רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
בפרי הארץ פ' נשא הק' דלכאו' הוא להיפך דאדרבה בראותו בודאי לקח מוסר וא"צ להזיר. ותירץ דאה"נ בראותו נוסף לו הבנה בפחיתת ההליכה אחרי תאוות, אבל אם אינו עושה מעשה, יהיה בגדר מה שאמרו באבות פ"ג מי"ז דכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' ע"ש.
ויש לתרץ קושיתו באופן אחר.
דהנה רש"י כתב בד"ה בקלקולה, בניוולה ובבשתה שמנוולין אותה כדקתני כו'. (בעלמא פירוש קלקלה היינו שזינתה, כמו שאמרו (במד"ר ט, יד) אחת היא שקלקלה ופרסמה הכתוב, וביומא פו: אחת קלקלה וברש"י זנתה. אבל הכא א"א לפרש שרואה בטומאתה דהא נסתרה ואין רואה).
ויש מקשים דהו"ל למינקט שראה כשצבתה בטנה וכו'. וי"ל חדא דהגמ' לא נקט עונשה אלא קלקולה. ועוד דלקמן ח: קאמר דהכא מצוה לביישה משום ונוסרו אבל גבי הנסקלין כיון שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה, ומבואר ברש"י שם (ובסנהדרין מה.) דעיקר הביוש הוא בטהורה, דמ"מ פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה, ובעינן לייסר הנשים שתהיו צנועות וכו', אבל בטמאה דמתה, דמי להנסקלין דאין לך יסור גדול מזה. נמצא דרש"י מפרש כאן בניוול משום דס"ל דמה דקאמר רבי הרואה סוטה וכו' מיירי דוקא בטהורה שלא נענשה.
ולפי"ז יש ליישב קו' הפרי הארץ, די"ל דאילו הוה מיירי בטמאה שפיר קשה דאין לך ייסור גדול מזה שראה מיתתה ולמ"ל להזיר עצמו מן היין, אבל בטהורה י"ל דבשביל הנשים סגי בהך ביוש אבל אנשים דנפישי יצרם בעינן נמי להזיר עצמם מן היין (ונשים בלא"ה אין רגילות ביין). ועוד דאף דקתני דמותר לראות, מ"מ זה שחפץ לראות בודאי מיבעי לי' להוסיף בייסור ולהזיר עצמו מן היין.