מי שיש לו מכה בידו אחת ואינו נוטל אלא יד אחת, איך יברך על נטילת ידים או נטילת יד.
שאלה. מי שיש לו מכה בידו אחת שכל אצבעותיו וכף ידו נפוחים, ויש עליהם רטיה, והיא כרוכה בחתיכת בגד כולה, שא"א להניח מים אפילו על מקצתה, והרי הוא אוכל בידו השנית דוקא, ושאל השואל איך יעשה בברכה של נטילת ידים, מאחר דאינו נוטל אלא רק אחת דוקא, אם יברך על נטילת ידים, או יברך על נטילת יד, דכיון דנוטל רק יד אחת איך יאמר ידים דמחזי כשקרא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה. לכאורא י"ל מברכת להדליק נר חנוכה אף על גב דמדליק כמה נירות, /נרות/ אך זה אינו דבאמת התם עיקר החיוב הוא נר אחד, והשאר הוא מן המהדרין, ולהכי תקנו הברכה בלשון יחיד, נר חנוכה.
איברא מצינו בש"ע יו"ד סי' ק"ך שפסק מרן ז"ל בס"ג, יברך על טבילת כלי, ואם הם שנים או יותר יברך על טבילת כלים, וכתב הפר"ח ז"ל ס"ק י"א, בדיעבד אם בירך על כלים רבים על טבילת כלי, ועל כלי אחד על טבילת כלים, יצא, דאכלים דעלמא קאי. ויש מן האחרונים שהעתיקו דברי הפר"ח הנז', אך הרב הכנה"ג ז"ל הגהב"י אות ח' כתב, מ"ש הטור ומרן כן לאו לעיכובא, אלא עיצה טובה קמ"ל, אי נמי לא בא לומר על כלי אחד לא יברך טבילת כלים, אלא בא לומר אם מטביל כלים הרבה, לא יאמר על טבילת כלי עכ"ד.
איך שיהיה לסברת הכנה"ג יכול לברך בנ"ד על נטילת יד, ולסברת הפר"ח צריך לברך על נטילת יד ולא יברך נטילת ידים כיון דנוטל ידו אחת דוקא, דמאי שנא מדין טבילת כלים הנז', כן נראה לכאורא.
מיהו אחר הישוב נ"ל בס"ד דיש לחלק ביניהם, די"ל התם עיקר התקנה של הטבילה היתה על כל כלי וכלי, דאינו מוכרח להטביל שנים ושלשה ביחד, ולכן המטביל כלי אחד יברך על טבילת כלי, אבל גבי נטילה מוכרח לומר דהתקנה של הנטילה היתה על שתי הידים, דאינו רשאי ליטול ידו אחת דוקא, ורק זה אנוס הוא שאינו יכול ליטול אלא אחת, ולכן צריך לברך על נטילת ידים גם אם נוטל יד אחת, שכן היתה התקנה של הברכה מעיקרא לברך על נטילת ידים, כי הם תיקנו הנטילה לשתי ידים בהכרח, וכיון דכך היתה התקנה של הנטילה על שתי ידים, אם נוטל רק יד אחת ואומר ידים לא מחזי כשקרא, ואדרבא אם יברך נטילת יד ראוי לגעור, דמשנה מטבע חכמים הוא. וגדולה מזאת מצינו להרא"ש ז"ל, שהביאו מרן בב"י סי' ד', והב"ח בסי' קנ"ט, שכתב דראוי היה לברך בשחרית על נקיות ידים, אלא כיון שתקנו לברך ענט"י =על נטילת ידים= באכילה, לפי שצריך ליטול מן הכלי ששמו נטלא בלשון התלמוד, לכך תקנו נמי לברך ענט"י ע"ש. נמצא כדי שלא לשנות מטבע הברכה, תקנו לומר מטבע זה גם בנטילה דשחרית, וכ"כ הלבוש שתקנו כך כדי שלא לשנות הברכה, ולפ"ז גם בנ"ד לאו כל כמיניה לשנות הברכה שטבעו חז"ל, לברך על נטילת ידים לשון רבים.
ופשוט הוא דחששא זו דחשש השואל משום דמחזי כשקרא אם יברך ידים על יד אחת ליתא דודאי הברכה קאי על עיקר התקנה והמצוה שתיקנו חז"ל, ולא קאי על מה שהוא עושה עתה, דהא איתא בש"ע /או"ח/ סי' קנ"ט סעיף כ', המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים אלא על נטילת ידים, וכתב מרן בב"י דהמרדכי והסמ"ג כתבו, המטביל מברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים, דאין לברך על נטילת ידים אלא כשנוטל מן הכלי, דידוע שתקנו לשון נטילה על שם הכלי שנקרא אנטל. אך הרשב"א כתב ששמע מפי רבינו הרב ז"ל, דגם המטביל ידיו אינו מברך אלא על נטילת ידים, דהיכן צונו על הטבילה, אבל על נטילת ידים צונו, ויש בכלל מאתים מנה, שמחמת חיוב הנטילה שצונו אנחנו מטבילין עכשיו את הידים, וכ"כ בשם הגאונים ותלמידי ר"י ז"ל, וכנז' בב"י, ועיין בשיירי כנה"ג ואליה רבא. נמצא לפ"ד הרשב"א דקי"ל כותיה בזה, הברכה קאי על עיקר התקנה והצווי שנצטווינו על הנטילה, ולכך אף על פי שמטביל ואינו נוטל, מברך על נטילת ידים, ולא מחזי כשקרא, ועיין להלבוש ז"ל שהכריע, דגם הפוסקים דס"ל בטבילה יברך על טבילת ידים, מודים דאם הטביל יד אחת ונטל יד אחת שיברך על נטילת ידים, דמ"מ ידו אחת היתה בנטילה ע"ש, וכ"כ הכנה"ג בשם דמשק אליעזר, וכ"כ פרי הארץ סי' ד', ועיין להגאון מג"א ז"ל בסי' ק"ע ס"ק ב', בדין הטיל מים, דנוטל יד אחת אשר שפשף בה דיברך ענט"י ע"ש, ובודאי כונתו לומר שיברך ברכה הנהוגה שהוא על נטילת ידים בלשון רבים, ולא נטילת יד, דאל"כ הו"ל לפרש דבריו.
מיהו לכאורא עדיין יש להסתפק בנ"ד ולומר, כיון דיד אחת נשארה בטומאה ואינו נוטל אלא רק יד אחת, לא יברך כלל משום דלא עביד כתקנת חז"ל שתיקנו ברכה על טהרת שתי ידים, וכאן הוא מטהר יד אחת דוקא. והך דינא דהלבוש וכן דינא דמג"א דסי' ק"ע שאני, דיד השנית טהורה, דנמצא בעת שמברך על יד אחת שתי ידיו טהורות, משא"כ בנ"ד כשמברך על יד אחת, הנה יד השנית עודנה בטומאה, ואין כאן תקנת חכמים ממש שתיקנו הברכה בהיכא דשתי ידיו טהורות.
והנה נודע, דקי"ל אם יש לו מים תוך ד' מילין, אין לו לאכול בלא נטילה על ידי כריכת מפה, וזהו דעת רוב הפוסקים, ודלא כהרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ו מה"ב, כורך אדם ידיו במפה ואוכל בלא נטילה, וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה, נמצא תקנת חז"ל נטילה דוקא, וכריכת מפה לא מהני, ולא הותר מפה אלא באיכא אונס כגון מכה או שאין לו מים, ולפ"ז לדעת הראב"ד ודעמיה דכריכת מפה אינה תיקון חכמים בשביל אכילה, ורק הותרה לעשות כן במקום אונס, בזה נתחזק הספק הנז', דהשתא יש לומר דאינו יכול לברך אקב"ו =אשר קדשנו במצותיו וציונו= על נטילת ידים, היכא דידו אחת טמאה וכרוכה במפה.
והנה נ"ל להוכיח בס"ד, שגם לדעת הראב"ד ודעמיה, לא תקנו חז"ל נטילה אלא ליד שאוכל בה, דהיינו אם אוכל בשתי ידיו יטול שתיהן, ואם רוצה לאכול ביד אחת דוקא, יטול ידו זו שאוכל בה, וכורך מפה על השנית דאינו אוכל בה, דעיקר תקנתם היתה על יד שאוכל בה דוקא, אם אחת ואם שתים. וראיה לזה, דהא פסק בש"ע ידו אחת בטבילה, וידו אחת בנטילה, ידיו טהורות, ומקור דין זה בגמרא דגיטין דף ט"ו, וידוע דתקנת חז"ל היתה על הנטילה, אך מתירין אנחנו בטבילה מכח הקל חומר. השתא כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש, וכנז' בגמרא דחולין דף ק"ו, וכמ"ש בב"י וכן מפורש בלבוש סעיף ה' דעיקר הגזרה לא היתה אלא ליטול, אך הטבילה ילפינן מן קל וחומר דמועיל ע"ש, וא"כ השתא קשא, אמאי כאן פשיטא לן דידו אחת בנטילה כתיקון חכמים, וידו אחת בטבילה כתיקון טהרת הגוף כולו דכשרה, ואילו שם בגיטין דף ט"ז ע"א, בעי רב פפא גבי בעל קרי חציו בטבילה וחציו בנתינת תשעה קבין מאי, ומסיק בתיקו, ופירש רש"י שנתן חציו לתוך המקוה, ועל חציו נתן ט' קבין ע"ש, והלא בידים נמי אם יד אחת בטבילה ויד אחת בנטילה, הוי חציו כתקנת חכמים וחציו שלא כתקנת חכמים, אלא ודאי מוכרח לומר, דחכמים לא תקנו הנטילה לשתי ידים, אלא תקנו ליד שאוכל בה אם אחת אחת ואם שתים שתים, ולכן אם יד אחת מטביל ויד אחת נוטל, לא חשיב זה עושה תקנת חכמים לחצאין, דהא ע"פ חכמים יכול זה ליטול יד אחת שאוכל בה דוקא, ויד השנית יכרוך במפה ולא יאכל בה, והרי זה עביד כתקנת חכמים בכך, ועל כן אם יד זו השנית אינו כורכה במפה, אלא מטבילה ואוכל בה מדין קל וחומר אין בכך כלום, ולא חשיב עשה תקנת חז"ל לחצאין, דמטבילה ואוכל בה וכורכה ואוכל בה הכל אחד לענין זה, משא"כ בטהרת גופו בתשעה קבין, דאם יעשה חצי גופו בטבילה וחצי גופו בתשעה קבין הו"ל עושה תיקון חכמים לחצאין, כי חכמים שתקנו תשעה קבין לא תקנו לחצי הגוף בעולם, וא"א שיטהר חצי גופו בתשעה קבין, שלא תקנו תשעה קבין אלא לכל הגוף כולו ולהכי מבעיא לרב פפא בזה.
והשתא מאחר דהוכחנו בס"ד דעיקר תקנת חכמים היתה על יד שאוכל בה, אם אחת אחת ואם שתים שתים, אז בטל הספק שכתבנו בנ"ד, אם יטול ידו אחת והשנית יכרוך במפה אי מצי מברך או לאו, דודאי שפיר מצי מברך, יען דתקנת חכמים היתה גם בכה"ג, שאינו אוכל אלא בידו אחת, שחייב ליטול אותה וסגי ליה בזה, כיון דנוטל היד שאוכל בה בלבד, וממילא צריך לומר שיברך על נטילת ידים לשון רבים, דמטבע חכמים אין לשנות, וכאשר כתבנו לעיל.
שו"ר למרן ז"ל /טור או"ח/ בב"י סי' קנ"ח שהביא מן הרשב"א וז"ל, כתוב בת"ה הארוך וז"ל, פת הבאה בכסנין קודם הסעודה, בזמן שאין קובע עליו סעודתו, נ"ל שאין צריך ליטול אלא ידו אחת, ודייקינן לה מהא דגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין, תני סדר עבודה אורחים נכנסים, הביאו להם פרפרת כל או"ח =אחד ואחד= מברך לעצמו, אלמא אף הפרפראות הם פת הבאה בכסנין, וסגי להו בנטילת ידו אחת עכ"ל, ולטעמיה אזיל שיש דברים שנוטל להם ידו אחת כמו שנתבאר בסמוך, אבל לדידן שאין אנו נוטלין יד אחת לשום דבר, כיון דמאותו ירושלמי למדנו שלפת הבאה בכסנין אין צריך ליטול שתי ידים, ה"ה דאפילו ידו אחת אין צריך ליטול, עכ"ל מרן ז"ל בב"י.
וכתב על זה הגאון פנים מאירות ח"א סי' ס"ח דף פ"א ע"ג, איכא למידק שכתב לדידן שאין אנו נוטלין יד אחת לשום דבר, מנ"ל זה, אף דהפוסקים דדחו דין נטילת ידו אחת לשתים, משום דמפרשי הא דתני בברייתא דברכות דף מ"ג, ונוטל ידו אחת משום כבוד הברכה, כמו שפירשו בתוספות שם, או כמו שפירשו בפסחים דף קט"ו ע"א, בד"ה כל שטיבולו במשקה שפירשו דנטילה דהני לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא, אלא כדי שלא יטמא במשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן, וכן בסדר הסיבה וכו' פירשו שלא יטמא היין ויפסול גופו. ואפשר דאנן שאין נזהרין מלטמאות עצמינו ומלאכול חולין טמאין, בטלה האי נטילה של ידו אחת, אבל מאן לימא לן גבי פת הבא בכסנין שכתב הרשב"א בשם ירושלמי שצריך ליטול ידו אחת, שיש חולק בדבר, דאפשר דכ"ע יודו דהאי נטילה משום קדושה היא, כמו גבי נהמא, והא דצריך הכא ליטול ידו אחת דוקא, וגבי פת שתי ידים, אפשר משום דבברכת המוציא צריך לסמוך שתי ידיו על הפת, כמ"ש בא"ח סי' קס"ז לכך הצריכו ליטול שתי ידיו, אבל בפת הבאה בכסנין שמברך במ"מ =בורא מיני מזונות=, אינו צריך ליקח אלא ביד אחת, ולכך לא חייבוהו ליטול אלא ידו אחת, ואפשר שזה כונת הרמב"ם וכו' עכ"ל.
וצריך לדעת מה יענה מרן ז"ל לקושית פנים מאירות הנז', ובע"כ צריך לומר שדעת מרן ב"י ז"ל הוא, דחז"ל לא תיקנו מעיקרא נטילה ליד אחת כלל, דהיינו דאינו רשאי ליטול ידו אחת ויאכל והשנית תשאר בלא נטילה, אף על פי שאינו אוכל בה, אלא חייב ליטול שתי ידיו, אף על פי שאינו אוכל אלא באחת, ואם יש בידו מכה שהתירו ליטול אחת לאכול בה, והשנית יכרוך במפה זה שאני, דהוא אנוס שא"א ליטול יד בעלת המכה, ואם לא יתירו ליטול אחת ולאכול, צריך לאסור לו אכילת הפת, ומה יעשה בשבת ויו"ט, לכן דין אונס שאני, והך דידו אחת בטבילה וידו אחת בנטילה שאני, משום דבזה אין כאן יד טמאה, אבל אם תשאר יד אחת בטומאה, ורק יטול אחת ויאכל בה, לא תקנו חז"ל נטילה בכה"ג, לכן ס"ל למרן בפת הבאה בכסנין כיון דאמרו בירושלמי שאין ליטול בה שתי ידיו, על כן גם יד אחת לא יטול, משום דכל דבר שצריך נטילה בחיוב לא תיקנו חז"ל נטילה ליד אחת, אם תשאר השנית בטומאתה, ולכן בכסנין שבא ליטול בחיוב אין לו ליטול יד אחת ותשאר השנית בטומאתה, ולשנים נמי אינו יכול ליטול משום טעם הירושלמי:
ולפ"ז חוזר וניעור הספק שלנו בנ"ד, דלא יברך ענט"י בנוטל ידו אחת ויד השנית כרוכה במפה, דנהי דמותר לעשות כן, אבל איך יברך אקב"ו ענט"י, ובהאי גוונא לא תיקנו חז"ל נטילה ליד אחת, אלא יטול בלא ברכה, ויאכל בנטילה זו משום דאנוס הוא.
מיהו אף על גב דספק זה לא נתברר אצלי עדיין היטב, דעתי נוטה שיברך, וכיון דספק זה לא ראיתיו בשום ספר חושש אני למנוע הברכה מן השואל, אף על גב דקי"ל ספק ברכות להקל משום כי בברכה הקבועה על המצוה, מצינו דקפדי רבנן למעבד המצוה בלא ברכה, ועיין להגאון תבואת שור ז"ל בסי' י"ט ס"ק י"ז שכתב, מוטב להכניס עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה, מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, ע"ש, על כן יש להורות לשואל שיברך ענט"י בכה"ג, וכמ"ש לעיל. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.