פורום אוצר החכמה

דוגמא; אסור לקרות קרי"ש כנגד הערווה או באופן של שמיעת קול באשה ערווה וכל דבר המביא להרהור, ובאופנים מסויימים זה לעיכובא. אבל לא מצאנו הלכה במי שקרא קרי"ש תוך כדי שהרהר בפועל (אבל לא קרא כנגד הערווה) שזה מעכב.

עוד דוגמא; יש המבארים את האיסור להסתכל על הכהנים בשעת נשיאת כפיהם משום שזה מביא להיסח הדעת, אבל לכאו' מי שהסיח דעתו מברכת הכהנים לא עבר שום איסור מוגדר. (באמת צ"ע מה הפשט שזה איסור, לכאו' זה לא יותר ממי שלא שמע כלל).

קצת דומה לזה האיסור לעבור לפני המתפלל, אם הטעם מפני ההפרעה למתפלל. אבל אין איסור מוגדר על מי שמשוחח בקול ליד המתפלל.

יש לכם עוד? ומה ההסבר?

לכאורה לא תמצא כזאת במעשה שהוא סייג למעשה אחר, אלא במעשה שהוא סייג למחשבה (כמו בשתי הדוגמאות שהבאת) וכדומה. וההסבר פשוט לכאורה, מפני שעיקר ענינה של ההלכה הוא במעשה, ודרך ההלכה להורות לאדם ענינים שבמחשבה הוא בעשה ולא תעשה.

סגי נהור כתב:מפני שעיקר ענינה של ההלכה הוא במעשה, ודרך ההלכה להורות לאדם ענינים שבמחשבה הוא בעשה ולא תעשה.

אבל לגבי דיעבד - הקורא ק"ש מול טפח-מגולה שבאשה לא יצא ידי חובתו (אף שהיא אשתו ולא עבר שום איסור בעצם ההבטה, ולא הרהר בה כלל), והקורא ק"ש תוך כדי שהרהר אפילו בערווה ממש - יצא ידי חובתו לכאורה!
וזה מתמיה.

אני לא בטוח האיסור לקרוא כנגד ערווה וא מחשש הרהור
יותר נראה לי שאין מכבוד ה' שישמיעו דבריו במקום של בזיון
כך יש לדיק מהפסוקים שמהם זה נלמד "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" מה גם שזה סמוך למצוה לכסות הצואה שהאיסור לקרוא לידה אינו משום הרהור אלא משום כבוד דברי התורה