלדעת הרמב"ן ההיתר הוא רק במלחמה לכיבוש ארץ ישראל, ולא במקומות אחרים בעולם. בנוסף לנימוק זה לאיסור, מחדש הרב הרצוג שגם לדעת הרמב"ם אין היתר במקרה זה:
"ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל, אין אני רואה יסוד של היתר, כי הרי זה ברור שהיתר זה חידוש הוא שיצא לחז"ל מתוך דרשת הפסוק המיותר לדרשה, ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי [חולין דף י"ז], וכלל הוא בכל חידוש, שאין לך בו אלא חידושו. ובמה נאמר דבר זה, במלחמה ישראלית במובן המיוחד של מילה זו.
יתברכו אחינו המצטרפים למלחמה זו באויב הנורא שקם לשעבד את העולם כולו ולהשמיד, ח"ו, את עם ישראל. זוהי מלחמה שיש בה משום הצלת ישראל, אבל היא מלחמת האומות שמצטרפים אליה מישראל בתור חייליהם, ואין זו מלחמת ישראל במובן של אותה הפרשה שבה נאמר היתר זה, ולא מצינו בשום מקום שהיוצאים להציל נפשות, הותר להם לאכול איסור, כשאין בזה משום פקוח נפשם. ועל כן אין לדעתי יסוד להתיר כדעת השואל". (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סי' מ"ב)
ניתן היה לחלוק על טענת הרב הרצוג, ולקבוע שאם ספק פיקוח נפש יש בדבר, הרי שהוא הותר בכל מלחמה שהיא. אך כאמור, דעתו בעניין חיילי הבריגדה הייתה לאסור. עם זאת, משמע מדבריו שאילו היה מדובר בצבא יהודי עצמאי, אפשר שהיה מקום להקל.
אכן, בספרו האוטוביוגרפי 'בעוז ותעצומות', מספר הרב שלמה גורן שבימי מלחמת השחרור הוא התיר בשעת הדחק לאכול שימורי בשר (שנקראו 'בוליביף') שהשאיר אחריו הצבא הבריטי, תוך שהוא מתבסס על דעת הרמב"ם. אמנם, הרב גורן מתאר לבטים רבים האם לסמוך על היתר זה, ומסקנתו היתה:
"לפיכך פסקתי שאמנם לכל החיילים הבריאים והמתפקדים עדיין אין היתר לאכול את ה'בוליביף' כי אנחנו לא במצב שמתיר את זה, אבל בבתי החולים, בתי ההבראה ובבתי זקנים התרנו להשתמש בבשר הזה... לא ידעתי כמה זמן יימשך המצור. היה לי ברור שככל שהוא יימשך נצטרך להתיר לכל הלוחמים לאכול את ה'בוליביף'. אבל את זה נעשה רק כשיגיעו מים עד נפש, כשהמצב יהיה ממש חמור ולא נוכל לספק אפילו את המינימום". (בעוז ובתעצומות בפרק 'ליל הסדר הראשון בצה"ל – פסח תש"ח', 'הכשרות', עמ' 129)
אין ספק שהיתר זה של הרב גורן נבע בעיקר מהמצוקה הנוראה בירושלים הנצורה ומורעבת במהלך מלחמת השחרור, ולא רק משיקולי מלחמה 'כלליים'. ואכן, הלכה למעשה במלחמות ישראל לא הקלו בדבר, וכדרך שהסביר הרב מרדכי הלפרין:
"חיילי סיירת הנמצאים בפשיטה עמוקה מעבר לקוי האויב. במהלך הפשיטה נפלו לידיהם מחסני מזון עשירים, בעוד שמנות הקרב שהיו בידם דיין להשביע את הנפש אך לא את החיך. האם מותר להם לאכול ממזון השלל למרות שאינו מזון כשר?
אם כן... לפנינו מחלוקת ראשונים, ואף המתירים לא התירו אלא משום דברה תורה כנגד יצר הרע ולא זו הדרך. לפיכך אין לנו להקל ח"ו באיסורי תורה. לכן חלוצי צבא או חיילי הסיירת אסורים במאכלות אסורות גם כשהם מעבר לקווי האויב, כל זמן שלא קיים חשש לפיקוח נפש". (הרב מרדכי הלפרין, רפואה, מציאות והלכה, סי' י"ב [זמין באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה, כאן])
אמנם, בסוף הסימן הוא הוסיף את ההערה הבאה:
"הערה: לאור הניסיון של מלחמת לבנון השנייה, הוספתי בשנת תשס"ו: חייבים להדגיש כי האמור נכון כאשר כבר נגמרה המלחמה, אבל כאשר הלחימה עדיין נמשכת יש לנהוג על פי דברי הנצי"ב 'שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכנת נפשות', שהרי המציאות כפי שמתברר במלחמה מוכחת כדבריו". (שם)
אכן, במהלך מלחמת לבנון השנייה, היו פערים לוגיסטיים משמעותיים בשטחי דרום לבנון, והלוחמים ששהו בבתים בגזרות השונות ביקשו לאכול מכל הבא ליד. בדרך כלל, לא היה מדובר על מאכלות אסורים מובהקים ככתלי דחזירי, אלא על מאכלים אחרים שיש בהם חששות שונים, כגון קטניות שלא נבררו או קמח שאינו מנופה. היתרי "שלל" בוודאי לא נהגו שם (הן מצד פקודות צה"ל בנושא, הן משום שלעיתים התמקמו הלוחמים בבתיהם של מי ששיתפו פעולה עם צה"ל), ואולם צורכי פיקוח נפש ללוחמים העוסקים בלחימה מורכבת – בהחלט היו, וכאמור דעת הרב הלפרין היא שיש להתרכז במלחמה, ולא בענייני כשרות המזון.
כאמור, לאורך שנותיו של צה"ל לא הסתמכו על ההיתר הנ"ל לאכילת מאכלות אסורות. עם זאת, היתר זה שימש 'השראה' לפסקים אחרים. כך, למשל, כאשר נשאלנו במהלך מבצע 'צוק איתן' בקיץ תשע"ד האם לוחמים יוצאי עדות אשכנז רשאים לאכול בשר בתשעת הימים – קבענו שהדבר מותר. היות שנושא אכילת בשר בתקופה זו שנוי במחלוקת, ובוודאי מדובר על איסור שאינו אלא מדרבנן, הרי שיש מקום לומר שעבור אלה העוסקים בלחימה ממש – חיזוק גופם ומזון מיטבי עבורם מהווה צורך חיוני להצלחת המערכה, ויש מקום להקל בדבר בתשעת הימים, ובמידת הצורך אפילו ב"סעודה המפסקת" ואולי אף בתשעה באב עצמו.
אבקש לסיים בהיתר מרחיק לכת אף יותר, אשר גם הוא ניתן בבית מדרשנו במהלך מבצע צוק איתן. בעיצומו של המבצע נשאלנו האם מותר לכוח השוהה ב'מִגנן' (מתחם מוגן) בתוככי רצועת עזה להרתיח מים לקפה בשבת. בכל המחנות העורפיים ניתן להיערך מערב שבת עם מיחמים מותאמים. אך עבור חיילים מעבר לגבול – הדבר אינו אפשרי.
אף שבהשקפה ראשונה קשה להתיר חילול שבת באיסורי תורה לצורך זה, קבענו שאם אכן הקפה החם נחוץ לצורך ערנות הלוחמים ושמירה על דריכות מרבית, יש מקום להתיר זאת. בכך, סמכנו על מסורת הרבנות הצבאית מימי מלחמת ששת הימים, כפי שמספר הרב אברהם אבידן בספרו 'שבת ומועד בצה"ל':
"בשבת האחרונה שלפני מלחמת ששת הימים, בשעות הקטנות של בוקר השבת, דילג הגדוד מהמחנה במרכז העיר ותפס את גיזרת ההרים שממול ל'נבי סמואל'... בעקבות הדילוג לא היתה כל אפשרות להתארגן כך שיהיה לחיילי הגדוד אוכל ושתיה חמה, ואכן חיילי הגדוד אכלו במשך השבת אוכל קר. אולם בשעות לפנות בוקר, בעת שגמרו להיערך בגיזרה, שרר בהרי ירושלים קור עז והחיילים טענו כי שתיה חמה תסייע להם לשמור על עירנותם. סמל הדת, בהבינו שלא יצליח למנוע מהם זאת לא מחה בידם, ולאחר מעשה ביודעו כי בבית מדרשה של הרבנות צבאית נאסר בישול באופן מוחלט, בא אלי בשאלה האם נהג נכון.
במקרה זה הערכתי שלא היתה בו סכנה ממשית אם לא היו החיילים שותים שתיה חמה, ברם אם ישתו תהווה השתיה החמה גורם מסייע בשמירת כושרם של הלוחמים, הרי זה דומה מבחינה עקרונית ליסוד היתר הלחימה בשבת, וכן למה שביארנו לעיל בדעת הרדב"ז אודות ההיתר ללוחמים לאכול מאכלות אסורות". (שבת ומועד בצה"ל, במדור 'לחימה ובטחון שוטף בשבת', בפרק 'מלחמה בשבת וביום הכיפורים', 'ההשלכות האקטואליות מהגישה המוצעת', סע' א'; עמ' טז)
דברים אלה כתב הרב במסגרת בירור מקיף של סוגיית "עַד רִדְתָּהּ", ותוך כדי שטען בנחרצות כי במציאות הצבאית מוכרחים ליישם סוגיא זו בפרשנות מרחיבה ולא מצמצמת.[9]
הנה כי כן, לפנינו שילוב עקרוני בין היתר "עַד רִדְתָּהּ", ובין הצורך החיוני במזון איכותי ומשביע ללוחמים בשדה הקרב, שלגביו הרחבנו לעיל.