פורום אוצר החכמה

בבאור הלכה סימן תרי"ח ד"ה ואם אמדוהו - על סעיף ח' כתב וז"ל:
"ואם אמדוהו וכו': עיין בתשובת בנין ציון סי' כ"ד דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור, מ"מ על אכילה השניה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור - חייב כרת..."
וראיתי שהביאו להקשות על זה קושיא אלימתא בשם ספר "שלמי תודה":
היאך יתחייב בכרת? הא תחילת אכילת השיעור (חצי השיעור הראשון) הינה בהיתר גמור, שהרי הותר לו משום פיקוח נפש, ולמה יתחייב כרת רק משום שגמר ואכל עוד חצי שיעור באיסור? הרי לא אכל שיעור שלם באיסור?

חשבתי שניתן לענ"ד אולי ליישב את הדברים כך:
בפשטות (וכן איתא באחרונים) אין המאכל נאסר ביום הכיפורים מחמת שהוא "חפצא מאוס" (כנבילה וחזיר), אלא פעולת אכילה בשיעור "כותבת הגסה" המיישב דעתו של אדם ומבטלו מהעינוי הנדרש ביום הכיפורים - היא שנאסרה ועונשה בכרת.
לעומת זאת "חצי שיעור" שנאסר גם ביוכ"פ וגם בכל איסורי אכילה שבתורה, אינו משום שהוא מיישב דעתו של אדם (אפילו לא חלקית), אלא כדאמרינן בגמרא יומא, "דחזי לאצטרופי". וביארו אחרונים (עיין לדוגמא באחיעזר), שהוא כעיין "גזירה" מן התורה, שאסרה עליו תורה לאכול אף פחות מכשיעור פן יגמור את השיעור ויתחייב בעונשו של הלאו, מלקות/כרת/מיתה חלילה.
ואם כן, לפי זה, אמנם התירו לחולה את איסור הגזירה על "חצי שיעור" הראשון מחמת פיקוח נפש, אבל לא התירו לו את יישוב הדעת וביטול העינוי שיש באכילת אותו חצי שיעור ראשון ככל שיושלם לשיעור שלם.
כלומר, באותו חצי שיעור ראשון טמונים שני איסורים שונים. האחד - "גזירה", שאותה התירו לו מחמת פיקוח נפש, והשני - יישוב הדעת, שלא התירו לו.
ולכן, יתחייב בכרת אם השלים לשיעור שלם, כי גם תחילת אכילת השיעור לענין "יישוב הדעת" הינה באיסור.

ומה דעת חו"ר הפורום בענין זה?

נפק"מ פשוטה יותר:
האם מי שאכל ביום הכיפורים חצי שיעור במזיד וחצי בשוגג - חייב לפי החצי האחרון שאכל, או שאינו חייב כלל?

איפוך - מקודם אכל חצי שיעור בשוגג, ומשנודע לו המשיך לאכול במזיד

ולכאורה כיון שברור שמי שאכל רוב כותבת מבעוד יום, ומשהחשיך השלים לשיעור בוודאי אי אפשר לחייבו, אז ה"ה והוא הטעם באופן כזה

אבל באופן שכתבת שהקדים המזיד להשוגג פשוט שאין כאן צירוף כי מזיד לא מביא קרבן ושוגג לא מתחייב כרת

וניתן גם לומר מצד אחר, דא"א להיות מזיד לחצי שיעור שהרי לא התכוין לעבור על האיסור - ואולי אף היפך כוונה, הזיד דוקא לאכול חצי שיעור ולא לעבור על האיסור

לא כתבתי מה עשה קודם, אלא רק שאכל שני חצאי שיעור, זה במזיד וזה בשוגג.

ויש לפלפל בשני המקרים.

בקושייה הנ"ל דן הגר"י אידלשטיין בחקרי יוהכ"פ באחד מגליונות האהל (טהרות/זרעים/שבת) האחרונים. עיי"ש בשם הגרב"ד פוברסקי ובשם הגר"ח שמואלביץ.

ומש"כ פותח האשכול שלא התירו לו הייתובי דעתא בחצי שיעור הראשון לא הובן לי.

הנאמן כתב:בקושייה הנ"ל דן הגר"י אידלשטיין בחקרי יוהכ"פ באחד מגליונות האהל (טהרות/זרעים/שבת) האחרונים. עיי"ש בשם הגרב"ד פוברסקי ובשם הגר"ח שמואלביץ.

ומש"כ פותח האשכול שלא התירו לו הייתובי דעתא בחצי שיעור הראשון לא הובן לי.

כל "יישוב הדעת" שנובע מאכילת שיעור שלם מורכב בעצם מאכילת כל חלק וחלק של השיעור.
כלומר, האדם שנאסר בפעולת "יישוב הדעת" לא נאסר רק באכילת אותו פירור אחרון של כותבת הגסה, שהוא הגורם לו בעצם את יישוב הדעת, אלא כל חלק וחלק מהשיעור השלם שאכלו הוא שמביאו בסופו של דבר ליישוב הדעת כשיסיים לאכול את כל השיעור.
לפיכך, לגבי החלק הראשון של השיעור (חצי כותבת), יש בעצם שתי סיבות למה לא לאכול אותו. אחת - איסור עצמי על אותו חצי כותבת גם אם לא יסיים לאכול שיעור שלם ולא תתיישב דעתו - גזירה שמא יצטרף לשיעור שלם (חזי לאצטרופי). ושניה - אם יגמור לאכול שיעור שלם, כי נמצא שגם חלק ראשון זה השתתף באיסור השלם של "יישוב הדעת".
הסיבה הראשונה של "חצי שיעור" אמנם הותרה לחולה,
אך הסיבה השניה - לא הותרה.

ולטעמיך, בכל אכילה של חזי לאיצטרופי שייך זה, כי בסופו של דבר צריך לכל פירור כדי להגיע לכזית

כולל יונגערמאן כתב:ולטעמיך, בכל אכילה של חזי לאיצטרופי שייך זה, כי בסופו של דבר צריך לכל פירור כדי להגיע לכזית

לא הבנתי...
מי אמר שלא.
לדוגמא, אם התירו לחולה רק חצי זית נבילה ואכל כזית. סד'א שלא יתחייב מלקות, כי חצי שיעור אכל בהיתר. קמ'ל שלא התירו לו אותו חצי אם יהיה בסופו של דבר חלק מזית שלם.