כינויי נדרים בלשון שבדו חכמים
פורסם: א' יולי 31, 2022 9:40 pm
כינויי נדרים בלשון שבדו חכמים
א) בתו"י לנדרים צב ע"א כתב בשם הר"י לגבי כינויים, שבלשון שבדו חכמים חכמים מהני לעבור על בל יחל, משום דדמי קצת לנדר. ויסוד שיטת הר"י ביארתי במק"א שהוא בתשובה שבתמים דעים סי' ק"ג שכשיש טעם קצת למתיר שאז אינו דומה עקירה כו', בדבר שיש טעם שיהיה דומה היטב שראוי לעקור על ידו, יכולים לעקור בקו"ע. ר"ל כשאין התקנה נראית להדיא כעקירת דבר מה"ת יש רשות לחכמים לבטל בקו"ע. וה"נ כיון דדמי קצת לנדר יכולים חכמים לעקור בקו"ע.
ומש"כ התו"י להלן [אות ד] "כיון דרצונו לידור מהני כמו אם היה נודר בלשון קרבן ואוקמוה רבנן אדין דאורייתא", ולכן גם מביא קרבן, ג"כ הכוונה כנ"ל, ור"ל מאחר שניכר שהוא נודר אלא שעפ"י תיקון חכמים אמר לשון שאינה מועילה מה"ת, סגי בכך שלא תראה תקנת חכמים כעקירת דבר מה"ת. והדבר מוכרח, דאיך נקט שאוקמוה אדין תורה להביא קרבן, הרי קימל"ן שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקו"ע, ובע"כ שהר"י אזיל לשיטתו הנ"ל. (ויתכן שיש שם ערבובי שיטות, עי' בתוס' נזיר).
וביארתי שם שהטעם לכך הוא מפני שהכלל של אין לבטל בקו"ע הוא משום שהוי כביטול דין התורה וכחילול השם, ולכן במקום שתקנת חכמים נראית כקיום דין תורה ואין בה ביטול להדיה של הדין, יש כח לחכמים לתקן גם בקו"ע.
ויש לכך סמך בירושלמי פאה (פ"א ה"א, ד ע"ב) עילא היו מבקשים כו', ובירושלמי תרומות פ"י ה"ה על ידי עילא, עיי"ש בביאור הגר"א ומהר"א פולדא.
וכך היא שיטת הר"י גם בגיטין לב ע"א ד"ה מהו, ובעוד כמ"ק, כמבואר במק"א, וגם כאן בנדרים כוונתו שמשום שלשון שבדו חכמים דמי קצת לנדר אי"ז נראה כעקירת דבר מה"ת, ויכולים לעקור גם בקו"ע.
ב) ולפי"ז א"ש משה"ק האחרונים אמאי בנזיר (כט ע"א) לגבי נזירות קטן, לר"ל שהיא מדרבנן משום חינוך, הקשו איך מביא חולין בעזרה כו', ולא תירצו שיש כח ביד חכמים כו'. ולהנ"ל א"ש, שלגבי קטן שאינו בפרשת נזירות ונדרים, לא דמיא נזירותו מדרבנן לנזירות גדול וא"א לתקן גם בקו"ע.
ג) והנה התוס' שם כתבו לגבי בל יחל דכינויים, דל"ק איך יעבור על "בל יחל" [לפנינו איתא "בל תאחר", אבל ודאי צ"ל: "בל יחל", כי קימל"ן שאין בל תאחר בנדרים], בפשטות כוונתם לאיסור בל יחל מדרבנן, אבל יל"פ שכוונתם לעצם האיסור דבל יחל שהוא יכול לחול כבשאר נדרים, ואם אסר על עצמו בכינוי אכילת דבר מסויים הוא עובר על אכילתו בבל יחל מה"ת, וכ"ה בלשון התוס' להלן דף ג ע"א "דתקינו חכמים שהלשון יהיה מועיל וחל עליה מה"ת". והתוס' כאן בקושייתם ס"ל שרק לגבי שוא"ת יכולים חכמים לתקן שיהיה האיסור גמור כשל תורה. אבל לגבי מלקות ס"ל שבאמת י"ל שאין מחייבין אותו. ולכן הקשו לגבי קרבנות – שפשיטא לתוס' כאן שהוא מביא וכמוש"כ הר"ן דמהגמ' בנזיר משמע שגם למ"ד דלשון חכמים הם, מביאים עליהם קרבן – אמאי מביאים קרבן בקו"ע. [בקרן אורה הקשה אמאי לא הקשו התוס' גם מקונמות שאיכא למ"ד שיש בהם מעילה, והרי הנודר בלשון קונם הוא מלשון שבדו חכמים. אולם גם בקונמות יש הו"א לומר שאין לוקין ואין מביאין עליהם קרבן אלא רק איסור הנאה מה"ת איכא ותשלומין להקדש.] ותירץ הר"י ד"כיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני, הוי כעיקר נזירות ויש כח בידם לעשות תקנתן כעיקר נזירות" ר"ל כמושכ"ל בדבריו בתו"י הנ"ל, שלשון הקרובה ללשון ללשון נדר אינה כעקירת דבר מה"ת ויש כח ביד חכמים לתקן שיחול כעיקר נדרים, בין לקרבן ובין למלקות. וכבר כתבתי לעיל שהדבר מוכרח בשיטת הר"י כי אלמלא הכלל הנ"ל, אין חכמים עוקרים דבר מה"ת בקו"ע.
ומכל הנ"ל נמצא שבכה"ג דכינויי נדרים, שהוסיפו על לשונות נדר שמה"ת, יכולים חכמים לתקן, לא רק לעבור על ד"ת בקו"ע אלא גם לעשות תקנתם כתוקף המצוה שעליה תקנו. ומצינו כעי"ז ברבינו יונה ריש ברכות לגבי סייג שעשו חכמים למ"ע דק"ש של לילה שיקרא עד חצות, דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפוטרו ממ"ע כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה, דהכי חזינן בלולב כו' כשחל יום ראשון בשבת, פטרו חכמים ליטלו משום גזירה כו' וגבי סדין בציצית נמי כו'". וכיו"ב בתוס' ברכות יא ע"א ד"ה תני, ובשיטה להר"א אשבילי שם.
ד) האחרונים הקשו על קושיית התוס', מנזיר כ"ט שלר"ל נזירות קטן היא מדרבנן משום חינוך ומ"מ מביא קרבנות נזיר משום דס"ל לר"ל דחולין בעזרה מדרבנן, א"כ גם בלשונות אלו שהם מדרבנן לשיטת ר"ל כמו"ש בדף י', ג"כ נימא כן.
ונראה שס"ל לתוס', שכיון שלשונות אלו הם תקנה "כדי להפריש את האדם מן העבירה" (לשון הר"ן) שלא יאמרו לד', והרגילום חכמים לידור בהם (שטמ"ק ריש נזיר) בכל מקום ובכל עת (ריטב"א), והיינו דרצון חכמים שכל ישראל ידרו רק בלשונות אלו, א"כ אם יקריבו כל קרבנות נזירות רק בתורת חולין, יתבטלו לעולם כל קרבנות נזירות כהלכתם, ואין לומר "תיבטל איהי ותיבטל מצותה" (ר"ה יח:) כי ר"ל ס"ל בנזיר כח ע"ב שיש צד מצוה בקבלת נזירות כי היא סייג לפרישות (רא"ש), לכן אין ראוי לבטל סדרי נזירות האמורים בתורה, ובודאי לא תקנו חכמים כן משום גזירה דיהיה מי שיאמר רק לד'.
ה) והתוס' בדף ג ע"א כתבו בטעם שכינויים גרעי מידות "עוד אומר ר"י בשם רבי יחיאל דבירושלמי איתא להדיא, למ"ד לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינויי נזירות וכינויי נזירות אינו כנזיר אלא לענין מלקות", והחילוק בין מלקות לקרבן יתכן רק לשיטת הר"י הנ"ל שיש יכולת לחכמים לתקן לשון נדר ונזירות שיחול מה"ת מצד התקנה, ולכן יכולים גם לתקן שרק לגבי מלקות יחול ולא לגבי קרבן.
ו) אמנם יל"ע בשיטת הירושלמי ממשכ"ל בשיטת התוס' שלא מסתבר שחכמים יתקנו תקנה שתבטל לתמיד קרבנות נזיר. ויתכן לכאורה עפמ"ש בירושלמי נדרים פ"א ה"א קסבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך קפידא הם נודרים וסופם לתהות ונעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. ור' יהודה פליג רק לגבי כשרים כחסידים הראשונים שהיו מתאווים להביא קרבן חטאת, לכן הנהיגו חכמים שינזרו בלשון שאינה מחייבת קרבן, אע"פ שע"י כך יבטלו קרבנות נזיר, וצ"ע.
ז) והנה הירושלמי בנזיר פ"א ה"א נקט "לשונות שביררו להם ראשונים" ויל"פ שלשיטת הירושלמי לכו"ע הכינויים הם לשונות שיודעים ישראלים, חלקם או כולם, מכבר לכנות בהם נדרים ונזירות, ולחד מ"ד הם מלשונות העכו"ם וכל לשון עכו"ם ג"כ הוי נדר, והחידוש הוא שאע"פ שהם שיבוש של לשה"ק כמוש"כ הר"ן הוי נדר, או שהחידוש בהם הוא שגם מי שגם מי שלא מורגל בלשונות אלו, אלא שמכירם בתור לשון נדר, ג"כ הוי נדר, כמוש"כ הריטב"א ותוס' הרא"ש. ולחד מ"ד חכמים ביררו חלק מתוך הלשונות שנהגו ישראל למעשה לכנות נדרים, שרק הם נחשבים ככינויים לנדר משום היותם קרובים מספיק ללשון נדר.
[ועיקר הדבר שהכינויים שבמשנה הם לעגי שפה שהיו מדברים בהם מכבר, מבואר בפירוש הרא"ש לדף י' ע"א וז"ל: לשון שבדו להם חכמים כו', ובאלה הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה, שלא היו בקיאין לדבר עברית, מדברים בהם, ותקנו אותם לכינויים כו'. אלא שלשיטת הבבלי בלא תקנת חכמים לא היו ראויים שבהם יחול נדר, משום שרק "במקומות הרחוקים מעיקר הלשון", כלשון הרא"ש להלן, דיברו כן, וקימל"ן להלן בע"ב לגבי כינויי כינויין, שגם הם נוסח דיבור של עלגי לשונות עכו"ם, כפירוש הרא"ש, קימל"ן שאינם כעיקר הלשון, משום שאין לנו לתפוס אלא עיקר הלשון (רא"ש). ולכן מעיקר הדין א"א לידור בהם. ורק תקנת חכמים היא לעשותם כינויים שבהם ידברו כולם, כדי שלא יבואו לומר לד'. וגם לר"ן שהלשונות שבמשנה הם שיבוש מלשה"ק, מ"מ כיון שהם מדוברים ע"י עיקר מקום הלשון במקומות ההם, אינם ככינויי כינויים. ואילו לירושלמי, חכמים ביררו מתוך עוד כמה לעגי שפה בלשה"ק, את הראויים לנדור בהם מעיקר הדין, כנ"ל.
ומ"מ גם בכינויי כינויים יתכן שאותם שהם מהרגילים לדבר בלעזי שפה נודרים בלשון שמכירים, ולכן הסתפקו בגמ' להלן איבעיא להו מיפחזנא מאי כו' ופירש"י דהספק למ"ד כינויי כינויים אסורים, וכ"נ מהתוס' ומהרא"ש ומהשטמ"ק בשם הרי"ץ שהספק הוא אם הוי מכלל כינויי כינויים או גרע מהם, ולכאורה הספק אינו אליבא דהלכתא שכינויי כינויים מותרים, ויתכן שאותם המדברים בכינויי כינויים נודרים בהם, אבל לא בשפה גרועה מכך, וכ"נ ממש"כ הרא"ש בתוס' לנזיר שכל אדם שרוצה לבדות לו לשון חדש לדבר בו ולשאת ולתת בו כו' כל מה שהוא נודר באותו לשון קיים, מאחר שהרגיל עצמו בו.]
ח) וא"ש מ"ש בברייתא שיש ריבוי בפסוק לכינויים שהם כנדר, והר"ן כתב דלמ"ד לשון עכו"ם הם ל"צ קרא ולמ"ד לשון שבדו חכמים ורק לאחר תקנתם הוי כשאר לשונות, א"א לרבות את תקנת חכמים מהכתוב, ואחר שכבר תקנו א"צ קרא, כפי שאי"צ לשאר לשונות. אבל להנ"ל בשיטת הירושלמי י"ל שלכו"ע כל לשונות הם מה"ת, אלא שאת הכינויים שבמשנה רק מדרשא ילפינן להו משום החידוש שבהם, למ"ד שלשון עכו"ם הם מבואר בראשונים כמה חילוקים בין הלשונות שבמשנה לשאר לשונות העכו"ם, ולמ"ד לשון שביררו חכמים הראשונים החידוש הוא משום שהם שיבוש לשה"ק וגם רק חלק מישראל מדברים בהם. ולכן צריך ילפותא מקרא שגם אלו כינויים שחלים מה"ת, ונמסר הדבר לחכמים איזה הם הלשונות הנכללים בכינויים.
ט) וגם יתכן שלירושלמי כל כינויים צריכים ריבוי מהכתוב, כי מצינו בתוס' הרא"ש לד"ב שבלשה"ק אע"פ שאינו מבין יפה משמעות הלשון הוי נדר, והכינויים שבמשנה כיון שהם קרובים ללשה"ק דינם כלשה"ק. וכ"נ מהתוס' שם ובאגודה ריש נזיר, וכיו"ב במהרש"ל לב"ב קס"ד בשיטת התוס' שם, ובריטב"א נדרים נקט ג"כ שלשה"ק עדיף. וא"כ י"ל שכל כינויים שהם לשון גויים לגמרי צריכים ריבוי מהכתוב. ומ"ש שגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל, יל"פ שכיון שלשונם העיקרי אינו לשה"ק אין צריך ריבוי שיכולים לידור בו.
י) ויתכן ששיטת הירושלמי (לפי דעת רבינו יחיאל) שאין מביאין קרבן על כינויים, היא רק לגבי שאר כינויים, דהיינו לשונות הגויים לגמרי, שבהם יש צורך בריבוי מהכתוב בפרשת נדרים ככל היוצא מפיו יעשה, ובהיקש ילפינן גם נזירות כמו"ש בירושלמי פ"א ה"א, ולכן י"ל שלא ילפינן אלא לאיסורים שבפרשת נדר ולא לקרבן של נזירות, ולאחר ל' יום בטלה הנזירות מאליה לגמרי. וכ"ז בכינויים המתרבים מדרשת הכתוב, אבל כינויים הקרובים ללשה"ק דינם כלשה"ק ומביאים עליהם קרבן.
יא) ולשיטת הר"ן שלשה"ק שנשתבש גרע מסתם לשום נכרים, יל"פ להיפך, דהריבוי בכתוב הוא ללשונות אלו, ואילו עיקר לשון נכרים אי"צ ריבוי. וא"כ מ"ש שעל כינויים אין מביאים קרבן, הוא דווקא בלשונות שבמשנה. וכך מסתבר יותר, דהירושלמי קאי על הלשונות שבמשנה.
יב) ובירושלמי נדרים פ"א ה"א הקשו אמאי לא קתני כינויי ערכין כו' ומשני שלא אשכחן לאלו לשונות של כינויים, וכתב בפ"מ שהתירוץ הוא רק למ"ד לשונות גויים הם, אבל למ"ד לשונות שבדו חכמים הרי יכלו לבדות גם לערכין. וצ"ע קצת הרי לשיטת הירושלמי ר' יוחנן הוא הסובר שלשונות חכמים הם, א"כ הסוגיא שלא כהלכתא. ולהנ"ל שגם לר' יוחנן לא תקנו חכמים לשונות, אלא ביררו מתוך הלשונות הנהוגות ושגורות בציבור את הלשונות שראויות להחשב כינויים, ומסתבר שלשונות אלו שנשתבשו מלה"ק תחילתם ע"י הגויים שבא"י, והיהודים שבסביבותם למדו מהם, וכיון שהגויים לא דיברו מענין ערכין וכו' אין בהם לשונות של כינויים, ולא הוצרכו חכמים לברור לשונות הקרובות באמת ללשה"ק.
יג) ולפי"ז אין הכרח לומר שחכמים תקנו לנדור בכינויים, אלא שחכמים קבעו שגם לשונות אלו הם בכלל נדר. וא"כ גם אם על כינויים אין מביאין קרבן, אין כל הפקעה של קרבנות נזיר, כי הרשות ניתנה לנזור בלשון הקודש גמורה. [אמנם הר"י ודאי לא ביאר כן בירושלמי].
הערה לאות ז:
א) בתוס' הרא"ש לנדרים ב ע"א ד"ה כל, כתב לגבי כינויים שבמשנה למ"ד שהם לשון גויים: דאע"פ שלא הורגלו באלו הלשונות סד"א דלא הוי נדר, קמל"ן, דכיון שהוא לשון נדר בעולם, ומכיר בו ומתכוין לידור הוה נדר ונזירות מה"ת, והרב המו"ל שליט"א העיר ממש"כ הרא"ש בתוס' לנזיר לגבי מ"ד דכינויים לשון שבדו חכמים, שכיון שתיקנו חכמים לשון זה להיות נודרים בו והוא מתכוין לידור, פשיטא דהוי נדר, ולא גרע מאדם שהיה רוצה לבדות לו לשון חדש לדבר ולישא וליתן בו, דפשיטא כל מה שהוא נודר ומקיים ונושא ונותן באותו לשון היה קיים, מאחר שהרגיל עצמו בו והוא לשונו, כדין כל הלשונות כפי שהורגלו בהם בכל מדינה ומדינה, עכ"ד. א"כ לא מספיק מה שהוא מכיר הלשון אלא צריך גם שירגיל עצמו בו.
נראה ששיטת הרא"ש היא שבלשון הנהוגה באיזה מקום בעולם אם מכיר את לשון נדר שלהם אע"פ שאינו מדבר בה, הוי נדר. והו"ה בלשון שבדו חכמים לכל ישראל הוי מיד כשאר לשונות. אבל בלשון שבודה מעצמו להיות לשון נדר, אינו נדר אלא אם הוא הרגיל עצמו לידור באותו לשון ולקיים נדרו שנדר באותו לשון, רק בכה"ג הוי לשונו כשאר לשונות שבכל מדינה. וכך גם בלשון שבודה לגבי משא ומתן, שאם גם מדבר כן במסחרו ומקיים ממכרו וקנייתו שנעשו באותו לשון שבדה, כגון שאומר לקונה בלשונו הבדויה תמשוך חפץ מסוים, והוא מקיים מקח שנעשה עפ"י דיבורו, הוי כשאר לשונות של מקח. ויל"ע מהו השיעור של הורגל.
ב) בהערות הרב המו"ל שליט"א העיר על מש"כ הרא"ש שנדר ונזירות בלשון שבדו חכמים הוי נדר ונזירות מה"ת כמובא לעיל, והעיר על כך ממש"כ הרא"ש בתחילת הדיבור: אלא למ"ד לשון שבדו חכמים להיות נודר בו, מאי איכא למימר, כלומר מדרבנן הם ואמאי פתח בהו במשנה.
ונראה שאין סתירה ברא"ש, שהרי גם הר"ן כתב שאע"פ שנדר בלשון שבדו חכמים חל מה"ת כשאר לשונות, אי"ז דין פשוט כדין שאר לשונות, והטעם בכך הוא משום שלשון חכמים נוצרה לצורך נדר ואינה חלק משפה שלימה, וביסודה היא מדרבנן, לכן אי"ז דין נדר פשוט כשאר לשונות. והרא"ש סובר שהכינויים הללו הרי עדיין נקראים כינויים מדרבנן, לכן אע"פ שהם חלים מה"ת אין לפתוח המשנה בלשונות שהם נוצרו בתקנת חכמים ולהקדימם לידות שהם לשונות מה"ת.
א) בתו"י לנדרים צב ע"א כתב בשם הר"י לגבי כינויים, שבלשון שבדו חכמים חכמים מהני לעבור על בל יחל, משום דדמי קצת לנדר. ויסוד שיטת הר"י ביארתי במק"א שהוא בתשובה שבתמים דעים סי' ק"ג שכשיש טעם קצת למתיר שאז אינו דומה עקירה כו', בדבר שיש טעם שיהיה דומה היטב שראוי לעקור על ידו, יכולים לעקור בקו"ע. ר"ל כשאין התקנה נראית להדיא כעקירת דבר מה"ת יש רשות לחכמים לבטל בקו"ע. וה"נ כיון דדמי קצת לנדר יכולים חכמים לעקור בקו"ע.
ומש"כ התו"י להלן [אות ד] "כיון דרצונו לידור מהני כמו אם היה נודר בלשון קרבן ואוקמוה רבנן אדין דאורייתא", ולכן גם מביא קרבן, ג"כ הכוונה כנ"ל, ור"ל מאחר שניכר שהוא נודר אלא שעפ"י תיקון חכמים אמר לשון שאינה מועילה מה"ת, סגי בכך שלא תראה תקנת חכמים כעקירת דבר מה"ת. והדבר מוכרח, דאיך נקט שאוקמוה אדין תורה להביא קרבן, הרי קימל"ן שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקו"ע, ובע"כ שהר"י אזיל לשיטתו הנ"ל. (ויתכן שיש שם ערבובי שיטות, עי' בתוס' נזיר).
וביארתי שם שהטעם לכך הוא מפני שהכלל של אין לבטל בקו"ע הוא משום שהוי כביטול דין התורה וכחילול השם, ולכן במקום שתקנת חכמים נראית כקיום דין תורה ואין בה ביטול להדיה של הדין, יש כח לחכמים לתקן גם בקו"ע.
ויש לכך סמך בירושלמי פאה (פ"א ה"א, ד ע"ב) עילא היו מבקשים כו', ובירושלמי תרומות פ"י ה"ה על ידי עילא, עיי"ש בביאור הגר"א ומהר"א פולדא.
וכך היא שיטת הר"י גם בגיטין לב ע"א ד"ה מהו, ובעוד כמ"ק, כמבואר במק"א, וגם כאן בנדרים כוונתו שמשום שלשון שבדו חכמים דמי קצת לנדר אי"ז נראה כעקירת דבר מה"ת, ויכולים לעקור גם בקו"ע.
ב) ולפי"ז א"ש משה"ק האחרונים אמאי בנזיר (כט ע"א) לגבי נזירות קטן, לר"ל שהיא מדרבנן משום חינוך, הקשו איך מביא חולין בעזרה כו', ולא תירצו שיש כח ביד חכמים כו'. ולהנ"ל א"ש, שלגבי קטן שאינו בפרשת נזירות ונדרים, לא דמיא נזירותו מדרבנן לנזירות גדול וא"א לתקן גם בקו"ע.
ג) והנה התוס' שם כתבו לגבי בל יחל דכינויים, דל"ק איך יעבור על "בל יחל" [לפנינו איתא "בל תאחר", אבל ודאי צ"ל: "בל יחל", כי קימל"ן שאין בל תאחר בנדרים], בפשטות כוונתם לאיסור בל יחל מדרבנן, אבל יל"פ שכוונתם לעצם האיסור דבל יחל שהוא יכול לחול כבשאר נדרים, ואם אסר על עצמו בכינוי אכילת דבר מסויים הוא עובר על אכילתו בבל יחל מה"ת, וכ"ה בלשון התוס' להלן דף ג ע"א "דתקינו חכמים שהלשון יהיה מועיל וחל עליה מה"ת". והתוס' כאן בקושייתם ס"ל שרק לגבי שוא"ת יכולים חכמים לתקן שיהיה האיסור גמור כשל תורה. אבל לגבי מלקות ס"ל שבאמת י"ל שאין מחייבין אותו. ולכן הקשו לגבי קרבנות – שפשיטא לתוס' כאן שהוא מביא וכמוש"כ הר"ן דמהגמ' בנזיר משמע שגם למ"ד דלשון חכמים הם, מביאים עליהם קרבן – אמאי מביאים קרבן בקו"ע. [בקרן אורה הקשה אמאי לא הקשו התוס' גם מקונמות שאיכא למ"ד שיש בהם מעילה, והרי הנודר בלשון קונם הוא מלשון שבדו חכמים. אולם גם בקונמות יש הו"א לומר שאין לוקין ואין מביאין עליהם קרבן אלא רק איסור הנאה מה"ת איכא ותשלומין להקדש.] ותירץ הר"י ד"כיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני, הוי כעיקר נזירות ויש כח בידם לעשות תקנתן כעיקר נזירות" ר"ל כמושכ"ל בדבריו בתו"י הנ"ל, שלשון הקרובה ללשון ללשון נדר אינה כעקירת דבר מה"ת ויש כח ביד חכמים לתקן שיחול כעיקר נדרים, בין לקרבן ובין למלקות. וכבר כתבתי לעיל שהדבר מוכרח בשיטת הר"י כי אלמלא הכלל הנ"ל, אין חכמים עוקרים דבר מה"ת בקו"ע.
ומכל הנ"ל נמצא שבכה"ג דכינויי נדרים, שהוסיפו על לשונות נדר שמה"ת, יכולים חכמים לתקן, לא רק לעבור על ד"ת בקו"ע אלא גם לעשות תקנתם כתוקף המצוה שעליה תקנו. ומצינו כעי"ז ברבינו יונה ריש ברכות לגבי סייג שעשו חכמים למ"ע דק"ש של לילה שיקרא עד חצות, דס"ל לרבנן שאפילו ק"ש עצמה שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפוטרו ממ"ע כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה, דהכי חזינן בלולב כו' כשחל יום ראשון בשבת, פטרו חכמים ליטלו משום גזירה כו' וגבי סדין בציצית נמי כו'". וכיו"ב בתוס' ברכות יא ע"א ד"ה תני, ובשיטה להר"א אשבילי שם.
ד) האחרונים הקשו על קושיית התוס', מנזיר כ"ט שלר"ל נזירות קטן היא מדרבנן משום חינוך ומ"מ מביא קרבנות נזיר משום דס"ל לר"ל דחולין בעזרה מדרבנן, א"כ גם בלשונות אלו שהם מדרבנן לשיטת ר"ל כמו"ש בדף י', ג"כ נימא כן.
ונראה שס"ל לתוס', שכיון שלשונות אלו הם תקנה "כדי להפריש את האדם מן העבירה" (לשון הר"ן) שלא יאמרו לד', והרגילום חכמים לידור בהם (שטמ"ק ריש נזיר) בכל מקום ובכל עת (ריטב"א), והיינו דרצון חכמים שכל ישראל ידרו רק בלשונות אלו, א"כ אם יקריבו כל קרבנות נזירות רק בתורת חולין, יתבטלו לעולם כל קרבנות נזירות כהלכתם, ואין לומר "תיבטל איהי ותיבטל מצותה" (ר"ה יח:) כי ר"ל ס"ל בנזיר כח ע"ב שיש צד מצוה בקבלת נזירות כי היא סייג לפרישות (רא"ש), לכן אין ראוי לבטל סדרי נזירות האמורים בתורה, ובודאי לא תקנו חכמים כן משום גזירה דיהיה מי שיאמר רק לד'.
ה) והתוס' בדף ג ע"א כתבו בטעם שכינויים גרעי מידות "עוד אומר ר"י בשם רבי יחיאל דבירושלמי איתא להדיא, למ"ד לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינויי נזירות וכינויי נזירות אינו כנזיר אלא לענין מלקות", והחילוק בין מלקות לקרבן יתכן רק לשיטת הר"י הנ"ל שיש יכולת לחכמים לתקן לשון נדר ונזירות שיחול מה"ת מצד התקנה, ולכן יכולים גם לתקן שרק לגבי מלקות יחול ולא לגבי קרבן.
ו) אמנם יל"ע בשיטת הירושלמי ממשכ"ל בשיטת התוס' שלא מסתבר שחכמים יתקנו תקנה שתבטל לתמיד קרבנות נזיר. ויתכן לכאורה עפמ"ש בירושלמי נדרים פ"א ה"א קסבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך קפידא הם נודרים וסופם לתהות ונעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. ור' יהודה פליג רק לגבי כשרים כחסידים הראשונים שהיו מתאווים להביא קרבן חטאת, לכן הנהיגו חכמים שינזרו בלשון שאינה מחייבת קרבן, אע"פ שע"י כך יבטלו קרבנות נזיר, וצ"ע.
ז) והנה הירושלמי בנזיר פ"א ה"א נקט "לשונות שביררו להם ראשונים" ויל"פ שלשיטת הירושלמי לכו"ע הכינויים הם לשונות שיודעים ישראלים, חלקם או כולם, מכבר לכנות בהם נדרים ונזירות, ולחד מ"ד הם מלשונות העכו"ם וכל לשון עכו"ם ג"כ הוי נדר, והחידוש הוא שאע"פ שהם שיבוש של לשה"ק כמוש"כ הר"ן הוי נדר, או שהחידוש בהם הוא שגם מי שגם מי שלא מורגל בלשונות אלו, אלא שמכירם בתור לשון נדר, ג"כ הוי נדר, כמוש"כ הריטב"א ותוס' הרא"ש. ולחד מ"ד חכמים ביררו חלק מתוך הלשונות שנהגו ישראל למעשה לכנות נדרים, שרק הם נחשבים ככינויים לנדר משום היותם קרובים מספיק ללשון נדר.
[ועיקר הדבר שהכינויים שבמשנה הם לעגי שפה שהיו מדברים בהם מכבר, מבואר בפירוש הרא"ש לדף י' ע"א וז"ל: לשון שבדו להם חכמים כו', ובאלה הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה, שלא היו בקיאין לדבר עברית, מדברים בהם, ותקנו אותם לכינויים כו'. אלא שלשיטת הבבלי בלא תקנת חכמים לא היו ראויים שבהם יחול נדר, משום שרק "במקומות הרחוקים מעיקר הלשון", כלשון הרא"ש להלן, דיברו כן, וקימל"ן להלן בע"ב לגבי כינויי כינויין, שגם הם נוסח דיבור של עלגי לשונות עכו"ם, כפירוש הרא"ש, קימל"ן שאינם כעיקר הלשון, משום שאין לנו לתפוס אלא עיקר הלשון (רא"ש). ולכן מעיקר הדין א"א לידור בהם. ורק תקנת חכמים היא לעשותם כינויים שבהם ידברו כולם, כדי שלא יבואו לומר לד'. וגם לר"ן שהלשונות שבמשנה הם שיבוש מלשה"ק, מ"מ כיון שהם מדוברים ע"י עיקר מקום הלשון במקומות ההם, אינם ככינויי כינויים. ואילו לירושלמי, חכמים ביררו מתוך עוד כמה לעגי שפה בלשה"ק, את הראויים לנדור בהם מעיקר הדין, כנ"ל.
ומ"מ גם בכינויי כינויים יתכן שאותם שהם מהרגילים לדבר בלעזי שפה נודרים בלשון שמכירים, ולכן הסתפקו בגמ' להלן איבעיא להו מיפחזנא מאי כו' ופירש"י דהספק למ"ד כינויי כינויים אסורים, וכ"נ מהתוס' ומהרא"ש ומהשטמ"ק בשם הרי"ץ שהספק הוא אם הוי מכלל כינויי כינויים או גרע מהם, ולכאורה הספק אינו אליבא דהלכתא שכינויי כינויים מותרים, ויתכן שאותם המדברים בכינויי כינויים נודרים בהם, אבל לא בשפה גרועה מכך, וכ"נ ממש"כ הרא"ש בתוס' לנזיר שכל אדם שרוצה לבדות לו לשון חדש לדבר בו ולשאת ולתת בו כו' כל מה שהוא נודר באותו לשון קיים, מאחר שהרגיל עצמו בו.]
ח) וא"ש מ"ש בברייתא שיש ריבוי בפסוק לכינויים שהם כנדר, והר"ן כתב דלמ"ד לשון עכו"ם הם ל"צ קרא ולמ"ד לשון שבדו חכמים ורק לאחר תקנתם הוי כשאר לשונות, א"א לרבות את תקנת חכמים מהכתוב, ואחר שכבר תקנו א"צ קרא, כפי שאי"צ לשאר לשונות. אבל להנ"ל בשיטת הירושלמי י"ל שלכו"ע כל לשונות הם מה"ת, אלא שאת הכינויים שבמשנה רק מדרשא ילפינן להו משום החידוש שבהם, למ"ד שלשון עכו"ם הם מבואר בראשונים כמה חילוקים בין הלשונות שבמשנה לשאר לשונות העכו"ם, ולמ"ד לשון שביררו חכמים הראשונים החידוש הוא משום שהם שיבוש לשה"ק וגם רק חלק מישראל מדברים בהם. ולכן צריך ילפותא מקרא שגם אלו כינויים שחלים מה"ת, ונמסר הדבר לחכמים איזה הם הלשונות הנכללים בכינויים.
ט) וגם יתכן שלירושלמי כל כינויים צריכים ריבוי מהכתוב, כי מצינו בתוס' הרא"ש לד"ב שבלשה"ק אע"פ שאינו מבין יפה משמעות הלשון הוי נדר, והכינויים שבמשנה כיון שהם קרובים ללשה"ק דינם כלשה"ק. וכ"נ מהתוס' שם ובאגודה ריש נזיר, וכיו"ב במהרש"ל לב"ב קס"ד בשיטת התוס' שם, ובריטב"א נדרים נקט ג"כ שלשה"ק עדיף. וא"כ י"ל שכל כינויים שהם לשון גויים לגמרי צריכים ריבוי מהכתוב. ומ"ש שגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל, יל"פ שכיון שלשונם העיקרי אינו לשה"ק אין צריך ריבוי שיכולים לידור בו.
י) ויתכן ששיטת הירושלמי (לפי דעת רבינו יחיאל) שאין מביאין קרבן על כינויים, היא רק לגבי שאר כינויים, דהיינו לשונות הגויים לגמרי, שבהם יש צורך בריבוי מהכתוב בפרשת נדרים ככל היוצא מפיו יעשה, ובהיקש ילפינן גם נזירות כמו"ש בירושלמי פ"א ה"א, ולכן י"ל שלא ילפינן אלא לאיסורים שבפרשת נדר ולא לקרבן של נזירות, ולאחר ל' יום בטלה הנזירות מאליה לגמרי. וכ"ז בכינויים המתרבים מדרשת הכתוב, אבל כינויים הקרובים ללשה"ק דינם כלשה"ק ומביאים עליהם קרבן.
יא) ולשיטת הר"ן שלשה"ק שנשתבש גרע מסתם לשום נכרים, יל"פ להיפך, דהריבוי בכתוב הוא ללשונות אלו, ואילו עיקר לשון נכרים אי"צ ריבוי. וא"כ מ"ש שעל כינויים אין מביאים קרבן, הוא דווקא בלשונות שבמשנה. וכך מסתבר יותר, דהירושלמי קאי על הלשונות שבמשנה.
יב) ובירושלמי נדרים פ"א ה"א הקשו אמאי לא קתני כינויי ערכין כו' ומשני שלא אשכחן לאלו לשונות של כינויים, וכתב בפ"מ שהתירוץ הוא רק למ"ד לשונות גויים הם, אבל למ"ד לשונות שבדו חכמים הרי יכלו לבדות גם לערכין. וצ"ע קצת הרי לשיטת הירושלמי ר' יוחנן הוא הסובר שלשונות חכמים הם, א"כ הסוגיא שלא כהלכתא. ולהנ"ל שגם לר' יוחנן לא תקנו חכמים לשונות, אלא ביררו מתוך הלשונות הנהוגות ושגורות בציבור את הלשונות שראויות להחשב כינויים, ומסתבר שלשונות אלו שנשתבשו מלה"ק תחילתם ע"י הגויים שבא"י, והיהודים שבסביבותם למדו מהם, וכיון שהגויים לא דיברו מענין ערכין וכו' אין בהם לשונות של כינויים, ולא הוצרכו חכמים לברור לשונות הקרובות באמת ללשה"ק.
יג) ולפי"ז אין הכרח לומר שחכמים תקנו לנדור בכינויים, אלא שחכמים קבעו שגם לשונות אלו הם בכלל נדר. וא"כ גם אם על כינויים אין מביאין קרבן, אין כל הפקעה של קרבנות נזיר, כי הרשות ניתנה לנזור בלשון הקודש גמורה. [אמנם הר"י ודאי לא ביאר כן בירושלמי].
הערה לאות ז:
א) בתוס' הרא"ש לנדרים ב ע"א ד"ה כל, כתב לגבי כינויים שבמשנה למ"ד שהם לשון גויים: דאע"פ שלא הורגלו באלו הלשונות סד"א דלא הוי נדר, קמל"ן, דכיון שהוא לשון נדר בעולם, ומכיר בו ומתכוין לידור הוה נדר ונזירות מה"ת, והרב המו"ל שליט"א העיר ממש"כ הרא"ש בתוס' לנזיר לגבי מ"ד דכינויים לשון שבדו חכמים, שכיון שתיקנו חכמים לשון זה להיות נודרים בו והוא מתכוין לידור, פשיטא דהוי נדר, ולא גרע מאדם שהיה רוצה לבדות לו לשון חדש לדבר ולישא וליתן בו, דפשיטא כל מה שהוא נודר ומקיים ונושא ונותן באותו לשון היה קיים, מאחר שהרגיל עצמו בו והוא לשונו, כדין כל הלשונות כפי שהורגלו בהם בכל מדינה ומדינה, עכ"ד. א"כ לא מספיק מה שהוא מכיר הלשון אלא צריך גם שירגיל עצמו בו.
נראה ששיטת הרא"ש היא שבלשון הנהוגה באיזה מקום בעולם אם מכיר את לשון נדר שלהם אע"פ שאינו מדבר בה, הוי נדר. והו"ה בלשון שבדו חכמים לכל ישראל הוי מיד כשאר לשונות. אבל בלשון שבודה מעצמו להיות לשון נדר, אינו נדר אלא אם הוא הרגיל עצמו לידור באותו לשון ולקיים נדרו שנדר באותו לשון, רק בכה"ג הוי לשונו כשאר לשונות שבכל מדינה. וכך גם בלשון שבודה לגבי משא ומתן, שאם גם מדבר כן במסחרו ומקיים ממכרו וקנייתו שנעשו באותו לשון שבדה, כגון שאומר לקונה בלשונו הבדויה תמשוך חפץ מסוים, והוא מקיים מקח שנעשה עפ"י דיבורו, הוי כשאר לשונות של מקח. ויל"ע מהו השיעור של הורגל.
ב) בהערות הרב המו"ל שליט"א העיר על מש"כ הרא"ש שנדר ונזירות בלשון שבדו חכמים הוי נדר ונזירות מה"ת כמובא לעיל, והעיר על כך ממש"כ הרא"ש בתחילת הדיבור: אלא למ"ד לשון שבדו חכמים להיות נודר בו, מאי איכא למימר, כלומר מדרבנן הם ואמאי פתח בהו במשנה.
ונראה שאין סתירה ברא"ש, שהרי גם הר"ן כתב שאע"פ שנדר בלשון שבדו חכמים חל מה"ת כשאר לשונות, אי"ז דין פשוט כדין שאר לשונות, והטעם בכך הוא משום שלשון חכמים נוצרה לצורך נדר ואינה חלק משפה שלימה, וביסודה היא מדרבנן, לכן אי"ז דין נדר פשוט כשאר לשונות. והרא"ש סובר שהכינויים הללו הרי עדיין נקראים כינויים מדרבנן, לכן אע"פ שהם חלים מה"ת אין לפתוח המשנה בלשונות שהם נוצרו בתקנת חכמים ולהקדימם לידות שהם לשונות מה"ת.