פורום אוצר החכמה

קי"ל כב"ה דהפקר לעניים אינו הפקר,
ב"ש נמי מודו דהפקר לעשירים לחוד ל"ה הפקר,
לדעת רבי יוחנן (בירושלמי) הפקר לבני עיר אחת וכיו"ב הוי הפקר אף לב"ה.
[להלן העתקתי סיכום הענין מאנצ"ת]

אבל לא מצאתי בזה ביאור וסברא (ולא הביישן למד) -
אם אפשר להגביל -חושן משפט'דיג- הפקר לחלק מהאנשים,
מאי נפק"מ אם זה נקבע לפי מקום המגורים או העשירות או העניות
האם ביארו דבר זה.

ו. הפקר שאינו לכל. המפקיר לעניים ולא לעשירים, נחלקו תנאים בדבר אם הוא הפקר: בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר, ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה178. בטעמיהם של בית שמאי ובית הלל נחלקו אמוראים: ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר שבית שמאי למדו מהכתוב: לעני ולגר תעזב אתם179, מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים, ובית הלל סוברים ש"אותם" האמור שם הרי זה מיעוט, זו - פאה - לעניים ולא לעשירים, אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים; וריש לקיש אמר שבית הלל למדו מהכתוב: תשמטנה ונטשתה180, מה תלמוד לומר ונטשתה, יש לך נטישה אחרת כזו, מה זו בין לעניים ובין לעשירים, אף הפקר בין לעניים ובין לעשירים, ובית שמאי סוברים ש"ונטשתה" הרי זה מיעוט, זו בין לעניים ובין לעשירים, אבל הפקר אף לעניים ולא לעשירים181. ויש מפרשים שאין מחלוקת בין האמוראים, ולדברי הכל בית שמאי למדים מפאה ובית הלל משמיטה, ולא אמרו לבית הלל שאותם הוא מיעוט אלא לדחות הלימוד של בית שמאי, וכן לא אמרו בית שמאי שונטשתה הוא מיעוט אלא לדחות הלימוד של בית הלל182. הלכה כבית הלל, שהפקר לעניים בלבד אינו הפקר עד שיפקיר לכל183.
הפקיר לבהמה ולא לאדם, לגוים ולא לישראל, [טור סז] לעשירים ולא לעניים, לדברי הכל אינו הפקר, אבל הפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגוים, לעניי אותה העיר - כלומר לבני אותה העיר, ולאו דוקא לעניים184 - ולא לעניי עיר אחרת, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים: לר' יוחנן הפקרו הפקר, ולריש לקיש אין הפקרו הפקר185, שלר' יוחנן בית הלל למדים שהפקר לעניים אינו הפקר מהמיעוט האמור בפאה, שהפקר אינו כפאה, ולכן כל שהפקיר לכל, ולא לעניים בלבד, אף שלא הפקיר לבהמה ולגוים ולבני עיר אחרת, כבר אינו כפאה, והרי זה הפקר; אבל לריש לקיש שהלימוד הוא משמיטה, כשם ששמיטה היא הפקר לכל ממש, אף לבהמה ולבני עיר אחרת, כן בהפקר כל שלא הפקיר לכל אלה אינו הפקר186. יש מהאחרונים שכתבו שהלכה כריש לקיש186א. לסוברים שאין מחלוקת בין האמוראים ולדברי הכל בית הלל למדים משמיטה187, אף בזה אין מחלוקת, ולדברי הכל הפקר לבית הלל צריך שיהיה מופקר לכל העולם188.
הפקיר לעניים ולא לעשירים, לדעת בית שמאי שהוא הפקר, וזכו בו עשירים - וכן הפקיר לישראל ולא לנכרים, או לבני אותה העיר ולא לבני עיר אחרת, לדעת בית הלל לפי ר' יוחנן שהפקרו הפקר, וזכו בו נכרים או בני עיר אחרת189 - הדבר תלוי במחלוקת תנאים: לדעת ר' מאיר שכיון שאדם מפקיר דבר הפקרו הפקר מיד ויוצא מרשותו, ואינו יכול לחזור בו, אף שהפקיר לאנשים מסויימים, מיד יצא הדבר מרשותו, וזכו בו מי שזכו, אפילו אנשים אחרים, ולדעת ר' יוסי שאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא כשזכה בו מי שהוא, וכל זמן שלא [טור סח] זכה בו אחר לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו, אין האחרים, שלא הפקיר להם, יכולים לזכות בו190. וראשונים כתבו שהפקיר לישראל ולא לנכרים, אפילו לסוברים שהוא הפקר, מכל מקום כשזכו בו נכרים הרי זה הפקר בטעות ואינו הפקר191.
יש מהאחרונים שכתב שלא אמרו הפקר לעניים אינו הפקר אלא כשמפקיר לכל העניים סתם, אבל אם מפקיר לאדם אחד או שנים הנמצאים כאן ויכולים לזכות, הרי זה הפקר192, ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בדבר193.

178 . פאה פ"ו מ"א.
179 . ויקרא כג כב.
180 . שמות כג יא.
181 . ירושלמי פאה שם ה"א, ועי"ש בפי' הר"ש והר"א פולדא ובפ"מ שלריו"ח אין צריך לב"ה לימוד משמיטה ולר"ל א"צ לב"ש לימוד מפאה.
182 . עי' פהמ"ש לרמב"ם פאה שם והרע"ב ותוי"ט שם שהביאו ב' הדרשות, ועי' תוס' אנשי שם בשם שושנים לדוד שאין ריו"ח ור"ל חולקים ואין המיעוטים אלא דחייות לשכנגדו.
183 . רמב"ם נדרים פ"ב הט"ו; טוש"ע חו"מ רעג ה.
184 . ר"ש שם ופ"מ שם.
185 . ירו' שם.
186 . ר"ש שם ור"א פולדא ופ"מ שם. ועי' טורי אבן ר"ה טו א שבשמיטה הוא הפקר לישראל בלבד, וצ"ב איך יפרש לפ"ז ד' הירושלמי, ועי' שו"ת זכר יצחק סי' מב שכ' ג"כ ששמיטה אינו הפקר לנכרי ומפרש כן ד' התו"כ בהר שבת הארץ לכם ולא לנכרי והוכיח גם מרמב"ם שמיטה פ"ד ה"ל, אלא שכ' שאין זה מדין הבעלות וההפקר אלא מצד הקדושה שבפירות שביעית, וע"ע שמטה.
186א . שו"ת נו"ב קמא אהע"ז סי' נט, ע"פ ב"מ ל ב וכה"ג מי הוה הפקר כו' שכ' הר"ש פאה פ"ו מ"א שהסוגיא כר"ל. וכן דקדק מלשון הרמב"ם נדרים פ"ב הי"ד וטו ושו"ע רעג ג וה שסתמו שיהיה הפקר לכל.
187 . עי' לעיל.
188 . עי' תוס' אנשי שם בשם שושנים לדוד, וכ' שמפרשים בירושלמי בפירוש פליגי כו' בדרך בתמיה. ועי' רש"י ביצה לט ב ד"ה ומותרין ור"ן נדרים מז ב ד"ה ומותרין בבור של עולי בבל שהפקירום לכל ישראל.
189 . נועם ירושלמי פאה שם.
190 . ירושלמי פאה שם ורא"פ ופ"מ ונועם ירושלמי שם. ועי' ס' ניר שתמה איך יזכו בו האחרים ור"ל שטס"ה והכוונה כשהעניים נתעשרו. ועי' תוס' רי"ד לירושלמי שם בשם עמודי אש שפי' כל הסוגיא כע"א.
191 . עי' לעיל: שהופקר מדעת האדם, בהפקר בטעות, וציונים 95 - 100.
192 . שו"ת נו"ב תניינא יו"ד סי' קנד, ע"פ ר"ן נדרים מה א ד"ה ואבע"א כו' לא מפקיר אלא אדעתא דאידך כו' ומג"א סי' תמה סוס"ק ד.
193 . שו"ת חת"ס יו"ד סי' שיז, ודחה ראיותיו הנ"ל. ועי' תשו' ר"א גורדון ח"ב סי' א דף ה שכ' ג"כ שסברת הנו"ב אינה מתקבלת.

עושה חדשות כתב:קי"ל כב"ה דהפקר לעניים אינו הפקר,
ב"ש נמי מודו דהפקר לעשירים לחוד ל"ה הפקר,
לדעת רבי יוחנן (בירושלמי) הפקר לבני עיר אחת וכיו"ב הוי הפקר אף לב"ה.
[להלן העתקתי סיכום הענין מאנצ"ת]

אבל לא מצאתי בזה ביאור וסברא (ולא הביישן למד) -
אם אפשר להגביל -חושן משפט'דיג- הפקר לחלק מהאנשים,
מאי נפק"מ אם זה נקבע לפי מקום המגורים או העשירות או העניות
האם ביארו דבר זה.

אדם יכול לתת רשות לאחרים לזכות בחפציו, ויכול להחליט איזה אנשים בכלל. כשמפקיר לאנשים מסויימים זה יוצא מרשותו, אך לא נכנס עדיין לרשות אחרים, וקיים במצב ביניים שיש עליו בעלות בלי בעלים, ורק אנשים מסויימים יכולים לזכות בו.

שוב: לדעת רבי יוחנן, הפקר רק לעניים לא חל, אבל הפקר רק לתושבי עיר פלונית חל. למה?