פורום אוצר החכמה

בית הלוי ח"ג סי' א -
...אבל אם נאמר דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל והרי גם בזמן הבית לא היה יובל א"כ חיובו עתה בזה"ז מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אף על גב דאין יובל א"כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קאפיטיל יו"ד וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לויין לכהנים ועל החתומים נחמי' כו'. [יעויין בכתוב שחשיב שם כל החתומים] ובאים באלה ובשבועה כו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ע"ז שהביא תשובת הר"ן שכתב דגם חרם ר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוא איסור דאורייתא יעויין שם.


והנה ז"ל הפסוק שם בכריתת האמנה "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד".

האם לדעת הבית-הלוי הנ"ל, גם על מקח וממכר בשבת יש חומר של דברי קבלה ושבועת ציבור, או דס"ל (מאיזה טעם) שהחומר הזה שייך דוקא על קבלתם בענין השביעית.

מדוע לא.
אמנם בר"ש ריש מעשרות כתב דמסוגיית עיגול בעיגולין עולה שיש חומר במצוות התלויות שתקנו בהם כעין דאו'.

וייש"כ על דברי בית הלוי האלו.
זה מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים. וחשוב לי היה לדעת שהבה"ל נמי ס"ל הכי.

מהגרד"ל בגליון פ' נצבים;
בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א' כתב ששביעית בזמן הזה יש לה חומר דאורייתא כיון ששבי הגולה קיבלום באלה ובשבועה ויש לו חומר קבלת הציבור לדורותם. ובספר זכרון יהונתן חלק עליו וכתב שלא היתה קבלה אלא לדורם. ובחזו"א שביעית סי' כ' הביא דברי הז"י והסכים עמם, והוסיף שם עוד שלא היתה קבלה לכל הציבור אלא לבאים בברית וע"ש שחלק מעוד טעמים.
והנה ברמב"ן כאן מבואר כדברי הבית הלוי בפרט זה שהיתה קבלת הציבור ולדורות הבאים. שכתב הרמב"ן שתשוב אל ה' כו' ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י' ל') ובאים באלה ובשבועה כו'. הרי שהיתה קבלת ישראל ולבניהם לדורותם.
ונמצא לדבריו יש בכל איסור שביעית גם עבירה דאורייתא. מיהו אין זו סיבה לאסור בספק, שלענין זה לא קיבלו את החרם, וכעין שכתב הפמ"ג על ספיקא דרבנן לקולא, אף שיש בו לא תסור על מנת כן תיקנו. ולכאו' כך הוא גם לענין לדחות איסורים אחרים, שלא ידון כאיסור דאורייתא, שלא קיבלו עליהם במקום איסור אחר.
אבל לענין הקל הקל יש לדון, אם הוא מסוכן ויש לפניו איסור שביעית או איסור דרבנן, אי נמי איסור שביעית ואיסור דאורייתא. אם ידון כדאורייתא או לא.