פורום אוצר החכמה

נתבקשתי לשאול:

יל"ע האם הרואה את חבירו עובר עבירה, חייב להתרות בו, ולבא לב"ד להעיד עליו, לחייבו מיתה, או שמא יכול להניחו כך בלי גדרי "התראה" [יכול להוכיחו ולמחות בו, ובלי לשון התראה], ולהניחו ספק שוגג?

לכאורה אם אינו מתרה - עובר על ציווי התורה "וביערת הרע מקרבך" וכיו"ב.

אליונ"ע, כתיב. ואם לא יתרה, היאך יעיד עליו.

אם לא יגיד ונשא עוונו - נאמר על מי שכבר ראה ואינו שייך לענייננו.

אבל "וביערת הרע מקרבך" - נראה מדברי חז"ל שהוא ציווי כללי לבער מקרבנו את הרע, ולא רק במקומות בהם נאמר ציווי זה במפורש.

כדי שאבין במדויק (ונא לתקן אותי). אתה טוען שלהתחייב באליונ"ע צריך שקודם יתרה בחבירו שלא יבשל בשבת, ואם עבר ובישל, רק אז, אם כובש עדותו, מתחייב באליונ"ע, ולא אם נמנע מלהתרות בו שלא יבשל, כלל ועיקר.

בנוגע לסיפא, אשמח למקורות, באם ניתן.

א. כן. כי הפסוק הזה מדבר על מי שכבר "עד או ראה או ידע", ומזהיר אותו ש"אם לא יגיד ונשא עוונו".
ב. ראה סנהדרין עח,א, חולין קלט,א, קמ,א - בכולם נראה שחז"ל הרחיבו את "ובערת הרע מקרבך" ולא אמרו שהציווי הזה חל רק על מי שכבר נגמר דינו וכו'.

עזריאל ברגר כתב:אבל "וביערת הרע מקרבך" - נראה מדברי חז"ל שהוא ציווי כללי לבער מקרבנו את הרע, ולא רק במקומות בהם נאמר ציווי זה במפורש.

חיפשתי שוב את הפסוק הנ"ל, ומצאתיו,

עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃
יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃

כלומר, שבתורה הוא ציווי כללי, בכל מיתת בי"ד. וגם שם מפורש יד העדים וגו', היינו, שכבר נעשו עדים בדבר.

ואדרבה, במקור שהבאת מסנהדרין מפורש דגם מי שאי אפשר להעיד עליו, מפני שהוא טריפה, וה"ל עדות שא"א יכול להזימה, אם עשה בפני הבי"ד נהרג, משום דכתיב וביערת הרע מקרבך. הרי לנו מפורש שהוא ציווי לבי"ד, ואינו עניין לסתם אדם הרואה את חבירו שעובר עבירה.

ומה תאמר על המקור מחולין?

עזריאל ברגר כתב:ומה תאמר על המקור מחולין?

בדיוק עיינתי בו. כאן באמת לכאורה רואים שיש מצווה על סתם אדם לבער את הרע. אבל יש כאן כמה פרטים לדקדק בהם.

ראשית, לא כתוב בגמרא שיש עשה גמור על האדם להביא את העוף לבי"ד מטעם וביערת, אלא, משום דבעינן למעוטי מטהורות, פשיטא לרבינא דעוף שהרג את הנפש, כיוון דסתמא בעינן לקיומי וביערת, מעטינן ליה מטהורות. והא ראיה, דשחוטה ה"ל כמבוער, אע"ג דאינו עניין לבי"ד כלל. אמשיך בפוסט נפרד.

והדבר השני, שאפילו אם נאמר שיש עשה גמור על סתם אדם להביא בהמה חיה ועוף שהרגו את הנפש, או שרבעו או נרבעו וכדומה, לבי"ד, עדיין אין ללמוד ממנו לנידו"ד. דכיוון דאדם בעי התראה, ועד שלא יתרה, אינו בדין עדות, לפי דבריך, א"כ, אותו הדבר אפ"ל גם כאן. דוביערת הרע מקרבך קאי אמאן דלא מחוסר התראה, כגון אדם והתרו בו, או בהמה חיה ועוף, דלא שייך בהו התראה כלל. אבל ליכא למילף מיניה לאדם שמחוסר התראה, דשמא בזה לא אמרה התורה וביערת הרע מקרבך, אלא, אם ירצה, יעלים עיניו ולא יתרה בו, ואינו בדין אליונ"ע, ואינו בדין וביערת הרע מקרבך.

אענה בהשוואה למצוה אחרת, ואולי בזאת יובנו דברי:
מי שראה דבר שיש לו מה להעיד בו ואינו מעיד - דומה למי שלובש בגד מרובע בלא ציצית.
מי שמעלים עיניו שלא יראה, או שבולם פיו ואינו מתרה - דומה למי שאינו לובש ציצית, שהוא אמנם לא עובר על המצווה, אבל הוא מבטל את ענין-המצוה.

עזריאל ברגר כתב:אענה בהשוואה למצוה אחרת, ואולי בזאת יובנו דברי:
מי שראה דבר שיש לו מה להעיד בו ואינו מעיד - דומה למי שלובש בגד מרובע בלא ציצית.
מי שמעלים עיניו שלא יראה, או שבולם פיו ואינו מתרה - דומה למי שאינו לובש ציצית, שהוא אמנם לא עובר על המצווה, אבל הוא מבטל את ענין-המצוה.

השתא דאתית לעניין המצווה, ראה בדברי החינוך ז"ל, במצווה קכ"ב,
---
בכל זה חייב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור.
---

הרי לנו מפורש מדבריו ז"ל, שלעניין המצווה, יש תועלת כפולה, גם ביעור הרע, וגם הפרשה מאיסור. כלומר, אם האדם יעלים את עיניו, ולא יתרה בעובר, הרי שוב לא קיים את עניין המצווה, שהוא גם לאפרושי מאיסורא. ומאי אולמיה דהאי עניין מהאי עניין, שנאמר שהתראה אינה בכלל אליונ"ע, ורק עדות בשכבר עשה היא בכלל זה (ואפשר לדון בדברי השואל, אם לא יתרה, ורק יוכיחנו באופן שלא יוכל להתחייב עליו).

אבל אני חשבתי שאנחנו דנים אם ישנו חיוב גמור להתרות, מן התורה, ואם כן, אז מאיזה פסוק, וביערת הרע מקרבך או אליונ"ע