ספק בהלכות שבת. דרבנן כנגד דאורייתא

[נחומצ'ה]

זה זמן הסתפקנו.

ר' מוישה קם כהרגלו באשמורת יום השבת. הבית קצת חשוך.
וכהרגל יומי, לוחץ בשגגה על כפתור הקומקום...
בהבזק שניה, הוא מזדעק 'ש-א-ב-ע-ס'.
ומסתפק בשניות. האם מוטב ללחוץ מידית על כפתור הכיבוי [כך שיכבה מיד].
או להשאיר ב'שב ואל תעשה' אף שיגיע לאיסור שבת רח"ל [בשוגג..].

כלומר: האם מוטב לעבור על חשש מוקצה ולמנוע איסור 'מבשל'?
[מלבד דעת החזו"א, שיש איסור 'בונה וסותר' בכל כיבוי והפסקת זרם חשמל]

[סגי נהור]

היינו ספק רב ביבי בר אביי בשבת ד, א: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת כו'. ומשם תדרשנו.

[HaimL]

היינו ספק רב ביבי בר אביי בשבת ד, א: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת כו'. ומשם תדרשנו.

למסקנת הגמרא שם, לא תפשוט מינה לנידו"ד,

===
אלא אמר רב אשי לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי בהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה:
===

[סגי נהור]

היינו ספק רב ביבי בר אביי בשבת ד, א: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת כו'. ומשם תדרשנו.

למסקנת הגמרא שם, לא תפשוט מינה לנידו"ד,

===
אלא אמר רב אשי לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי בהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה:
===

במזיד וכ"ש בשוגג, כנפסק להלכה בשו"ע סי' רנד (ראה גם מ"ב שם סקל"ט).

[עזריאל ברגר]

אבל יש לדון האם התירו דווקא שבות דרדיית הפת דשבות קל הוא כתקיעת שופר, או כל שבות.

[HaimL]

במזיד וכ"ש בשוגג, כנפסק להלכה בשו"ע סי' רנד (ראה גם מ"ב שם סקל"ט).

גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו א"ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן אכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה וכו'

===

הרי לנו מפורש בגמרא, שבשוגג, לא יוכל לבוא לידי חיוב חטאת, ולא התירו לו שבות דרדייה, כיוון דבלא"ה פטור מכלום (ועיין שם בהמשך הגמרא, ובמסקנה).

[סגי נהור]

לעניין פשט הגמרא עיין בתוס' (ד"ה ואלא). אח"כ, כדי לחסוך את השקו"ט ולהגיע הישר למסקנא ההלכתית, עיין במקומות שציינתי בהודעה הקודמת.
בתחילת האשכול ציינתי לגמרא והוספתי משם תדרשנו, היינו ששם ראש ויסוד הסוגיא ומשם ימצא הלומד את (ההבנה הנכונה, וגם) את ההלכה.

[HaimL]

לעניין פשט הגמרא עיין בתוס' (ד"ה ואלא). אח"כ, כדי לחסוך את השקו"ט ולהגיע הישר למסקנא ההלכתית, עיין במקומות שציינתי בהודעה הקודמת.
בתחילת האשכול ציינתי לגמרא והוספתי משם תדרשנו, היינו ששם ראש ויסוד הסוגיא ומשם ימצא הלומד את (ההבנה הנכונה, וגם) את ההלכה.

אבל גם התוספות לא אמרו אלא בלשון תימה, ובאמת הגמרא לא מתרצת הכי, ומה נעשה. ומה שפסקו להלכה, ראיתי, במה שהבאת, ואכתי, מה נעשה עם מסקנת רב אשי.

[HaimL]

אבל יש לדון האם התירו דווקא שבות דרדיית הפת דשבות קל הוא כתקיעת שופר, או כל שבות.

מרהיטות הסוגיא, מדבעי למפשט מברייתא דהוציא ידו לחוץ, דלהחזירה הוא שבות גמור, ובעי למפשט מינה לדרב ביבי בר אביי, דהוא שבות קל, ש"מ דלא חילקו בין השבותים, לעניין זה.

אבל ממילא למסקנת הגמרא, נדחה כל המהלך הזה מעיקרא.

[סגי נהור]

לעניין פשט הגמרא עיין בתוס' (ד"ה ואלא). אח"כ, כדי לחסוך את השקו"ט ולהגיע הישר למסקנא ההלכתית, עיין במקומות שציינתי בהודעה הקודמת.
בתחילת האשכול ציינתי לגמרא והוספתי משם תדרשנו, היינו ששם ראש ויסוד הסוגיא ומשם ימצא הלומד את (ההבנה הנכונה, וגם) את ההלכה.

אבל גם התוספות לא אמרו אלא בלשון תימה, ובאמת הגמרא לא מתרצת הכי, ומה נעשה. ומה שפסקו להלכה, ראיתי, במה שהבאת, ואכתי, מה נעשה עם מסקנת רב אשי.

מקושיית התוס' עולה ההבנה הנכונה בשאלת הגמרא, שהיא מהלשון חיוב חטאת, ולא מעצם הפטור כפי שהבין מר ("כיוון דבלא"ה פטור מכלום"), שא"כ אין תירוץ התוס' כלום. ופשוט.
וראה גם תוס' הרא"ש כאן. וראה מ"מ ולח"מ על הרמב"ם כאן (פ"ט מהל' שבת ה"ה). וראה... אפשר לציין עוד מקורות אבל אין בזה טעם, כי כאמור, הציון הוא לגמרא, ומשם המעיין הישר עוקב אחרי המסלול המקובל בראשונים ובאחרונים עד להלכה למעשה, ולא בא לפסוק הלכה (או להקשות על ההלכה) ע"פ קריאת לשון הגמרא...

[HaimL]

מקושיית התוס' עולה ההבנה הנכונה בשאלת הגמרא, שהיא מהלשון חיוב חטאת, ולא מעצם הפטור כפי שהבין מר ("כיוון דבלא"ה פטור מכלום"), שא"כ אין תירוץ התוס' כלום. ופשוט.
וראה גם תוס' הרא"ש כאן. וראה מ"מ ולח"מ על הרמב"ם כאן (פ"ט מהל' שבת ה"ה). וראה... אפשר לציין עוד מקורות אבל אין בזה טעם, כי כאמור, הציון הוא לגמרא, ומשם המעיין הישר עוקב אחרי המסלול המקובל בראשונים ובאחרונים עד להלכה למעשה, ולא בא לפסוק הלכה (או להקשות על ההלכה) ע"פ קריאת לשון הגמרא...

לא באתי לפסוק הלכה, ההלכה היא מפורשת, כפי שציין כבודו, ברמב"ם ובפוסקים. וגם לא באתי להקשות על ההלכה, פשיטא שאם כתבו כך, יש להם מקור לדבריהם, וד"ת עניים במקו"א וכו'

אני הבנתי שכבודו רצה לפשוט מהגמרא עצמה, ולכן כתבתי שזה אינו. אם כוונתו הייתה למעיין הישר וכו', אקבל את עצתו, ואעיין בישרות, ואח"כ אולי נוכל עוד לדבר בזה. אגב, תירוץ התוספות, היכן הוא. אני לא ראיתי בדבריהם אלא קושיא.

[סגי נהור]

אגב, תירוץ התוספות, היכן הוא. אני לא ראיתי בדבריהם אלא קושיא.

"תירוץ התוס'" - היינו, מה שהקשו התוס' שהיה לגמרא לתרץ ("אימא לידי איסור חטאת"). היינו שהבינו התוס' בפשיטות ששאלת הגמרא היא על הלשון חיוב חטאת, ולא על עצם ההיתר בשוגג. ובפרט שאיסור חטאת בנדו"ד חמיר טפי מחיוב חטאת (כי מה שאינו מביא חטאת הוא לפי שסופו ידיעה ולא שגגה), כמ"ש בתוס' הרא"ש.

[HaimL]

אגב, תירוץ התוספות, היכן הוא. אני לא ראיתי בדבריהם אלא קושיא.

"תירוץ התוס'" - היינו, מה שהקשו התוס' שהיה לגמרא לתרץ ("אימא לידי איסור חטאת"). היינו שהבינו התוס' בפשיטות ששאלת הגמרא היא על הלשון חיוב חטאת, ולא על עצם ההיתר בשוגג. ובפרט שאיסור חטאת בנדו"ד חמיר טפי מחיוב חטאת (כי מה שאינו מביא חטאת הוא לפי שסופו ידיעה ולא שגגה), כמ"ש בתוס' הרא"ש.

אני מבין, תירוץ (הגמרא האפשרי, לפי) התוספות. ומזה מוכיחים שאע"פ שמסקנת הגמרא היא דהא דרב ביבי בר אביי מיירי באיסור סקילה, פשיטא לן דכ"ש שהתירו בשוגג, והחידוש הוא במזיד, דלא אמרינן הלעיטהו, כמבואר בפוסקים.

א"כ, א"מ מ"ש רש"י ז"ל,
---
וכי אומרים לו לאדם - צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור:
---

דרב שילא בעי לאוקמי לדרב ביבי בר אביי בשוגג ולאחרים, ורב ששת מתקיף לה, וכי אומרים לו לאדם וכו', ואם כהבנת מר, אז מה לנו ולעונש החמור, כיוון דאיסור חטאת שווה, בין לעצמו בין לאחרים (ואדרבה, לעצמו חמיר טפי, כיוון דסו"ס נזכר, משא"כ באחרים). ודברי רש"י ז"ל א"ש רק אם נאמר דטעמא דגמרא הוא משום חיוב החטאת, ובעצמו ליכא, ובאחרים איכא, ושפיר יש לפרש דדווקא באחרים התירו, אי לאו דא"א לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

[HaimL]

הניסוח לא היה רהוט במיוחד, אנסה שוב. אני מבין מדברי כבודו דפשיטא לכ"ע שלעצמו מותר בכל גווני, גם בשוגג, ואדרבה, ישנו חידוש במזיד. רק שהגמרא שו"ט ללישנא דחיוב חטאת, אף ע"ג דפשיטא לן דבנודע לו בינתיים ליכא חיוב חטאת (אשמח לתיקון אם אני טועה).

ומכאן, א"מ המשך הגמרא. דבחברו לא התירו כלל, דא"א לאדם חטא וכו', ואי איתא כדמר, איסור חטאת דחברו להיכא אזיל. ואין לפרש דלא התירו לחטוא חטא קל כדי להציל את חברו מחטא חמור, דבפירוש כתב רש"י ז"ל עונש. ואי משום האיסור עצמו, שמא באמת התירו לחטוא באיסור קל דדבריהם, כדי שחברו לא יבוא לידי איסור חמור דאורייתא.

[סגי נהור]

מ"ש רש"י עונש חמור, יש מדייקים שכוונתו דוקא היכא שהמעשה של איסור של נעשה (כבנדו"ד, כמ"ש התוס'), וההצלה היא רק מהעונש (וכ"ש היכא שאפילו עונש ליכא, והיינו "איסור חטאת"), אבל כשמצילו מגוף (מעשה) האיסור אה"נ שאומרים לאדם חטא כו'. כמדומני שבזה סרה תמיהתך.

[HaimL]

מ"ש רש"י עונש חמור, יש מדייקים שכוונתו דוקא היכא שהמעשה של איסור של נעשה (כבנדו"ד, כמ"ש התוס'), וההצלה היא רק מהעונש (וכ"ש היכא שאפילו עונש ליכא, והיינו "איסור חטאת"), אבל כשמצילו מגוף (מעשה) האיסור אה"נ שאומרים לאדם חטא כו'. כמדומני שבזה סרה תמיהתך.

לא הצלחתי להבין. אם נעשה כבר האיסור, הכוונה היא שכבר נגמר האיסור, א"כ, מה שייך שיזכה חברך, דבמאי זכי ליה. אם מצד העונש, הרי ייענש, דכבר נגמר האיסור. ואם מצד החטא עצמו, הרי חטא, דכבר נגמר. ומפורש בתוספות דאכתי לא נגמר אבל כיוון דממילא ייגמר, לא התירו לו לחטוא באיסור קל בשביל שיזכה חברו. אבל היכא שיעבור הת"ח איסור קל, בשביל שלא יתחיל ע"ה באיסור חמור, בזה התירו. והדרא קושיא לדוכתה, דלא התירו לרדות בשביל להציל את חברו, כיוון שכבר התחיל חברו באיסור. ואם משום איסור חטאת, אמאי לא התירו, דסברא פשוטה היא דניחא להו לרבנן שיעבור על שבות דרדיית הפת, כדי שלא ייגמר מעשה חברו באיסור חמור של תורה. אלא מה שמפרש רש"י הוא שלא התירו, רק מצד העונש. דכל עצמה של רדיית הפת אינה אלא כדי לפטור את חברו מחטאת, ובהכי א"א לו לאדם חטא בעונש של מכת מרדות או נידוי, כדי שייפטר חברך מחטאת.