פורום אוצר החכמה

 
בסוגיא דפרוזבול
א. הנה שיטת רש"י בכ"מ דפרוזבול זהו מוסר שטרותיו לבי"ד (מכות ג: גיטין לו. וכתובות פ"ט.) אך תמה עליו התוס' דהא במשנה בשביעית (פ"ב מ"י) קתני המוסר שטרותיו לבי"ד והדר תני פרוזבול אינו משמט אלמא תרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו לבי"ד מדאו' אינו משמט ולכן שיטת תוס' שונה מרש"י וכתב דדין המוסר שטרותיו לבי"ד זה אינו משמט מדאורייתא אבל פרוזבול הוי מדרבנן וזהו תקנת הלל (ועיין בתוס' בגיטין שיש נפק"מ אי שייך בזה הפקב"ד ועיין במשנת יעב"ץ בעמוד ב על שני הפסוקים) .
אמנם גם לשיטת התוס' מוסר שטרותיו לבי"ד ופרוזבול קרובים זה לזה ביסודם ובאמת פרוזבול זה כמו הרחבה למוסר שטרותיו לבי"ד שאינו משמט שלפני תקנת הלל היה צריך המלוה לגשת לבי"ד ולמסור את כל השטרות חוב שלו והלל התקין שעשיית הפרוזבול נחשבת כהגעה לבי"ד וכמסירת שטרות החוב אליהם וכיון שהלל תיקן הוי מדרבנן משא"כ מוסר שטרותיו שיש לו מקור בספרי שהוא בודאי מדאו' לשיטת תוס' ולכן אף שהם קרובים יש הבדל אי מדין תורה לדרבנן הם.
והנה הריטב"א (מכות ג:) כבר כתב לבאר דברי רש"י דאף לשיטתו פרוזבול הוא מן התורה כמו שמוסר שטרותיו מן התורה כמש"כ בספרי אלא דהתקין הלל שכל הכותב פרוזבול הוי כאילו מסר שטרותיו לבי"ד אבל באמת פרוזבול מה"ת והתקין הלל על סמך המוסר שטרותיו ונמצא לשיטת הריטב"א ע"פ היסוד שהנחנו בדברי התוס' דאין מחלוקת כ"כ בין שיטת רש"י לשיטת התוס' ואף שהפירוש בדברי רש"י לא משמע בלשונו מ"מ עדיף לדחוק קצת בלשון רש"י ולמנוע מח' כך נלענ"ד.
ב. והנה צריך לברר מה כוח בי"ד יש לו יותר מכל אדם ואם ימסור המלוה שטרותיו לסתם אדם לכאורה ג"כ לא תשמט השביעית ומאי שנא.
ולכאורה אפשר לומר דאין זה מהני לתת לסתם אדם את שטרות חובו כיון דכאשר נותן לו את השטרות הופך הוא עצמו לשליח שבא מכוח המלוה וא"כ גם עליו יש איסור של לא יגוש וביותר אם ננקוט כשיטת הטור בכ"מ דשליח הוא כיד אריכתא של המשלח שאז גם הוא חשיב כמלוה בעצמו ואף לשיטת הרמב"ם בכ"מ שהשליח הוא בעלים על ביצוע השליחות אולי יהיה כן דאף אם נפרש שהשליח הוא בעלים בעצמו על ביצוע השליחות מ"מ ג"כ חשיב כמלוה כיון דבא מכוחו של מלוה ואף דהוא בעלים ביצועיים אבל גדרו כשליח המלוה וגם בזה נגיד שיש איסור שלא יגוש משא"כ בי"ד הם יותר בעלים על הביצוע אף לפי שיטת הרמב"ם מסתם שליח ולכך אם ימסור להם המלוה שטרות חובותיו לא יהיה שייך בזה איסור לא יגוש כי לא חשיבי כבאים מכוחו של המשלח כיון דהפקר בי"ד הפקר ולא חשיבי כיד אריכתא אלא כבעלים על הביצוע אבל יותר חזקים מסתם שליח.
וא"כ מתבאר ההבדל בין הבי"ד לאדם סתמא דבי"ד אינם נחשבים כבאים מכוחו של המלווה אלא כאדם אחר בפני"ע משא"כ אדם סתמא שנחשב כבא מכוחו של המלווה.
ובאמת יש סמך לדבר ממה שכתב הגידו"ת (שער מ"ה אות י"א) דכאשר מוסר שטרותיו לסתם אדם הוא מגיע מכוחו ושליחותיה קעביד הלכך נאמר עליו ג"כ לא יגוש משא"כ בי"ד שהם שלושה ודאי שאלים כוחם יותר מסתם אדם כיון דבתור שלושה כבר מקבלים בזה כוח של בי"ד וכאשר כבר קרואים בי"ד יש עניין למלוה למסור שטרותיו להם דאין זה משמט כיון דהם אלימי טפי מהדיוט.
ובאמת לצורך חידוש דין זה יש לדון אי איסור לא יגוש נאמר על כל מלוה ללוה וא"כ לבי"ד אין איסור לא יגוש כיון דכל האיסור הוא בין המלוה ללוה ואין הבי"ד כמלוה כמו שביארנו או שנאמר על עצם החוב שאת החוב הזה לא יגבו וא"כ אף בי"ד לא יוכלו לגבות (אמנם לפי מש"כ החת"ס [גיטין לו.] דהפקר בי"ד הפקר זה אף בדברים שאינם מן הדין א"כ לשני הצדדים יוכלו הבי"ד לגבות מצד ההפקב"ד אף שלא מן הדין)
ופשוט דאין מקום לדון בזה כלל דכבר צידדו רוב הראשונים (רש"י תוס' הריטב"א גידו"ת רע"ב וש"ר) דמסירת השטרות לבי"ד זה מדאו' כמו שמוכח ג"כ בספרי וא"כ ודאי שלבי"ד יש כוח מיוחד שאין לסתם אדם מדאו' דאל"כ לא היה מהני ג"כ מה שמוסר שטרותיו לבי"ד אלא ודאי דעל בי"ד לא נאמר הלאו דלא יגוש והלאו נאמר רק על המלוה ולא על החוב בעצמותו וזה גם מדוקדק בלשון רש"י (לב:) שכתב ''ואיהו לא תבע ליה לבעל חוב אלא הבי"ד והן יורדין לנכסיו ולא קרינא ביה לא יגוש'' ומוכח מדבריו דאפי' אין שום צד דעל בי"ד יש איסור ליגוש ומוכח דהלאו דלא יגוש נאמר רק על המלוה.
ג. והנה בכל דינא דפרוזבול מצינו שיטת רש"י דזה גופא הוי מוסר שטרותיו ושיטת תוס' דהוי תקנה דרבנן והך דמוסר שטרותיו לבי"ד הוי מדאו'.
ואך דלכל אלו יש את מה דמשמע דהוי שיטת הרמב"ם דאין כל שייכות בין דין מסירת השטרות לבי"ד לפרוזבול כלל אלא אינו מוסר לבי"ד שום דבר ממשי רק חותם על הפרוזבול שמסר לבי"ד מודעא ואז אין השביעית משמטתו דכבר כתב הרמב"ם בפי' המשניות(שביעית פ"י מ"ד) ''מוסר אני לכם פי' מעיד אתכם אני על כך וכך'' וא"כ משמע דאין כל שייכות בין זה לבין מסירת השטרות בפועל כיון דאין מוסר דבר רק מודעא לבי"ד שכל חוב שיש שאגבנו כ"ז שארצה וזה אינו כרש"י ואינו כתוס'.
ולכאורה אחר זה צריך לבאר דאם אין כל שייכות בין שני הדינים ואינו מוסר משהו ממשי כשטרות חוב א"כ מה צריך לכך שיהיה הפקר בי"ד הפקר והלא למסירת מודעא לבי"ד ולא למסירת שטרות אין צריך הפקב"ד אלא דצ"ל דהרמב"ם לשיטתו באמת אין כל דין הפקר בי"ד הפקר שייך דכיון דהרמב"ם פסק כאביי דלא ס"ל הפקב"ד אז גם בפרוזבול אין כל שייכות הפקב"ד.
(וראיתי בכמה ספרים דפי' שבזה נראה החילוק בין הנוסחא שכתובה במשנה ''שכל חוב שיש לי'' והנוסחא שכתובה בטור ''כל חוב שיש לי'' דלהרמב"ם דהוי מוסר מודעא הוא מוסר שכל חוב שיש לו בדיבור משא"כ לשיטת הטור כפוסקים דמוסר דבר ממשי גרסינן כפשוטו ''כל חוב'' דמשמע שמתכוון לחוב ממש וע"ד לימודי ראיתי דבר מעניין באורחות רבינו(ח"ב) דמרן הקה"י היה מחמיר כשתי השיטות ולפני שהיה מוסר הפרוזבול היה גם מוסר מודעא לבי"ד ויש לעיין האם כתב ג"כ את שתי הנוסחאות ''שכל חוב שיש לי'' ''וכל חוב שיש לי'')
אבל מ"מ יש לדון דמהלשון במשנה דכתיב ''זהו נוסח של פרוזבול מוסרני לכם וכו'' משמע דכן מוסר דבר ממשי ולא דהוי מוסר מודעא ובאמת כבר כתב רבינו גרשום(ב"ב כז.) דלשון מוסרני לכם זה את שטרותיי ואת חובותי דהוי דבר ממשי והוסיף דמוסר זה אגב קרקע ומשמע ממנו דלא כהרמב"ם דכיון דמוסר שטרות ממש חייב להקנות א"ז לבי"ד בקניין אגב קרקע דזה חידוש ממש וזה להיפך לגמרי מהרמב"ם (וכ"כ הגידו"ת שער מ"ה)
מסירת פרוזבול ע"י שליח
ד. והנה דנו הפוסקים אם מהני לעשות הפרוזבול ע"י שליח ונראה דבזה נמצא נפק"מ בין שיטת הרמב"ם לר"ג ושאר פוסקים דלשיטת הרמב"ם דהוי מסירת מודעא הוי כמילי ומילי לא מימסרן לשליח ולכן יהיה המלווה חייב לעשות הפרוזבול בעצמו ולא ע"י שליח משא"כ לשיטת הר"ג ושאר פוסקים לא הוי כמילי אלא ככל הקנאת דבר דזה אפשר לעשות ע"י שליח ואין זה כמילי כלל ולכן אף הפרוזבול יוכל המלווה לעשות ע"י שליח כך נ"ל.
אך ראיתי שיש מי שכתב דאין זה חילוק נכון כיון דאף לשיטת הרמב"ם דהוי מסירת מודעא לא הוי כמילי כיון דאין השליח כמוסר דבר אלא כעושה מעשה קוף בעלמא וזה לא מצינו שלא יהיה מהני שיוכל לשלוח שליח לבי"ד להודיע הודעות.
אך נ"ל דאין נכון כ"כ לומר כן משום דנכון דלרמב"ם הוי מסירת מודעא אבל אף הרמב"ם סובר שיש את שטר הפרוזבול דהוא כתוב ועליו חתומים הדיינים או העדים ובודאי לא יהיה מהני השטר ללא מסירת המודעא לבי"ד וא"כ עצם מסירת המודעא יוצרת חלות מעשה שרק כך יוכל שטר הפרוזבול לחול וא"כ אין זה כמעשה קוף בעלמא ושוב הוי כמילי ומילי לא מימסרן לשליח ושוב יש חילוק בין שיטת הרמב"ם לשאר פוסקים.
ואמנם יש לדחות דאולי נפרש דפרוזבול הוי רק שטר ראייה ומסירת המודעא היא עיקר הפרוזבול ובזה אפשר לעשות ע"י שליח דהוי כמעשה קוף בעלמא אך שטר הפרוזבול הכתוב הוא רק לראייה שעשה מסירת מודעא וא"כ אין זה מילי כיון דאין מעשה השליח יוצר חלות כיון דהוי רק לראייה.
אלא דאין זה נכון כלל וכלל כיון דהקצוה"ח(סי' ס"ז ס"ק ו') כבר כתב והוכיח דפרוזבול הוא שטר קניין ולכך אין בו דין מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ א"א לומר דהוי רק לראיה ונמצא שמסירת המודעא לבי"ד ע"י שליח יוצרת את חלות השטר ושוב הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח וא"כ שוב יש חילוק בין הרמב"ם לשאר פוסקים.
ועוד יש לדחות דבריהם הנ"ל ממש"כ בשו"ת החת"ס(חו"מ קי"ג) דבת"ח דפסק הרמב"ם(שמוי"ו פ"ט הכ"ז) דת"ח אין צריכים לכתוב פרוזבול אלא מוסרים מודעא ואפי' לתלמידיהם ממה דכתבה הגמ' דדבי ר"א מסרי מילייהו להדדי וכתב שם דא"כ שאין השטר יוצר הפקעת שמיט"כ המודעא יוצרת הפקעת שמיטה וא"כ זה חלות הפקעה בפני עצמו ושוב הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח ונדחים דבריהם שהוי כמעשה קוף בעלמא דלא יתקנו רבנן תקנה רק באופנים מסוימים.
וראיתי דבמחנה אפרים (הל' שלוחין סי' ז') כבר דחה מכל עניין מילי לא מימסרן להך עניינא כיון דכל מה דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח הוי דהבעל נותן מילי לשליח והשליח מרצונו מוסר לשליח אחר דאז למפרע אין זה נמסר כלל לשליח הראשון כבר אבל הכא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו א"כ כיון דהשליח בא מכוחו ומרצונו של המלווה הוי כהמלווה עצמו ואין בזה כל דין דמילי לא מימסרן וא"כ אף לשיטת הרמב"ם יהיה מהני לעשות הפרוזבול ע"י שליח.
וא"כ לכו"ע יהיה מהני לעשות הפרוזבול ע"י שליח.
ה. אבל לכאורה אפשר לערער כל דין הפרוזבול שנעשה ע"י שליח דבין לשיטת רוב הפוסקים דמוסר דבר ממשי והוי ככל הקנאה (לעיל ריש א"ד) ובין לרמב"ם דהוי מוסר מודעא לבי"ד קשה היאך יגיד לשליח למנות את הבי"ד ליגוש בשבילו והא אין שליח עושה שליח (עייו קידושין מא. ובמרדכי תקה דדווקא גירושין ובפרק כל הגט מובא במרדכי שם) וכיון דהמלוה מינהו לשליח תו לא מצי למנות את הבי"ד כשלוחים לגבות לו את החוב.
וי"ל דאין בזה ערעור כ"כ כיון דכל מה דאמרינן דאין שליח עושה שליח הוי רק דמינה שליח והשליח מרצונו ממנה שליח אחר אבל הכא הוא עצמו מורה לשליח למנות את הבי"ד בתור שלוחים לגביית החוב והוי כמו ''אומר אמרו'' וא"כ יכול שליח למנות את הבי"ד.
ועוד י"ל לשיטת הטור (לעיל אות ב') דשליח הוא כיד אריכתא של הבעלים ולא כשיטת הרמב"ם דהוא בעצמו כבעלים על ביצוע השליחות וא"כ לטור ניחא דכיון דהוא כיד אריכתא לא חשיב כשליח אלא כיד הבעלים ואין בזה שליח עושה שליח אלא כאילו הבעלים עצמם ממנים שליח ובודאי דיכול השליח למנות הבי"ד שלוחים לגביית החוב.
ועוד י"ל דע"פ מש"כ הגידו"ת (לעיל אות ב') ניחא ג"כ דאם נימא כשיטתו דכאשר מוסר שטרותיו לסתם אדם חשיב אותו אדם כמלוה בעצמו ועליו יש איסור לא יגוש א"כ ודאי דהכא חשיב כבעלים עצמו ואין בזה משום אין שליח עושה שליח דהכא הוי כאילו הבעל מינהו משום דמגיע מכוחו דבעל ושליחותיה קעביד וחשיב כמלוה עצמו.
בנחיצות תקנת הלל
ו. הנה בגמ' במכות(ג:) כתיב ''אמר ע"מ שלא תשמט שביעית שביעית משמטתו ע"מ שלא תשמט בשביעית אין שביעית משמטתו'' כיון דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה א"כ מבואר דיכול לעשות תנאי בשעת ההלוואה שלא תשמט בשביעית ומהני וכן פסק הרמב"ם(פ"י ה"י) דמהני התנאי.
ועפ"ז הקשו הריטב"א הרמב"ן המאירי והר"ן דמדוע הוצרך הלל לתקן את הפרוזבול והרי אם יעשה התנאי אין השביעית תשמט החובות וא"כ אין עניין בתקנת הלל כלל ולמה הוצרך לתקן ותי' דחיישינן שמא ישכח בשעת ההלוואה להתנות ואז השביעית תשמט ואין בידו לעשות כלום כדי לתקן (ועיי"ש עוד תי').
ונ"ל לומר דע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"י הכ"ז) דת"ח ל"צ לכתוב פרוזבול כיון דיודע דשמיטת כספים בזה"ז דרבנן משא"כ המון העם שחושבים דשמיטת כספים היא מדאו' וא"כ מוכח מהרמב"ם דאין העם בקיא בהלכות פרוזבול וא"כ חיישינן שמא כשיעשה התנאי במקום לומר ע"מ שלא תשמטני בשביעית יגיד ע"מ שלא תשמטני שביעית שזה הבדל דק שבדקים (ואם אמרינן דבהלכות גדולות אינו בקי ודאי דאינו בקי בהבדל זה) דאז אין זה מהני דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולכך תיקן הלל דין פרוזבול דאין צריך להתנות כלל אלא למסור המודעא או למסור חובותיו לבי"ד.
ומאד שמחתי כאשר נקרה לפני בס"ד מש"כ שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סע"ב) דמאריכות לשון המשנה משמע דדיברה המשנה על עמי ארצות וזה נותן חיזוק למה שכתבתי דכיון דהוי עמי ארצות אין מבחינים בין תנאי לתנאי ולכך תיקן הלל פרוזבול (ואפשר להוכיח מזה אף ללא הרמב"ם).
ז. אלא דעדיין אין ניחא כלל מדוע הוצרך הלל לתקן הפרוזבול והרי קיימא לן(מכות ג:) דהמלווה את חבירו לעשר שנים אין השמיטה משמטת חובו וכבר כתבו ע"ז גדולי המפרשים דכיון דזמן פירעון החוב הוא לאחר השביעית א"כ אם היה רוצה המלווה לפרוע החוב מן הלוה לא היה יכול כיון דלא מטי זמן פירעון וכיון שלא אתי זמן פירעון אין השביעית משמטת החוב.
וא"כ קשה דהרי אם יראה המלווה שעדיין לא פרע לו הלווה את החוב ויפחד שתשמט השביעית ילך המלווה ויאריך את זמן הפירעון עד לאחר השמיטה ואז הוי כמו לעשר שנים דאין זה משמט ואין שום נחיצות לתקנת הלל.
ובאמת אי מהני להרחיב זמן הפירעון ללווה שלא ברשותו מצינו שיטות בעניין דכבר כתבו החידושי הרי"ם(פ"ז) והבית דוד(פי"ז) שא"א להאריך את זמן הפירעון שלא ברשות הלווה כיון דזה בגדר קניין וא"א לעשות קניין שלא ברשות הקונה.
אך מנגד מצינו את שיטת הקצוה"ח(סי' ע"ג סע' ב') והש"ך(שם) דמהני להרחיב את זמן הפירעון אף שלא ברשות הלווה כיון דזה הוי בגדר מחילה וכמו שהאריך להוכיח המחנה אפרים(זכיה והפקר סי' י"א) שמהני למחול אף שלא מדעת הנמחל וא"כ קשה ע"פ שיטת הקצוה"ח והש"ך למה הוצרך הלל לתקן דין פרוזבול הרי הרבה יותר פשוט להאריך את התנאי ואי"צ כלל את רשות הלווה.
ובאמת כבר תי' ע"ז (מקצוע בתורה שם) דכיון דבד"כ המלווה והלווה מלוים באותם תנאים אחד לשני דפעם המלווה לווה מהלווה ופעם הלווה לווה מהמלווה א"כ אם ייטיב את תנאו איתו שע"י שנותן לו עוד זמן פירעון הוי כמיטיב תנאו וזה הוי איסור ריבית הלכך אף לשיטת הקצוה"ח והש"ך לא יוכל המלווה להאריך את זמן הפירעון ללווה.
אלא דזה אינו מובן דאולי בד"כ הרחבת זמן הפירעון הוי כהטבה ללווה דיכול לנסות לגייס כספים יותר זמן כדי לפרוע אבל משא"כ הכא הרחבת זמן הפירעון רק הוי כרעה ללווה כיון דע"י כך יצטרך לשלם החוב מן הדין וא"כ לא משמע דיש בזה משום איסור ריבית כיון דאין פה כל טובת הנאה ללווה.
ועוד קשה דדוחק להעמיד דבד"כ המלווה והלווה הם מלווים פעם זה לזה ופעם זה לזה כיון דאפשר שהוא איש עשיר שמלוה לכל החפץ וא"כ אין בזה משום איסור ריבית.
ואשר ע"כ נראה עיקר לתרץ כמו שכתב הריטב"א(לעיל אות ו') דחיישינן שמא ישכח המלווה לעשות כן ואז שביעית תשמט החוב ולכן הוצרך הלל לתקן הפרוזבול.
ועוד נראה לתרץ דחיישינן שמא לא רוצה המלווה להראות את חוסר אמונו ללווה כיון דאולי ירצה גם הוא ללוות ממנו בעתיד ולכן הוצרך הלל לתקן הפרוזבול כדי שלא יצטרך לשמט החובות.
ויש להקשות ע"פ מש"כ החת"ס(לעיל אות ב') שהפקר בי"ד הפקר אף בדברים שלא מן הדין א"כ מדוע לא תיקן הלל מכוח הפקבי"ד שלא יצטרכו למסור חובותיו לבי"ד אלא שאף אם שכח לעשות הרחבת זמן הפירעון יהיה מהני להרחיב הזמן אף אחר זמן הפירעון דרוצה להראות לו למפרע דלא התכוון לשמט החוב אלא מחוסר נעימות לא נגש בו קודם ועכשיו כן רוצה שיחזיר לו החוב וכיון דלפי החת"ס אין הפקב"ד מחוייב להיות דברים מדינא מדוע הוצרך הלל לתקן מסירת החובות לבי"ד שיתקן הרחבת זמן הפירעון למפרע שיהיה מהני.
אלא דיש לומר דאם הלל היה מתקן את זאת התקנה היו ישראל שוכחין תורת שביעית כיון דירחיבו הזמן ובזה סגי לכך תיקן הלל מסירת החובות לבי"ד או ממשית או מודעא כדי שלא תשתכח מישראל תורת שמיטת כספים שהייתה פעם מה"ת וביותר למש"כ הגרי"ז דלרמב"ם אם יחזור היובל להיות מה"ת תחזור שמיטת כספים מה"ת ואיך יקיימו ישראל דין זה אם לא מכירים אותו ולכך תיקן הלל דין קצת יותר מסובך כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל.ודו"ק.


אי חשיב גזלן דהלווה לא משיב וגובה בכ"ז
ח. אמנם אף אי שביעית משמטת ההלוואה מ"מ משמע ממש"כ רש"י על דברי רבה דתלי ליה עד שיאמר הלווה אעפ"כ שפי' עד דתלי ליה ממש על עץ ואי אין על הלווה חיוב השבה מהיכי תיתי דיוכל לתלות עד שיאמר אע"פ כן אלא מוכח דשיטת רש"י דיש חיוב השבה אף דשביעית משמטת.
אך הרמב"ם(פ"ט הכ"ט) והרא"ש(י"ט) כתבו עד דתלי ליה פי' תלי ביה עיניו בבקשה ותחינה כיון דאין לו זכות לתבוע ממנו אלא לבקש ממנו וא"כ משמע שחולקים על מה דמוכח מרש"י וסוברים שאין חיוב השבה על הלווה אי שביעית משמטת חובו.
ולכאורה תלוי הדבר אי שמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא כשיטת החינוך(תעז) ואז החוב חשיב כשמוט לגמרי ואין חיוב על הלווה להשיב החוב ואף אם יגבה המלוה חובו לא רק שיעבור על לאו דלא יגוש אלא אף יעבור על איסור גזל או ששמיטת כספים היא לא אפקעתא דמלכא אלא ע"י אמירתו משמט אני השמיט החוב(שיטת היראים מ"ע קס"ד) ואז אין החוב כשמוט לגמרי אלא דיש איסור על המלווה ליגוש כי השמיט החוב ואז יש איסור גזל על הלווה אי לא יחזיר את החוב.
אלא שא"א לומר שרש"י יאחז כשיטת היראים ששמיטת כספים היא לא אפקעתא דמלכא אלא נשמט ע"י אמירתו כיון דרובא דעלמא נקטו ששיטת היראים היא דעת יחיד כנגד רוב הפוסקים ולא חשיבי רש"י בהדי הדדי ולכן אין לתלות את הנידון במש"כ.
ובאמת בדר"א בביה"ל(פ"ט הכ"ט) כיון דהמשנה שביעית כתבה כל המקיים את דברו (כגון המחזיר חוב לאחר השביעית) רוח חכמים נוחה הימנו וכתב בדר"א דזה ביאור דברי רש"י כיון שמצווה לשמוע דברי חכמים לכך יוכל לתלות אותו ממש וכבר הוסיף ע"ז ר"מ פיינשטיין (אג"מ חו"מ ח"ב) דאם אינו מחזיר נקרא בליעל ורשע אבל אין חיוב להשיב ולא חשיב גזלן אי לא משיב.
ונמצא דאף לשיטת רש"י שהוכחנו בפשטות דאי גובה לא חשיב כגזלן הביאור דלא גזלן ממש כיון שהרי לא חייב בפועל להשיב אלא שנמצא דהלווה לא מקיים דברי חכמים ולכך זכות המלווה לתלותו אי לא משיב.
והנה קשה לשי' רש"י שהרי רש"י סנהדרין (ב.) כתב דמלוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה וכיון שכן נחשב כרכוש הלווה ואין בזה גזל וא"כ היכא כתב רש"י הכא (ד"ה ונימא) דע"י רבנן יחשב כגזלן והא אפי' בסתם שנה שמתחייב לשלם אין הוא עובר על גזל בהלוואה.
וע"כ הנראה בזה דהרי כתב המהר"ם שם על דברי רש"י שפי' דהוקשה לרש"י מה בין כופר בפי' לכופר במלוה שהרי שניהם יקראו גזלנים אלא דלכך פרש"י דרק פיקדון שהוא בעין אם לא ישיב נמצא הלווה גוזל עכשיו חפץ הפיקדון כיון שהיה מחויב בדבר ההשבה ואינו משיב אבל בהלוואה כיון שמלווה להוצאה ניתנה א"כ כבר משעת הלוואה אין החוב נחשב כדבר שהוא בעין וא"כ כיון שאינו משיב לא עשה שום מעשה גזילה דהרי מה גזל דבר שאינו קיים.
ועוד כתב רש"י (ב"מ ד:) ד"ה טעמא לעניין הילך דהכוונה שכיון שיש שעבוד קרקעות בשטר הלכך אם המלווה תובע ממנו חובו חשיב כאומר הילך כיון דכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך והרי"ז חשיב כבעין דאל"כ לא הוי הילך שלא הוי כפיקדון שבכ"מ שהוא לרש"י שהוי הילך אלא זה הלוואה שדווקא אם הוי בעין חשיב הילך (עיין ריטב"א ור"ן על רש"י דף ד. ד"ה הילך).
ועפ"ז יתיישב מה שהקשינו דכיון שרש"י בסנהדרין דאיירי בלווה יש לומר שכוונתו למלוה בע"פ שאז אין שעבוד קרקעות (למ"ד שע"ד אחר התקנה כמש"כ תוס' שם ד"ה אין וכ"ש למ"ד שעבוד לאו דאו') אבל הכא כיון דקי"ל שאין עושים פרוזבול אלא על הקרקע א"כ נמצא שהקרקע משועבדת לפרובול (דף לז.) וא"כ כיון שיש ש"ק זה חשוב בעין ואם הלווה אינו משיב החוב נמצא שהוא עושה גזילה שהרי הוי בעין וכמש"כ המהר"ם בסנהדרין להדיא.
ועפ"ז אפשר לתרץ דלכאורה קשה על שיטת רש"י דתלי ליה ממש שהוי ממש ''תליוהו ויהיב ליה אין מתנתו מתנה'' (ב"ב מ"ח.) וכמו שנפסק דין זה ברמב"ם (פ"י מהל' מכירה הל' אבג) וא"כ ה"נ איך כתב רש"י דתלי ליה ממש ויועיל שיתלהו והרי אין מתנתו מתנה.
ועפמש"כ לעיל ל"ק דכיון שיש דין לעבור על דברי חכמים אם לא משיב את החוב אין זה כסתמא דמתנה אלא יש שיעבוד הגוף על הלווה להשיב כיון דמ"מ רוח חכמים נוחה הימנו ומרצונו להשיב והוי ככל מלווה שתובע את הלווה שיכול לכפותו להשיבו וא"כ מש"כ בב"ב אין העניין לכאן שהרי הכא יש שיעבוד הגוף להשיבו מצד חכמים משא"כ התם הוי מתנה ממש דאטו אין חיוב לסתם אדם לתת מתנה לאדם אחר וא"כ אין רצונו לתת אף אם בסוף נתן וכמו שלעניין מכר הדין דתליוהו וזבין הוי מכירה דהטעם כיון דמ"מ יכול להיות שהוא רוצה בזה שהרי מקבל כסף עי"ז ה"ה הכא שרוצה לקיים דברי חכמים.
וא"כ לא תיקשי נמי מה שיש מקשים דאיך יעשה כן לרש"י לכתחילה דכיון שהוי מן דברי חכמים שוב יכול לחייבו להשיבו ואפי' נקרא גזלן מדבריהם וא"כ לכתחילה יכול לעשות כן דכיון דהוי תקנה דרבנן תקון נמי ההיתר בזה לתלותו כדי שלא ימנעו העם מלהלוות.
שיטת הרא"ש
ט. הנה ידועה שיטת הרא"ש שאף שהפרוזבול הוא בסוף שנת השמיטה מ"מ יש איסור לנגוש כבר בתחילתה כמש"כ בפ"ד סי' כ' דכך נראה מפשטיה דקרא דכתיב ויהי מקץ שבע שנים משמע שמשמטת רק בסופה ומ"מ אין למלווה לגבות כבר בתחילתה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמיטה לה' ומוכח שמיד שקרא שמיטה לה' לא יגוש והא דמשמע שהרי"ז לכל שנת השביעית לכך הוסיף שם הרא"ש שאם פורע הלווה מעצמו בשנה ז' גופא אי"צ לומר משמט אני אבל אחר שנת השמיטה צ"ל משמט אני.
אבל הרמב"ם (פ"ט ה"ד) כתב שיכול לגבות את חובו כל שנת השביעית עצמה ורק משתשקע החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית פקע החוב וכ"פ השו"ע (סז ל) וכן בד"מ (שם).
והנה בגמ' ערכין (כ"ח ע"ב) ''אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמי הכי נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד אלא שיובל בתחילתו והשמטה בסופה אדרבה משום הכי הואי [אלא] אימא מפני שהיובל כו' בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה'' וא"כ מוכח דודאי שהשמיטה משמטת רק בסופה ומ"מ פי' הרא"ש שאיסור לא יגוש חייל כבר בתחילתה.
ובאמת בתוספתא (שביעית פ"ח הי"א) כתוב להדיא כשיטת הרא"ש ''אימתי כותבין פרוזבול בער"ה של שביעית'' הרי לן שעיקר המצווה לעשות פרוזבול בערב ר"ה שאז אסור ליגוש.
אבל הרמב"ן (פרשת ראה) שינה את הגירסא בתוספתא שצ"ל ר"ה של מוצאי שביעית.
והנה כתב הראש בתשובה (כלל ע"ז סי' ד) על מה שלא נהגו בזמנו בכ"מ לשמט השביעית דיש להניח להם כיון שהכל יודעים שאין משמטים שם הוי כאי' התנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית והוי תנאי שבממון וקי"ל שקיים.
והקשה על דבריו בקצוה"ח (סי' ס"ז ס"ק א) דתינח בשנה שביעית גופא דהוי תנאי שבממון אבל הרא"ש לשי' דהאיסור חל מיד בתחילת השנה אבל ההשמטה עצמה (אפקעתא דמלכא) היא רק בסוף השנה וא"כ נמצא שאי"ז חשיב תנאי שבממון אלא כמתנה ע"מ שכתוב בתורה דבשלמא אי האפקעתא הייתה מיד הוי תנאי שבממון אבל כיון שאי"ז חל מיד הוי תנאי ע"מ שכתוב בתורה.
וצ"ל דאף מה שיש איסור לגבות בתחילת שנת השביעית אף שאי"ז אפקעתא ממש זה נקרא ממון כיון שאי"ז סתם איסור ליגוש אלא שמתחילת השנה השביעית זכות הגביה פוקעת וזה כבר דבר ממוני ושוב הוי דבר שבממון ותנאו קיים.
וא"כ מתבררת שי' הרא"ש דיש שני שלבים בהשמטה שלב ראשון שחל מיד בתחילת השביעית שמתבטלת זכות הגביה ושלב שני שהחוב עצמו נשמט שזה בסוף השנה.
י. ולכאורה יש לדון היכא שמלוה בשנה השביעית עצמה האם יש עליו איסור לגבות את זה באותה שנה עד סופה או"ד כיון שאינו היה בתחילתה מותר ליגוש (דבר זה לא נתבאר בדברי הרא"ש עצמו).
והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים רלח) נשאל אימתי לכתוב פרוזבול בסוף שנה שישית או בסוף שנה שביעית והשיב שראה בשם התשב"ץ (ר' שמעון דוראן) שא"א לכתוב פרוזבול בשביעית אלא רק בסוף שנה שישית והקשה עליו הרדב"ז חדא דלפי"ד מה יהיה הדין של המלוה בשביעית גופא וכ"ת דמשמט נמצא שלא הועיל הלל בתקנתו ששוב יעברו אנשים ולא ילוו ועוד דאם אינה משמטת שביעית אלא בסופה מה הסברא שא"א לכתוב בשביעית עצמה והוסיף שם שפשוט וברור שעושים פרוזבול בסוף שנה שביעית וכן נהגו והלשון בתשב"ץ צ"ע אם הלשון מוטעה. ע"כ תו"ד.
וא"כ ב' קושיות אלו קשות גם על דברי הרא"ש הנ"ל דאי שמיטה בסופה משמטת מה יהא על המלווה בשביעית עצמה ועוד מה הביאור בזה.
אמנם הסברא ברורה בדברי הרא"ש כמש"כ להדיא דכיון שמתחילת שנה שביעית יש איסור ליגוש את חבירו יש גם עניין לכתיבת הפרוזבול בתחילתה ולא באמצעה כמש"כ שכבר איבד את זכות הגביה.
אבל מ"מ קושיא אלימתא היא הקושיא הב' דאם משמטת בסופה מה היא הדין של המלווה בשביעית וכ"ת דמשמט נמצא דתקנת הלל אין בה עניין שאין אנשים שילוו בשביעית ויעברו אל מש"כ בתורה.
והנראה בזה ליישב שאף הרא"ש מודה שהיכא שמלווה בשמיטה עצמה מותר לו ליגוש כיון שזה לא היה בזמן תחילת האיסור וכמו המלווה לעשר שנים ששנינו (מכות ג:) שלא משמט (דהלכה כל"ב כמש"פ הרא"ש שם) כיון שאין יעד פירעון בזמן השימוט אבל אם הלווה בשביעית עצמה יכול לכו"ע לכתוב פרוזבול וכל מה שאמר הרא"ש שאין לכתוב פרוזבול בשנה שביעית זה רק היכא שמלווה לפני השביעית דכיון שהיה בזמן האיסור תו לא מצי לעשות פרוזבול אבל מה שלא היה מעולם בכלל האיסור ברור שיכול לעשות פרוזבול עליו.
וא"כ מה שפתחנו בנידון בתחילת האות י' נמצא ברור שאם מלווה בשנת השמיטה עצמה יכול לגבות ולא משמט וכ"פ להדיא בב"ח חו"מ ס"ז ל"ב וזה הנראה בבירור דבריו.
אמנם בקרבן נתנאל על דברי הרא"ש שם אות א' כתב דלא כדברי הב"ח ולדבריו תיקשה קושית הרדב"ז דאם אינו יכול לגבות מה שהלווה בשביעית עצמה א"כ מה הועיל הלל בתקנתו והא שוב לא ילוו בנ"א אחד לשני ויעברו על מש"כ בתורה ויקראו ''בליעל''.
יא. ונסיים במש"כ הבן איש חי (ש"ר פרשת כי תבוא סע' כ"ו) ויש המתחסדים שמלווים לאחר אחר שהם כותבים הפרוזבול עשרה גרושים או יותר או פחות כדי לקיים בזה מצוות שמטת כספים שאין זה משמט מה שמלווה אחרי שכתב הפרוזבול וכן הנהגתי פה בעירנו בגדד שלימדתי אותם שילוו אחרי שכתבו הפרוזבול ואשריהם ישראל אוהבי מצוות ה' ועושים אותם בשמחה.
ועוד אפשרות כתב מרן ר"ח קנייבסקי זצוק"ל (דר"א שמו"י פ"ט סקפ"ה) שאפשר גם לכתוב בנוסח הפרוזבול חוץ מן חוב פלוני וגם בזה מקיים מצוות השמטת כספים ושכן נהג אביו מרן הקה"י זצוק"ל.
וכתב בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סוס"ר) שזה רק משנת חסידים ואין להורות כן לרבים.