איפה זה נעלם - ה'רוח ממללא'? וגם: השכוי - והגבר.

[יהודהא]

איפה זה נעלם - ה'רוח ממללא'?

. .בברכות השחר: כידוע חלק מהם מאוד משמעותיים לכל אחד, ומשום כך גם נאמרים בכוונה יתרה: פוקח עיוורים ועוד,
. .חלקם זוכים להדגשה וכוונה יתירה לאחר תקלה חלילה, זוקף כפופים - למי שחלילה סבל מכאבי גב שמנעו ממנו ללכת זקוף ,ויותר מכך על פעילות יומיומית של הליכה לשירותים, שרק מי שנתקל בקשיים , עמד על חשיבותה מתוך נסיון מר - מברך בכוונה, ובאיזו כוונה! !

. .עד כאן הכול בסדר ,למרות , שיש ברכות שחלק מהן טעונות הסבר נוסף( יש הסברים אבל הם חלקיים ) ,למשל: מדוע נעליים חגורה ומצנפת צריכים ברכה נפרדת משאר הלבושים ?

. .ועכשיו הגענו לעיקר, לא על הנראה לנו יתרות - השאלה, אלא על החסרות : איך אין ברכה על הדבר המבדיל את האדם מהחי, למה לא תיקנו ברכה על כושר הדיבור, על היכולת לתת שמות = שהיא מעידה על יכולת הפשטה הבחנה , יצירת שפה ובשלב נוסף הכתב, שהיא היא הנותנת ! היא זאת שמאפשרת תקשורת לא מילולית , וגם למרחקים ,
והרי על כך נאמר בבראשית : "ויהי האדם לנפש חיה" (בר' ב ז). - "לרוח ממללא" (אונקלוס, שם),.

. .והמדענים משקיעים זמן רב ומאמצים רבים ללמד חיות דיבור ובקושי מצליחים ללמדם מילים ספורות, וגם על כך יש וויכוח גדול, מפני שאם יראו כיסא שונה מאוד ,הם לא יקראו לו כיסא ,כיון שהם חסרים את יכולת ההפשטה ,ליצור מושג :שחפץ המשמש לישיבה - ייקרא כיסא.

לעומת זאת ידוע היום שלילדים יש גירסא דינקותא, מתנת השם, למשך זמן מסויים ובו הם קולטים המון מילים בזמן קצר ,דבר שנעלם בבגרותם.

ולסיכום מדוע אין ברכה על היכולת לדבר ? דברו וירווח לנו !
,

[יהודהא]

א.
תירוצים רבים קיבלתי על השאלה ובכולם יש הסבר חלקי ומענה לבדיעבד בלבד. כיון שאין ברכה ניתן לתרץ ש.....
אבל מכולם ברור שהיה נוח בהרבה באם אכן היתה ברכה מיוחדת ליכולת הדיבור -כנל.

והר ר,מ, אכן מצא [באוצר החכמה] בספרו של גולדשמיד שיש גירסאות בנוסח בני רומי ויוון שיש בהן ברכה " משיח אילמים " וגם "מפתיח שמע חרשים".



ב.
אבל - בשבת בשיח עם ת"ח אחד שמעתי הסבר יפה ומניח את הדעת לכתחילה המסביר את הקיים \החסר בברכות השחר גם לנוסח המקובל שפשט בכל קהילות ישראל . ואילו דבריו:

1. אין ברכות השחר באות להודות על המעלות והכישורים שהעניק לנו השם בבריאת האדם. אלא לשבח את השם על המעבר ממצב השינה למצב עירות .

ולכן השבח על פוקח עיוורים - כי הוא המאפיין הראשי והבולט מיידית של אדם ישן "שעיניו עצומות " ואז אומרים הוא נרדם,
ואילו כשאדם שותק - אין אומרים זאת .

וכך גם בשאר : אדם ישן ניתן להזיזו ללא התנגדות בדומה לאדם שאיבריו קשורים - ולכן יש "מתיר אסורים".
אדם שנרדם - ראשו נשמט ובהמשך יפול ,ותרדמה מאופיינת למצב של שכיבה - וע"כ "זוקף כפופים". = יכולת ההזדקפות והעמידה.

הברכה הבאה - המכין מצעדי גבר = נעליים והליכה. הם כבר המשך ותוצאה של שתי השלבים הקודמים. אך גם הוא מאופיין כנעדר במצב שינה. והרי אדם ההולך בשנתו מכונה "סהרורי "חולה במחלת הירח".

2.
אבל בנשמת שהיא תפילה הבאה להודות על 'איברים שפילגת בנו' אנו אכן מודים גם על " המשיח אילמים" .
ונאים הדברים שאמר , והסובבים קילסוהו על דבריו שמניחים ומרחיבים דעתו של אדם.

גם אם אין זה מסביר את כל הברכות שבברכות השחר, אבל לקושי שהכביד ביותר הוא אכן נותן מענה , וגם כיון חשיבה לשילובן של שאר הברכות.

[יהודהא]

השכוי - והגבר

א.
הנותן לשכוי בינה ...
"מִי-שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי-נָתַן לַשֶּׂכוִי בִינָה“ (איוב לח, פסוק לו).
מקור הברכה הוא תשובת ה' לאיוב: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר.. מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?".

.כשהקדוש ברוך הוא נגלה לאיוב הוא שואל אותו עשרות שאלות, שתיים מהן נמצאות בפסוק הנ"ל: 'מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה' פירושו: מי שם חכמה בכְּלַיוֹת? מי טבע בתוך האדם חכמה מולדת? והחלק השני: 'מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה', לפי ההקשר בפסוק – מי נתן בינה ראשונית מולדת בלב האדם? פירושה הפשוט והבסיסי של המילה 'שכוי' הוא- לֵב, והרלב"ג הוסיף: זהו השכל.

ב.
.ועדיין - לפי הגמרא בברכות שהכוונה לתרנגול , יש להביא הסבר טוב ונוח לכך שאנו מברכים את השם על שהתרנגול מבחין בין יום ללילה !

.....ברור שהכוונה על עצם ההבדלה - וע"כ שהאדם יכיר בהבדלה זו. אבל ניסוח הברכה עדיין קשה. האם נכון לברך - על הצמר שהשם נתן לכבשים -שמהם אנו מייצרים בגדים , במקום ברכת "מלביש ערומים" ?

ג.
ועוד
צ"ע מדוע חז"ל משתמשים בכינוי "שֶׂכְוִי" המופיעה בתנך פעם אחת בלבד, ולא במלה השגורה "תרנגול"? והרי מלת "תרנגול/ת" מופיעה בחזל מעל 50 פעמים . ואילו מלת "שכוי" רק בברכות דף ס, ועוד פעם במסכת ר"ה דף כו ע"א אמר רבי שמעון בן לקיש: כשהלכתי לתחום קן נשרייא, היו קורין לכלה 'נינפי' ולתרנגול 'שכוי' ... [משמע שהיא מלה זרה]. ?

. .וגם יש להבין מדוע הקדימו "יום" לפני "לילה"? הרי בזמן קריאתו הוא עדיין לילה, והוא מבחין כבר עתה ביום ההולך וקרב. ולפי ההגיון היה ראוי יותר לברך "בין לילה ובין יום", בין מצב ההווה למצב העתידי להיות ?

ויש שהסבירו זאת בכך ש 'שכוי ' משמעו הסתכלות, ראייה. למשל: "וישקף" (בראשית יט כח) ומתרגמינן ואיסתכי.וגם "ר' חגי אמר: סכי בי! אסתכל בי!" (ויקרא רבה לד ז). וגם בעת האפלה הוא כבר מבחין ורואה את האור הקרב ובא.
ואכן ב "מוסף הערוך" לר' בנימין מוספיא (דבריו מובאים ב"ערוך השלם", ערך "סכוי") כי מלה זו ענינה "צפיה" (ראיה). שהוא צופה ומבחין גם בלילה.

ובמשמעות נוספת ועמוקה יותר הרי זה מסמל משמעות רוחנית, נסתרת ועמוקה יותר: התרנגול מזהה את הבוקר עוד לפני שהוא מגיע בפועל, וקורא כבר כשמתקרב הבוקר. הוא יודע לזהות את האור גם כשהחושך עדיין נראה על הארץ; ומתווה לנו את היחס היכולת והציפייה שאותה עלינו לממש, לאור המתקרב, גם כשנראה שהחושך שולט.

ולכן השימוש בכינוי שכוי, וגם הקדמת היום/האור\הגאולה - ללילה/ לגלות.

ד.
וכנ"ל יש שפירשו זאת "ללב האדם " (באיוב ל"ח, ראב"ע) .ובהתאם לכך פסק הרא"ש, כי ברכה זו שבעצם, אינה מתיחסת לקריאת התרנגול, אלא לכשרונו של האדם להבדיל בין טוב לרע. ומשום כך מחייבת ההלכה לברך ברכה זו אפילו אם לא שמע אדם קריאת התרנגול מימיו.

וכך כותב המשנה ברורה, מו, א [בהסתמך על הרא”ש והטור, שכתבו כך]:
“הלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב ‘או מי נתן לשכוי בינה’; והלב הוא המבין, ועל ידי הבינה אדם מבחין ביום יום ובין לילה”.
ונמצא, שתוכן הברכה אינו מתייחס לתרנגול אלא לבינת הלב; אך מבחינת הזמן, קבעו חז”ל לברך ברכה זו בזמן קריאת התרנגול,

ה.
ומפליא הביטוי הנגדי - שדווקא בברכת המכין מצעדי.. משתמשים בכינוי "גבר " ולא אדם \אנוש .והרי גבר הוא הכינוי הרגיל לתרנגול : "עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי , רבי אליעזר בר שמעון אומר עד קרות הגבר.“ (בבלי, תענית – דף יב, א).
וביומא מדובר על "קריאת הגבר" ולא השכוי. ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל מחלוקת רב שגבר = אדם, ולר שילא גבר= תרנגול .