הודעהעל ידי דודי צח » ד' יוני 22, 2022 2:18 pm
חשוקי חמד (סוכה מב:):
למה מותר לנו לצאת בתכשיטים כי אין לנו רה"ר ובשופר אסור לתקוע
שאלה. הקשה הביאור הלכה (סימן שג סעיף יד ד"ה והשתא) וז"ל: ויש לעיין לשיטה זו, הסוברת דהשתא דלית לן רה"ר גמור, ולכן לא אסרו לצאת בתכשיטין, אם כן למה אין תוקעין בשופר בראש השנה בשבת בזמנינו, כיון דליכא רה"ר ולא שייך שמא יעבירנו ד' אמות, יעו"ש. והנה לכאורה היה אפשר לתרץ...
...אולי אפשר לתרץ דשאני איסור של יציאה לכרמלית בתכשיטים, מאיסור של תקיעת שופר בשבת שחל בו ר"ה, דאיסור יציאה לכרמלית בתכשיטים היא גזירה וחשש שמא תראה תכשיטיה לחברתה ותבוא לטלטל ד' אמות ברה"ר, והיא גזירה שמסורה לכל אחד מישראל, והוא בכלל מה שאמרה תורה ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, וכל אחד מישראל מצווה במשמרת זו, [ומספרים שהחזו"א ראה פעם תלמיד מכרסם ציפורניו בימות החול צעק לו "שבת", כי מתוך הרגלו מן הסתם גם יכרסם בשבת], ואין צריך לזה תקנה מיוחדת של חז"ל שתאסור זאת, וחז"ל רק גילו לנו שיש לחוש שיבוא להוציא מרשות לרשות. ולכן במקום שנתבטל חשש זה מהעולם, כי אין רה"ר, בטל החשש ומותר, ולכן כתב השו"ע שבימינו שאין לנו רה"ר מותר לצאת עם תכשיט. והוא כעין מה שכתבו התוס' בביצה (דף ל ע"א ד"ה תנן) שמותר לטפח ולרקד בימנו, כי אנו לא בקיאים לעשות כלי שיר, ונתבטל החשש. משא"כ שופר ולולב, אין בסמכות כל אחד לגזור גזרה זו, כיון שיש בזה עקירת דבר מן התורה, ובלי כח בי"ד, אין בכוחנו לבטל מצות עשה של לולב ושופר, בגלל החשש של שמא ילך אצל חכם, לכן הוי כדבר שבמנין, שאע"ג שנתבטל הטעם שבגללו נאסר, אין אותו איסור מתבטל מאליו, אלא צריך מנין חכמים אחר להתירו בפירוש.
ויש להביא ראיה לסברא זו, דאיסור זה לא ליטול לולב ביום טוב שחל בשבת ולא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת נחשב לדבר שבמנין, מדברי השפת אמת במסכת ר"ה (דף כט ע"ב) דמשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיתקעו בשופר בכל מקום שיש בו בית דין. והקשה השפת אמת הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, וכיון דתקנה הראשונה היתה שלא לתקוע במדינה, איך בטלה רבן יוחנן בן זכאי, ותיקן שיתקעו בכל מקום שיש בו בי"ד? והשיב דמאחר ותיקנו שיתקעו במקדש א"כ יתכן שהסיבה היא בגלל הבי"ד הגדול שהיה בלשכת הגזית, יעו"ש. והנה השפת אמת לא הקשה על השו"ע (בסימן שג) שהתיר לצאת בתכשיטים, הרי אין בי"ד יכול לבטל דברי בית דין שלפניו שהם חכמי המשנה שאסרו, אלא ודאי דהתם לא מדין תקנה אסרו, אלא שראו בחכמתם שעלול לצאת מכשול, ולכן ממילא אסור מדין משמרת.
וחילוק זה כבר כתוב במג"א ובתפארת ישראל, וז"ל המג"א (סימן תרץ ס"ק כב): ודבר שנגזר במנין, אפילו ידוע מאיזה טעם, ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמרא פ"ק דביצה), ואין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וכל דבר שהוא רק משום חששא, ועברה החששא, אין צריך מנין אחר, כמו שכתוב בשו"ע (יו"ד סימן קטז), [דמהאי טעמא אין אנו נזהרים בגילוי, משם דאין נחשים מצוים בינינו. וכיון דלא הוי אלא משום חששא ולא גזרה, לית ביה משום דבר שבמנין צריך מנין אחר], ובתוס' ביצה (דף לו ע"ב) [שבימנו שאין בקיאין בכלי שיר, מותר מספק ולרקד בשבת], עכ"ל. הנה מבואר במג"א שקיים הבדל בין חששא לתקנה דבחששא, אם עברה החששא אין צריך מנין אחר להתירו, משא"כ כשהיה דבר שבמנין לא בטל התקנה, הגם שהטעם בטל.
וכעין זה כתב התפארת ישראל (עדיות פ"א מ"א) וז"ל: יש בזה (בדברי חז"ל) ג' חילוקים: א. כל דבר שידוע שהוא מותר מהתורה, ואפ"ה אסרוהו משום סייג שלא יבא לידי דאורייתא, כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב, משום סייג שלא יבאו להתיר גם בשר בהמה בחלב, וכמו סתם יינם, שנאסר משום סייג בנותיהם, וכמו כן אסרו לעשות מלאכה בערב שבת מחצות לסייג שיתבטל מלעשות הפסח, והאידנא ליכא פסח (מג"א סימן תסח), וכמו כן יום טוב שני (ביצה דף ד ע"ב), אף על גב דהאידנא בקיאינן בקביעותא דירחא, ורחוק הדבר שישכח כל הדור הקביעות, אפ"ה מדנאסר משום סייג שלא יבואו לאיסור דאורייתא כשישכחו הקביעות, אפילו כשבית הדין האחרון גדול מהראשון, אינם יכולים לבטל תקנת הראשונים, (רמב"ם פ"ב ממרים).
ב. כל דבר שתיקנו הבית דין תקנה, כגון שתקנו שתוך מהלך יום [אחד] סביב לירושלים, יעלו פירות מעשר שני ממש לירושלים (כביצה דף ה ע"א) וכמו כן הלל שתיקן פרוזבול (גיטין דף לו ע"ב), וכמו כן מה שתיקנו בית שמאי ובית הלל שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך (מו"ק דף ג ע"ב), בכל כה"ג דוקא כשבית דין הגדול האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במנין חכמי הדור, יכולים לבטל דבריו.
ג. אולם כל שנאסר רק מחמת חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת ציצית בטלית פשתן. מחשש שמא יתכסה בה בלילה (מנחות דף מ ע"ב), והאידנא ליכא תכלת, וכמו כן משקין גלויים מחשש ששתה מהן נחש (ע"ז דף ל), והאידנא ליכא נחשים (כיו"ד קט"ז), וכמו כן אסרו משי עם צמר, מחשש שמא יתחלף משי בפשתן (כלאים פ"ט), והאידנא הכל בקיאים במשי (יו"ד סימן תצח), כמו כן אין מספקין ואין מרקדין בשבת, מחשש שמא יתקן כלי שיר (ביצה ל"ו) והאידנא אין בקיאים בכלי שיר (או"ח סימן שלט ס"ג), בכל כה"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו, ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו בית דין קטן יכול לבטל דברי בית דין הגדול הקדום.
והחילוק בין סייג לחשש הוא, סייג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש הוא שחששו שיחטא בשוגג, ויו"ט שני שחשבנוהו בכלל סייג, אף על גב דגם אם ישכחו הקביעות לא יעברו במזיד, אפ"ה לא דומה לכסות לילה, ומשי, דהנך היינו שידמה בעיניו להיתר, ויעבור בשוגג. משא"כ יום טוב שני, חיישינן שכשישכח סוד העיבור, וידע שיש כאן ספק איסור תורה, אעפ"כ יעשה מלאכה, יעו"ש. גם לפי הגדרה זו של התפארת ישראל אפשר לתרץ את קושיית הביאור הלכה, דיציאה בתכשיטים הוא רק חשש שמא תחטא האשה בשוגג, ולכן כשבטלה הסיבה [כלומר שאין לנו רה"ר], בטל האיסור. משא"כ החשש שלא ילך אצל חכם עלול להיות שעשה זאת גם במזיד, אולי בכה"ג צריך בית דין גדול מהמנין הקודם כדי להתירו.