כתב המשנ"ב לגבי מי שהחסיר מילה אחת בהלל שלם (סימן תפ”ח ס”ק ב’):
“ואם חיסר פסוק אחד או תיבה אחת צריך להתחיל אח”כ מאותו פסוק ולגמור עד סוף ההלל דאם יאמרנו במקום שנזכר הו”ל קריאה למפרע ולא יצא”.
ובשעה"צ שם ביאר שדין הלל כדין קריאת המגילה, ד"בין השמיט פסוק או תיבה אחת דינן שוה", ולא יצא.
ראיתי תשובה מאת הגר"א וייס שהשיג על דברי המשנ"ב, ובסיום דבריו כתב:
"הרי שעיקר מצות ההלל גדרה וענינו להודות ולהלל על הנסים והמועדים, בדומה למצוות התפילה וברכת המזון אלא שתיקן מי שתיקן שפרקי התהלים הם יסוד ההלל, ומסתבר לפי זה דאף אם דילג על תיבה אחת מ”מ יצא ידי חובתו והתפלה וברכת המזון כמבואר, ודו”ק בכל זה.
ומה מאוד שמחתי בראותי שוב תנא דמסייע לי, ב”ה שכיוונתי לדעת גדולים, ולהדיא כתב הפרי מגדים (סימן תפ”ח מש”ז סק”א) שאם שכח וחיסר תיבה בהלל יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקרוא את ההלל, עי”ש."
וכך כתוב בפרמ"ג:
"עיין מג"א הגירסא לקרות עדיף טפי מחשש דהר"מ מרוטנבורג ז"ל שמא ידלג אות אחת, מה שאין כן [אם אומר] לקרות אף [אם] ידלג באונס יצא, אע"פ שמחויב לגמור כלו".
המשנ"ב באצמו בסי' תפח ס"ק ג' פסק להלכה כדברי הפרמ"ג:
"ר"ל שלא יאמר לגמור ההלל דשמא ידלג תיבה או אות אחת ויש חשש ברכה לבטלה ואם אמר לגמור יצא ובמקום שנהגו לומר לגמור אין לבטל מנהגם [פמ"ג]".
ואני תמה על הגר"א וייס היכן ראה בפרמ"ג שמי שהפסיד מילה אחת בהלל "יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקרוא את ההלל". לכ' בפרמ"ג כתוב להיפך "שמחויב לגמור כלו". ולדבריו סתר המשנ"ב עצמו מס"ק ב' לס"ק ג'.
ומצד שני, אני עדיין קצת נבוך בכוונת הפרמ"ג, איך ומה "יצא" אם עדיין מחויב לגמור את כולו? ולכ' קאי על הברכה לבד, וכדברי השבט הלוי בח"ז סי' ס"ב ש"וודאי הלל נקרא גם אם דילג ב' פרקים האלה (שמוסיפים בהלל שלם) או תיבה אחת, וחל שפיר הברכה דלקרות את ההלל ולא יצאה לבטלה, דקרא הלל וברך על ההלל, אלא דלא קיים תקנתם ז"ל בפרקים האלה דימים טובים לגמור כולו".
האם זה נכון בכוונת הפרמ"ג או שיש אופן אחר ללמוד את דבריו, וכפי שהבין הגר"א וייס?