פורום אוצר החכמה

הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.
וקשה: מאי שנא מספירת העומר, שגם היא מצוה שמקיימים בדיבור?

אולי יש 2 סוגים של מצוות, שמקיימים אותן בדיבור:
1. הציווי לדבר - נועד להוציא ולבטא בשפתיים את מחשבת הלב.
כגון: ספירת העומר, שלא מספיק שידע האדם את מספרו של יום בליבו, אלא יבטא זאת בשפתיו ובדיבורו.
2. הציווי לדבר - נועד להפנים את התוכן שלו אל הלב פנימה.
כגון: הגדה של פסח, שהדיבור שלה בפה יגרום לאדם לחשוב את המחשבות הרצויות באותו ליל הסדר, שיחשוב בליבו כאילו הוא יצא ממצרים.

מה דעת חו"ר אתרא קדישא הדין?

בספירת העומר, אין המצוה ב'דיבור' גרידא, אלא הוי 'ספירה ע"י דיבור', וזה גם הטעם דלא יוצא מדין 'שומע כעונה' (ראה משמרת חיים, ספיה"ע אות ח), וא"כ אם עיקר המצוה אינו ע"י דיבור, אלא דזה רק הדרך להגיע אליו, שפיר מברך עליה משא"כ 'הגדה' דכל המצוה הוא ה'סיפור'.

והלל? טוב, הוא 'שירה' לא דיבור וכו' וכו'.

אליהו בן עמרם כתב:הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.

זה לא מה שהוא אומר.
כלבו ס"נ גם אם נניח שטעמיו טעונים ביאור, ברור שלאו כללא כייל שאין מברכים על מצוה המתקימת בדיבור.

ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים. ויש נותנין טעם אחר, לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.

מה שנכון נכון כתב:כלבו ס"נ

ויש נותנין טעם אחר, לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.

באגב, לפי זה מדוע לא נמנית מצוה זו במשנה בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור [וכמבואר בירושלמי ובשנות אליהו שם, שאין להם שיעור לא למעלה ולא למטה ויש בתוספתן מצוה].

כן הקשה ב'משנה ראשונה' (פאה א, א ד"ה אלו), ותירץ דכיון דכל שלא אמר שלשה דברים אלו [פסח מצה ומרור] בפסח לא יצא ידי חובתו (פסחים קטז.), יש להן שיעור למטה.

ענ'י לעצמי כתב:כן הקשה ב'משנה ראשונה' (פאה א, א ד"ה אלו), ותירץ דכיון דכל שלא אמר שלשה דברים אלו [פסח מצה ומרור] בפסח לא יצא ידי חובתו (פסחים קטז.), יש להן שיעור למטה.

...ולכן שאלתי דייקא לפי הכלבו, שכתב:

שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין

וכידוע שי"א שאין ברכה על סיפור יצי"מ כי כבר יצא אותה בהזכרה שבקידוש.
ובעלי השיטות הללו סוברים שאין חילוק עקרוני בין סיפור יצי"מ בליל פסח לזכירת יצי"מ של כל השנה [ולא כידוע מהמפרשים], ושדברי ר"ג אמורים רק למצוה מן המובחר ולא לעיכובא [וכמש"כ הר"ן כמדומני].
ומעתה הדרקל"ד.

צופה_ומביט כתב:...ולכן שאלתי דייקא לפי הכלבו, שכתב:

שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין

וכידוע שי"א שאין ברכה על סיפור יצי"מ כי כבר יצא אותה בהזכרה שבקידוש.
ובעלי השיטות הללו סוברים שאין חילוק עקרוני בין סיפור יצי"מ בליל פסח לזכירת יצי"מ של כל השנה [ולא כידוע מהמפרשים], ושדברי ר"ג אמורים רק למצוה מן המובחר ולא לעיכובא [וכמש"כ הר"ן כמדומני].
ומעתה הדרקל"ד.

אינו מוכרח מלשונו ש'דבור בעלמא' היינו כהשיטות דאינו מעכב בדיעבד, דהרי גם אמירת 'פסח מצה ומרור' נחשב כ'דיבור בעלמא', וגם הוי בכלל ספור יציאת מצרים וכמובן. ובפרט שה'כלבו' בעצמו הביא דינו של ר"ג בסתם ולא העיר עליו כלום, ראה למטה:

ולכן שייך תירוצו של המשנה אחרונה גם לו. אמנם גם כדברי אינו מוכרח, אבל זה לא הנקודה, דאין מקשים אא"כ יש הכרח להקשות.
ובר מן דין, מי יימר דה'כלבו' ס"ל כפירוש הגר"א במתני' (ע"פ הירושלמי), הרי נח' המפרשים בזה, ופשטות דברי התוספתא ריש פאה מורים שיש לה שיעור למטה (ראה פירוש הריבמ"צ על מתני', וע"ע מלאכ"ש במשנה ב')

ענ'י לעצמי כתב:בספירת העומר, אין המצוה ב'דיבור' גרידא, אלא הוי 'ספירה ע"י דיבור', וזה גם הטעם דלא יוצא מדין 'שומע כעונה' (ראה משמרת חיים, ספיה"ע אות ח), וא"כ אם עיקר המצוה אינו ע"י דיבור, אלא דזה רק הדרך להגיע אליו, שפיר מברך עליה משא"כ 'הגדה' דכל המצוה הוא ה'סיפור'.

האם מספיק רק לחלק, שזה "סיפור", ושזה "ספירה ע"י דיבור" ושזה "שירה ע"י דיבור"...
ולמה לא נאמר שהגדה של פסח הינה "סיפור ע"י דיבור"...
והאם לא צריך לבאר גם למה במצוה זאת מברכים, ובזאת לא מברכים?

בקיצור, בעניותי לא הבנתי מדוע חילוקים אלה משפיעים על הסיבה לברך או לא לברך.

מה שנכון נכון כתב:והלל? טוב, הוא 'שירה' לא דיבור וכו' וכו'.

אליהו בן עמרם כתב:הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.

זה לא מה שהוא אומר.
כלבו ס"נ גם אם נניח שטעמיו טעונים ביאור, ברור שלאו כללא כייל שאין מברכים על מצוה המתקימת בדיבור.

ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים.

להבנת מר מה כוונת הכלבו: "סיפור דברים"?

אליהו בן עמרם כתב:

מה שנכון נכון כתב:והלל? טוב, הוא 'שירה' לא דיבור וכו' וכו'.

אליהו בן עמרם כתב:הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.

זה לא מה שהוא אומר.
כלבו ס"נ גם אם נניח שטעמיו טעונים ביאור, ברור שלאו כללא כייל שאין מברכים על מצוה המתקימת בדיבור.

ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים.

להבנת מר מה כוונת הכלבו: "סיפור דברים"?

כוונתו לתוכן ההגדה, לא לאופן בה היא מתבצעת. סיפור דברים = תיאור ענינים.
להבנתי כוונתו שאי"ז נראה כ"כ כדיבור מיוחד ומסוים לשם מצוה (אי"ז דיבור ליטורגי. סליחה על הלע"ז). וגם אם נניח וכו' כדלעיל.
הלשון 'סיפור דברים' (לפעמים בתוספת 'בעלמא') מצויה בפוסקים בכמה ענינים.

מה שנכון נכון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

מה שנכון נכון כתב:והלל? טוב, הוא 'שירה' לא דיבור וכו' וכו'.

אליהו בן עמרם כתב:הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.

זה לא מה שהוא אומר.
כלבו ס"נ גם אם נניח שטעמיו טעונים ביאור, ברור שלאו כללא כייל שאין מברכים על מצוה המתקימת בדיבור.

ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים.

להבנת מר מה כוונת הכלבו: "סיפור דברים"?

כוונתו לתוכן ההגדה, לא לאופן בה היא מתבצעת. סיפור דברים = תיאור ענינים.
להבנתי כוונתו שאי"ז נראה כ"כ כדיבור מיוחד ומסוים לשם מצוה.

לענ'ד אדרבה סברתך היא הנותנת לברך, ועל ידי ברכת המצוות - אשר קדשנו במצוותיו לספר ביציאת מצרים, יהפוך דיבורו או סיפורו - שלא נראה כל כך לשם מצוה - למעשה של מצוה.

שמא כוונתו, דאין נוסח קבוע לדברים, דאע"ג דהוא צריך לפתוח בגנות ולסיים בשבח, ולדרוש מארמי אובד אבי וגו', אבל הנוסח שיאמר, ומה ידרוש, אינם דבר מסוים. משא"כ ספיה"ע דמצווה לממני יומי ושבועי, ותו לא. או הלל, דהוא קבוע, לומר מהללויה הללו עבדי השם עד גמירא, א"כ שייך לברך, דהוא דבר מסוים וידוע מתחילתו ועד סופו.

HaimL כתב:שמא כוונתו, דאין נוסח קבוע לדברים, דאע"ג דהוא צריך לפתוח בגנות ולסיים בשבח, ולדרוש מארמי אובד אבי וגו', אבל הנוסח שיאמר, ומה ידרוש, אינם דבר מסוים. משא"כ ספיה"ע דמצווה לממני יומי ושבועי, ותו לא. או הלל, דהוא קבוע, לומר מהללויה הללו עבדי השם עד גמירא, א"כ שייך לברך, דהוא דבר מסוים וידוע מתחילתו ועד סופו.

מה שכתב מר יותר מתאים לתירוץ השני של הכלבו, ד-הגדה היא מצוה שאין לה קצבה. עיין לעייל שהביאוהו.

אליהו בן עמרם כתב:הכלבו מבאר, מדוע לא תיקנו לברך ברכת המצוות לפני הגדה של פסח? מפני שלא מברכים לפני מצוה של דיבור.
וקשה: מאי שנא מספירת העומר, שגם היא מצוה שמקיימים בדיבור?

אולי יש 2 סוגים של מצוות, שמקיימים אותן בדיבור:
1. הציווי לדבר - נועד להוציא ולבטא בשפתיים את מחשבת הלב.
כגון: ספירת העומר, שלא מספיק שידע האדם את מספרו של יום בליבו, אלא יבטא זאת בשפתיו ובדיבורו.
2. הציווי לדבר - נועד להפנים את התוכן שלו אל הלב פנימה.
כגון: הגדה של פסח, שהדיבור שלה בפה יגרום לאדם לחשוב את המחשבות הרצויות באותו ליל הסדר, שיחשוב בליבו כאילו הוא יצא ממצרים.

בהמשך לנ"ל, אולי אפשר לפי זה לבאר מדוע לא מברכים לפני מצות "הגדה" וכן מברכים לפני ספירת העומר:
כי אם מטרת ברכת המצוות לפני עשיית מצוה הינה, שייכוון ויצרף ליבו למעשהו, שלא יעשה פעולת המצוה כ"מתעסק", אם כן, זה ניחא כאשר מטרת מצות הדיבור להוציא ולבטא בשפתיו את אשר ליבו - כספירת העומר, שיברך ברכת המצוות עובר לדיבור המצוה, כדי שיכוון ליבו קודם לכן, ואז יוציא בשפתיו את אשר בליבו, ולא כמניע שפתיו בעלמא וליבו בל עימו.
אבל אם כל מטרת מצות הדיבור, שיעורר בדיבורו את ליבו, כמצות "הגדה של פסח", שמטרתה שיחשוב ויפנים בליבו את ענייני יציאת מצרים (ויחשוב כאילו הוא יצא ממצרים), אם כן, אדרבה מיגרע גרע, אם יברך עובר לעשייתה/עובר לדיבורו, כי במקום לעורר ולהכניס בליבו את הענין הנרצה על ידי דיבור המצוה, יעורר את ליבו עוד לפני עשיית המצוה על ידי ברכת המצוות. כלומר, כאשר מטרת דיבור המצוה ומטרת ברכת המצוות שוות - לא מברכים. (והני מילי דווקא במצוה שבדיבור ולא במצוה שבמעשה, ואכמ"ל).

אליהו בן עמרם כתב:ולמה לא נאמר שהגדה של פסח הינה "סיפור ע"י דיבור"...

כן ביאר הקה"י (כתבי קה"י החדשים פסחים סימן קט) בדעת מהר"ם אלשקר (סימן י) שסובר שאין יוצאים מצות סיפור יציאת מצרים ע"י שומע כעונה.
אך יש החולקים עליו ויתכן שלא רצו לחלק כן.

ענ'י לעצמי כתב:

אליהו בן עמרם כתב:ולמה לא נאמר שהגדה של פסח הינה "סיפור ע"י דיבור"...

כן ביאר הקה"י (כתבי קה"י החדשים פסחים סימן קט) בדעת מהר"ם אלשקר (סימן י) שסובר שאין יוצאים מצות סיפור יציאת מצרים ע"י שומע כעונה.

אם כך, לדבריו צריך לברך ברכת המצוות על הגדה.
מאי שנא מספירת העומר?

ובעיקר קושית כת"ר בתחילת האשכול, שוב התבוננתי בדברי ה'כלבו', ונראה פשוט שאין כוונתו דהוא מצוה של 'דיבור', אלא הנקודה היא שאין לו 'קצבה', וכמו שביאר האבודרהם (סדר ליל פסח) בשם הרשב"א ג"כ, וזה הטעם למה אין מברכין על התפילה (כמש"כ המג"א או"ח קו, ד), וה"ה לצדקה כידוע, ואינו דומה לספיה"ע כלל ועיקר שיש לו קצבה. ובאמת כבר כתב כן הרב משנ"נ כבר לעיל, ולכן איני יודע למה צריך לחילוקים כלל לדעת ה'כלבו'. עכ"פ ראוי להסביר למה זה משנה שאין לו קצבה.

לעיל באשכול העתיק הרב
[quote="מה שנכון נכון"
כלבו ס"נ [size=65]..

ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא ספור דברים. ויש נותנין טעם אחר, לפי שזאת היא מצוה שאין לה קצבה שאפילו בדבור בעלמא בספור יציאת מצרים יוצאין, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.

[/quote]
ומבואר מלשון הכלבו שיש כאן שני טעמים נפרדים
אחד הוא "שאינה אלא ספור דברים" ואחד הוא "שזאת היא מצוה שאין לה קצבה" ומה שהאריך מר בענין מצוה שאין לה קצבה זה לתירוץ השני אבל אין בכך כדי ליישב את קושיית הרב אב"ע שכפתח את האשכול בנסיון להבנת התירוץ הראשון, שכאמור אומר משהו אחר ממה שהתירוץ השני אומר

אכן, לא שמתי לב שע"ז היתה שאלת כת"ר, ותודה הרב כדכד.