מאמר בענין עיבוד קלף והמסתעף
פורסם: ד' ינואר 19, 2022 7:54 pm
קיבלתי מא' מקרובי משפחתי מאמר זה שכתב בענין עיבוד הקלף לסת"ם, והמסתעף,
וביקשני להעלותו לכאן, ולקבל את תגובות החכמים דפה:
הללמ"ס שקלף לס"ת, תפילין ומזוזות יהיה מעובד, וכל שאינו מעובד לא יצא מתורת "עור" ואינו נחשב קלף.
ובס"ת שנקרא בתורה: "ספר התורה" ייתכן שמדאורייתא פסול כל שאינו מעובד אף ללא הללמ"ס, מכיוון שאינו נחשב "ספר", כי עדיין הוא "עור".
ועיבוד שהיה נהוג בשנים הקדומות היה עיבוד בעפצים שהעור משתנה צורתו, ולא תדע שהוא עור אם לא שראית, כי כך הוא צורת העורות לאחר עיבודם. [כמו רצועת תפילין לא ניכר שהיא עור, וכדו'], ומובן ומיושב שע"י העיבוד יצא מכלל עור לכלל קלף וספר.
ומצינו בחז"ל שקראו לשון "עיבוד" לדבר ה"משמר", כגון להמליח עורות ובשר שהדבר משמר אותם לזמן שלא שלא יתקלקלו. וכן עיבוד בעפצים גורם לשמר העור לתקופה ארוכה, וכן היום יש ס"ת ישנים בעיבוד עפצים מזמנים קדומים.
ובגמ' כ' ג' מיני עורות הן "מצה" שלא מליח ולא קמיח. "חיפה" שמליח ולא קמיח, "דיפתרא" - מליח קמיח ולא עפיץ, וכולם פסולים לס"ת תפילין ומזוזות, שלא יצאו מכלל עור.
מזמן הגאונים החלו לכתוב ס"ת על עורות המעובדים בסיד, וכך סדר עיבודם. שרו העורות בסיד כמה ימים עד שהשיער נפל מהם [במגע קל]. הוציאו העורות והורידו השיער. החזירו העורות לסיד כשבוע ויותר. לאחמ"כ הוציאו העורות ומתחו אותם [על מסגרת], ואז לקחו סכין ברזל ועברו על העורות משני צידיהם להוציא מהם המים והסיד, והניחום ליבוש כשהעור מתוח, וכך קיבל צורת קלף. ועל עיבוד זה דנו הגאונים האם כשר הוא אם לא. ור"ת הכשירו.
הסיבה שעברו לעיבוד זה או כי לא היו מצויים להם כ"כ עפצים או שהיו במקומות קרים ולכן ה"קמיח" לא פעל פעולתו. ואזי העיפוץ אם נקלט בעור היה משחיר את העור ולא ניתן לכתוב עליו. [היו שמים את העורות בסיד להסיר השיער, ואחר כך מליח וקמיח, והקמיח הוציא הסיד מהעור. וכיוון שלא פעל, שהיו המים קרים והקמח לא החמיץ לכן הסיד נשאר. העפצים במגע עם הסיד משחיר העור לגמרי].
אמנם בעיבוד בסיד נשאר על העור צורת עור. אלא דהוא משתמר שנים רבות ע"י הסיד, אמנם לא כמו העיבוד בעפצים, שקוראים בס"ת המעובד בהם כמה מאות שנים, ובס"ת בעיבוד בסיד קוראים כ-70 שנה, אבל ללא מישמוש קבוע הם מתקיימים יותר מאלף שנה. [כמו שידוע מכתבי הנוצרים].
אמנם קשה על ר"ת קושיה גדולה דבגמ' בביצה [לד.] נאמר שאין טופלין את העור [ביו"ט] בחרסית אדמה וסיד, ורש"י פירש "בסיד, להסיר שערן, דהוי דרך העבדנים" [ונראה שפירש שחרסית ואדמה הן מיני סיד]. רואים שקודם תהליך העיבוד היו שורים את העורות בסיד להוריד השערות ואחר הורדת השיער בסיד החלו תהליך העיבוד. ולא ידוע כ"כ כל התהליך, רק מה שנאמר שהיו אחרי הסיד מולחים העור, שמים בקמח, ושמים בעפצים. וא"כ אף שהעורות כבר היו בסיד עד שהסיר את השיער, מ"מ נאמר בגמ' דהוי דיפתרא עד לאחר העפצים, והדבר הוכחה לכאורה דלא כר"ת.
וא"א לישב דלדעת ר"ת צריך לאחר הסרת השיער בסיד עוד שרייה בסיד לזמן מה וזהו העיבוד. דכ' ב"תיקון תפילין" [שעליו נכתבו הגהות ה"ברוך שאמר"] דכל שלא ירדו השערות ע"י הסיד פסול דהוי דיפתרא. הרי דכל שירדו השערות ע"י הסיד אינו דיפתרא, דהוי מעובד וכשר, וכן נפסק להלכה. וא"כ ק' ע"ד ר"ת מן הגמ' דלעיל.
ויהיה דוחק גדול לומר דמה שכ' בגמ' דדיפתרא פסול הוא דווקא שהסיר השערות באופן אחר ולא ע"י סיד [ דאפשר להסיר השיער ע"י אפר או מי רגלים של פרה או ע"י זרימת מי נהר או ע"י גיזי צמר] דהלא בגמ' ראינו דדרך העבדנים להסיר השיער בסיד [וכן ידוע שכך היה דרכם בעבר] וא"כ דוחק גדול לומר שמה שנאמר לפסול דיפתרא הוא דוקא שהסיר השיער באופן אחר, ולא ע"י סיד.
וה"ה אפ"ל דדרכם להסיר השיער בסיד לא הייתה ע"י שרית העור במים וסיד מעורבים, אלא ששיטחו את העור על הקרקע ומרחו על צד השיער סיד חזק ולא כמו הסיד שלנו [שהוא סיד כבוי, אלא אבני סיד חי שהם מעלים רתיחה והבל], וכך הסיד הסיר את השיער, אבל עיבוד העור היה רק בצד השיער ולא עבר חוזק הסיד לכל עובי העור ולכך העור בצידו השני לא היה מעובד בסיד, ולכך הוי דיפתרא ופסול, אבל באם שורין כל העור בסיד הוי מעובד וכשר. אמנם אי"ז נכון מצד המציאות, כי גם סיד חי אינו פועל רק ע"י מגע עם המים, ואז הוא מעלה רתיחה חזקה ושורף את העור, אא"כ שמו במעט סיד הרבה מים, ואם לא שרו את העור בתוך מים וסיד ורק מרחו על פניו סיד ומים, אזי הסיד יתייבש במהרה ולא יפעל על העור מאומה ולא יסיר את שערו. וכן אני ניסיתי הדבר. וא"כ הדרא קו' לדוכתא.
ומה שנראה לומר לישב דעת ר"ת דכמו בעיבוד בעפצים ישנם ב' חלקים: א. שימור העור לאורך זמן. ב. הפיכתו לצורה שונה שלא יראה כעור. כמו"כ גם בעיבוד בסיד ישנם ב' חלקים: א. שימור העור ע"י הסיד שבתוכו שגורם שישתמר לאורך זמן. ב הפיכת העור לצורה של דף לכתיבה. שכבר פירשתי שלאחר נתינת העור בסיד פושטים אותו על מסגרת, ומעבירים עליו את סכין הברזל משני צדדיו להוציא המים, וכך מניחים אותו ליבש, ומקבל צורת דף כתיבה. ואפרש יותר: אם יקחו העור וימתחוהו על מסגרת ויניחוהו ליבש כמות שהוא ללא העברת הסכין, אזי כשיבש הוא יהיה שקוף ואטום ולא ראוי לכתיבה ומראהו יהיה כשל עור רגיל שיבשוהו מתוח על מסגרת, אלא שהעברת הסכין על העור בכוח פועלת בעור לפרק חלקו מחלקו. כי העור עשוי מסיבים רבים זע"ז כשתי וערב, וע"י העברת הסכין בכוח על העור נשברים הסיבים זה מזה, וכולם נהיים לצורת ערב ושבירת הסיבים זה מזה נותנת לעור צבע לבן כדף כתיבה, ופותחת את העור שלא יהיה אטום כשיש, וכך הדיו יכול להיתפס על הקלף, כי מעט ממנו חודר לתוך הקלף, שאחרי שהסיבים נשברו זה מזה נהיה רווח מעט ביניהם, וכך הכתיבה יפה וטובה. וע"י שהסיד ניפח את העור והתחיל לשבור הסיבים זה מזה, ייתכן ע"י הסכין לגמור פעולה זו ולשבור הסיבים זה מזה כראוי כדי שיקבל העור צורת דף כתיבה ואיכות טובה לכתיבה.
ובאמת בעורות דקים ורכים ניתן לעבור עם הסכין ולהכשירו כקלף גם ללא סיד כלל. [אחרי שהסירו השער בדרכים שונות, ולא ניכר כלל על העור שלא היה בסיד ונראה קלף רגיל] ולא יוכשרו כי אין בהם את הסיד המשמרו לאורך זמן, ויש בהם רק תיקון העור ושינוי צורתו.
וא"כ אפ"ל דלדעת ר"ת באם רק שמו העור בסיד הוי דיפתרא כי לא נתקן כראוי לכתיבה ולא יצא מצורת עור לצורת קלף לכתיבה. אבל באם תיקנוהו כראוי ע"י המתיחה והעברה בסכין והכשירוהו עי"ז לצורת קלף, בכך נגמר עיבודו והוכשר לס"ת. ויש סברא בדבר לומר דהעברה בסכין גם היא נחשבת לחלק מן העיבוד כי פעולת שבירת הסיבים זמ"ז היא פעולה גמורה ובלתי הפכית בעור, כי א"א כבר להחזיר הסיבים לקדמותם ודומה לעיפוץ שא"א לבטלו. [סברא זו שמעתי מהרב אסף טימור שליט"א].
אמנם בשנים האחרונות נתחדש בעיבוד הקלף שאחר הסיד שוטפים את העור מן הסיד ונותנים אותו בחומר שמסיר ממנו את פעולת הסיד [והוא חומר שהומצא בזמן מלחמת העולם הראשונה ונקרא אמוניום ומשמש לדישון אדמה.] והעור חוזר לקדמותו, מלבד שהוא בלא שערות, וכן חלק גדול מן השומנים הנמצאים בעור ג"כ הוסרו ממנו ע"י הסיד, אבל אין בעור כבר את הסיד או את פעולת הסיד ואינו נשמר לשנים רבות, ואע"פ שאינו מרקיב במהרה מפני שהשונים שבעור נמסו ונתכלו ע"י הסיד, מ"מ אין בעור דבר המשמרו ומקיימו לאורך שנים, וא"כ יש לתמוה על סמך מה כשרים הקלפים בזמננו, והלא ר"ת לא הכשיר קלפים מעין אלו, אלא רק הקלפים שנשאר בהם הסיד ופעולתו.
והדבר נידון בעצם, באם נוכל למצוא חומר הגורם לעור לחזור לקדמותו לאחר העיבוד, ולבטל את העיבוד לחלוטין האם יוכשר לקלף. והסברא הפשוטה שאם יש הללמ"ס שיהיה מעובד ובטל העיבוד בטל הכשרו, וא"כ איך יוכשרו קלפים של זמננו.
ולאמיתו של דבר סבורני שבתהליך העיבוד הנהוג כהיום נתקיים מה שנאמר "מעז יצא מתוק", כי בסוף התהליך כיום נותנים חומר הנקרא כיום "אלומניום" והוא החומר הקרוי "אלום" במקורות. והוא חומר קדום מאד, וגם הוא משמר את העור לשנים רבות. [ויש כיום ספר קראי מלפני מעל אלפיים שנה המעובד ב"אלום" וקיים ונשמר]. ומלבד זאת פעולתו דומה לפעולת העפצים, כי שניהם תופסים את סיבי העור זה לזה ומחזקים כך את העור. [ובעפצים ישנו חומר הנקרא "טנין", והוא גורם את העיבוד ויש אותו גם בקליפי רימונים ובכמה דברים. וע"ז כ' הרמב"ם "בעפצים וכיוצא בזה". ובתימן עיבדו עיבוד עפצי בחומר הנקרא קרט [אלקרץ], וכן מפורש בתשובות הרמב"ם לפסול עיבוד בסיד, שפסל קלפים הנקראים ר"ק וכתב שם שעושם אותם בסיד עי"ש] ואמנם אין העיבוד ב"אלום" דומה לעיבוד בעפצים, כי ה"אלום" חלש באיכותו מן העפצים, אבל פעולתם דומה זו לזו, וא"כ יש לומר שאפי' לדעות שפוסלות עיבוד בסיד ייתכן שיכשירו עיבוד ב"אלום", וא"כ קלפים שלנו יוכשרו לכו"ע.
וכעין מה שנמצא בתשובות ר' האי גאון [מובא בספר האשכול] שאופן העיבוד בעפצים היה שהיו מותחים את העור עד שיבש ולאחר שיבש מרחו עליו את העפצים וודאי שבאופן כזה אין העיבוד בעפצים שלם ונקלט בעור רק מעט מעט, כי העור כבר יבש. ומ"מ כשר וכמו"כ ניתן לומר שאף ה"אלום" לא גרע ממעט העיבוד בעפצים רק כי חלש באיכותו, מכיוון שפעולתו דומה, [ובאמת ניתן לדון בראיה זו, שאולי הרטיבו את העור שוב וכך נתנו עליו את העפצים, וכך שני פני העור התעפצו ועוביו נשאר כשהיה ללא עיבוד, וידוע שכך היו נוהגים בקהילות רבות] אבל לדעת ר"ת שכשר בסיד לכאורא בוודאי ה"אלום" יוכשר גם הוא.
וביקשני להעלותו לכאן, ולקבל את תגובות החכמים דפה:
הללמ"ס שקלף לס"ת, תפילין ומזוזות יהיה מעובד, וכל שאינו מעובד לא יצא מתורת "עור" ואינו נחשב קלף.
ובס"ת שנקרא בתורה: "ספר התורה" ייתכן שמדאורייתא פסול כל שאינו מעובד אף ללא הללמ"ס, מכיוון שאינו נחשב "ספר", כי עדיין הוא "עור".
ועיבוד שהיה נהוג בשנים הקדומות היה עיבוד בעפצים שהעור משתנה צורתו, ולא תדע שהוא עור אם לא שראית, כי כך הוא צורת העורות לאחר עיבודם. [כמו רצועת תפילין לא ניכר שהיא עור, וכדו'], ומובן ומיושב שע"י העיבוד יצא מכלל עור לכלל קלף וספר.
ומצינו בחז"ל שקראו לשון "עיבוד" לדבר ה"משמר", כגון להמליח עורות ובשר שהדבר משמר אותם לזמן שלא שלא יתקלקלו. וכן עיבוד בעפצים גורם לשמר העור לתקופה ארוכה, וכן היום יש ס"ת ישנים בעיבוד עפצים מזמנים קדומים.
ובגמ' כ' ג' מיני עורות הן "מצה" שלא מליח ולא קמיח. "חיפה" שמליח ולא קמיח, "דיפתרא" - מליח קמיח ולא עפיץ, וכולם פסולים לס"ת תפילין ומזוזות, שלא יצאו מכלל עור.
מזמן הגאונים החלו לכתוב ס"ת על עורות המעובדים בסיד, וכך סדר עיבודם. שרו העורות בסיד כמה ימים עד שהשיער נפל מהם [במגע קל]. הוציאו העורות והורידו השיער. החזירו העורות לסיד כשבוע ויותר. לאחמ"כ הוציאו העורות ומתחו אותם [על מסגרת], ואז לקחו סכין ברזל ועברו על העורות משני צידיהם להוציא מהם המים והסיד, והניחום ליבוש כשהעור מתוח, וכך קיבל צורת קלף. ועל עיבוד זה דנו הגאונים האם כשר הוא אם לא. ור"ת הכשירו.
הסיבה שעברו לעיבוד זה או כי לא היו מצויים להם כ"כ עפצים או שהיו במקומות קרים ולכן ה"קמיח" לא פעל פעולתו. ואזי העיפוץ אם נקלט בעור היה משחיר את העור ולא ניתן לכתוב עליו. [היו שמים את העורות בסיד להסיר השיער, ואחר כך מליח וקמיח, והקמיח הוציא הסיד מהעור. וכיוון שלא פעל, שהיו המים קרים והקמח לא החמיץ לכן הסיד נשאר. העפצים במגע עם הסיד משחיר העור לגמרי].
אמנם בעיבוד בסיד נשאר על העור צורת עור. אלא דהוא משתמר שנים רבות ע"י הסיד, אמנם לא כמו העיבוד בעפצים, שקוראים בס"ת המעובד בהם כמה מאות שנים, ובס"ת בעיבוד בסיד קוראים כ-70 שנה, אבל ללא מישמוש קבוע הם מתקיימים יותר מאלף שנה. [כמו שידוע מכתבי הנוצרים].
אמנם קשה על ר"ת קושיה גדולה דבגמ' בביצה [לד.] נאמר שאין טופלין את העור [ביו"ט] בחרסית אדמה וסיד, ורש"י פירש "בסיד, להסיר שערן, דהוי דרך העבדנים" [ונראה שפירש שחרסית ואדמה הן מיני סיד]. רואים שקודם תהליך העיבוד היו שורים את העורות בסיד להוריד השערות ואחר הורדת השיער בסיד החלו תהליך העיבוד. ולא ידוע כ"כ כל התהליך, רק מה שנאמר שהיו אחרי הסיד מולחים העור, שמים בקמח, ושמים בעפצים. וא"כ אף שהעורות כבר היו בסיד עד שהסיר את השיער, מ"מ נאמר בגמ' דהוי דיפתרא עד לאחר העפצים, והדבר הוכחה לכאורה דלא כר"ת.
וא"א לישב דלדעת ר"ת צריך לאחר הסרת השיער בסיד עוד שרייה בסיד לזמן מה וזהו העיבוד. דכ' ב"תיקון תפילין" [שעליו נכתבו הגהות ה"ברוך שאמר"] דכל שלא ירדו השערות ע"י הסיד פסול דהוי דיפתרא. הרי דכל שירדו השערות ע"י הסיד אינו דיפתרא, דהוי מעובד וכשר, וכן נפסק להלכה. וא"כ ק' ע"ד ר"ת מן הגמ' דלעיל.
ויהיה דוחק גדול לומר דמה שכ' בגמ' דדיפתרא פסול הוא דווקא שהסיר השערות באופן אחר ולא ע"י סיד [ דאפשר להסיר השיער ע"י אפר או מי רגלים של פרה או ע"י זרימת מי נהר או ע"י גיזי צמר] דהלא בגמ' ראינו דדרך העבדנים להסיר השיער בסיד [וכן ידוע שכך היה דרכם בעבר] וא"כ דוחק גדול לומר שמה שנאמר לפסול דיפתרא הוא דוקא שהסיר השיער באופן אחר, ולא ע"י סיד.
וה"ה אפ"ל דדרכם להסיר השיער בסיד לא הייתה ע"י שרית העור במים וסיד מעורבים, אלא ששיטחו את העור על הקרקע ומרחו על צד השיער סיד חזק ולא כמו הסיד שלנו [שהוא סיד כבוי, אלא אבני סיד חי שהם מעלים רתיחה והבל], וכך הסיד הסיר את השיער, אבל עיבוד העור היה רק בצד השיער ולא עבר חוזק הסיד לכל עובי העור ולכך העור בצידו השני לא היה מעובד בסיד, ולכך הוי דיפתרא ופסול, אבל באם שורין כל העור בסיד הוי מעובד וכשר. אמנם אי"ז נכון מצד המציאות, כי גם סיד חי אינו פועל רק ע"י מגע עם המים, ואז הוא מעלה רתיחה חזקה ושורף את העור, אא"כ שמו במעט סיד הרבה מים, ואם לא שרו את העור בתוך מים וסיד ורק מרחו על פניו סיד ומים, אזי הסיד יתייבש במהרה ולא יפעל על העור מאומה ולא יסיר את שערו. וכן אני ניסיתי הדבר. וא"כ הדרא קו' לדוכתא.
ומה שנראה לומר לישב דעת ר"ת דכמו בעיבוד בעפצים ישנם ב' חלקים: א. שימור העור לאורך זמן. ב. הפיכתו לצורה שונה שלא יראה כעור. כמו"כ גם בעיבוד בסיד ישנם ב' חלקים: א. שימור העור ע"י הסיד שבתוכו שגורם שישתמר לאורך זמן. ב הפיכת העור לצורה של דף לכתיבה. שכבר פירשתי שלאחר נתינת העור בסיד פושטים אותו על מסגרת, ומעבירים עליו את סכין הברזל משני צדדיו להוציא המים, וכך מניחים אותו ליבש, ומקבל צורת דף כתיבה. ואפרש יותר: אם יקחו העור וימתחוהו על מסגרת ויניחוהו ליבש כמות שהוא ללא העברת הסכין, אזי כשיבש הוא יהיה שקוף ואטום ולא ראוי לכתיבה ומראהו יהיה כשל עור רגיל שיבשוהו מתוח על מסגרת, אלא שהעברת הסכין על העור בכוח פועלת בעור לפרק חלקו מחלקו. כי העור עשוי מסיבים רבים זע"ז כשתי וערב, וע"י העברת הסכין בכוח על העור נשברים הסיבים זה מזה, וכולם נהיים לצורת ערב ושבירת הסיבים זה מזה נותנת לעור צבע לבן כדף כתיבה, ופותחת את העור שלא יהיה אטום כשיש, וכך הדיו יכול להיתפס על הקלף, כי מעט ממנו חודר לתוך הקלף, שאחרי שהסיבים נשברו זה מזה נהיה רווח מעט ביניהם, וכך הכתיבה יפה וטובה. וע"י שהסיד ניפח את העור והתחיל לשבור הסיבים זה מזה, ייתכן ע"י הסכין לגמור פעולה זו ולשבור הסיבים זה מזה כראוי כדי שיקבל העור צורת דף כתיבה ואיכות טובה לכתיבה.
ובאמת בעורות דקים ורכים ניתן לעבור עם הסכין ולהכשירו כקלף גם ללא סיד כלל. [אחרי שהסירו השער בדרכים שונות, ולא ניכר כלל על העור שלא היה בסיד ונראה קלף רגיל] ולא יוכשרו כי אין בהם את הסיד המשמרו לאורך זמן, ויש בהם רק תיקון העור ושינוי צורתו.
וא"כ אפ"ל דלדעת ר"ת באם רק שמו העור בסיד הוי דיפתרא כי לא נתקן כראוי לכתיבה ולא יצא מצורת עור לצורת קלף לכתיבה. אבל באם תיקנוהו כראוי ע"י המתיחה והעברה בסכין והכשירוהו עי"ז לצורת קלף, בכך נגמר עיבודו והוכשר לס"ת. ויש סברא בדבר לומר דהעברה בסכין גם היא נחשבת לחלק מן העיבוד כי פעולת שבירת הסיבים זמ"ז היא פעולה גמורה ובלתי הפכית בעור, כי א"א כבר להחזיר הסיבים לקדמותם ודומה לעיפוץ שא"א לבטלו. [סברא זו שמעתי מהרב אסף טימור שליט"א].
אמנם בשנים האחרונות נתחדש בעיבוד הקלף שאחר הסיד שוטפים את העור מן הסיד ונותנים אותו בחומר שמסיר ממנו את פעולת הסיד [והוא חומר שהומצא בזמן מלחמת העולם הראשונה ונקרא אמוניום ומשמש לדישון אדמה.] והעור חוזר לקדמותו, מלבד שהוא בלא שערות, וכן חלק גדול מן השומנים הנמצאים בעור ג"כ הוסרו ממנו ע"י הסיד, אבל אין בעור כבר את הסיד או את פעולת הסיד ואינו נשמר לשנים רבות, ואע"פ שאינו מרקיב במהרה מפני שהשונים שבעור נמסו ונתכלו ע"י הסיד, מ"מ אין בעור דבר המשמרו ומקיימו לאורך שנים, וא"כ יש לתמוה על סמך מה כשרים הקלפים בזמננו, והלא ר"ת לא הכשיר קלפים מעין אלו, אלא רק הקלפים שנשאר בהם הסיד ופעולתו.
והדבר נידון בעצם, באם נוכל למצוא חומר הגורם לעור לחזור לקדמותו לאחר העיבוד, ולבטל את העיבוד לחלוטין האם יוכשר לקלף. והסברא הפשוטה שאם יש הללמ"ס שיהיה מעובד ובטל העיבוד בטל הכשרו, וא"כ איך יוכשרו קלפים של זמננו.
ולאמיתו של דבר סבורני שבתהליך העיבוד הנהוג כהיום נתקיים מה שנאמר "מעז יצא מתוק", כי בסוף התהליך כיום נותנים חומר הנקרא כיום "אלומניום" והוא החומר הקרוי "אלום" במקורות. והוא חומר קדום מאד, וגם הוא משמר את העור לשנים רבות. [ויש כיום ספר קראי מלפני מעל אלפיים שנה המעובד ב"אלום" וקיים ונשמר]. ומלבד זאת פעולתו דומה לפעולת העפצים, כי שניהם תופסים את סיבי העור זה לזה ומחזקים כך את העור. [ובעפצים ישנו חומר הנקרא "טנין", והוא גורם את העיבוד ויש אותו גם בקליפי רימונים ובכמה דברים. וע"ז כ' הרמב"ם "בעפצים וכיוצא בזה". ובתימן עיבדו עיבוד עפצי בחומר הנקרא קרט [אלקרץ], וכן מפורש בתשובות הרמב"ם לפסול עיבוד בסיד, שפסל קלפים הנקראים ר"ק וכתב שם שעושם אותם בסיד עי"ש] ואמנם אין העיבוד ב"אלום" דומה לעיבוד בעפצים, כי ה"אלום" חלש באיכותו מן העפצים, אבל פעולתם דומה זו לזו, וא"כ יש לומר שאפי' לדעות שפוסלות עיבוד בסיד ייתכן שיכשירו עיבוד ב"אלום", וא"כ קלפים שלנו יוכשרו לכו"ע.
וכעין מה שנמצא בתשובות ר' האי גאון [מובא בספר האשכול] שאופן העיבוד בעפצים היה שהיו מותחים את העור עד שיבש ולאחר שיבש מרחו עליו את העפצים וודאי שבאופן כזה אין העיבוד בעפצים שלם ונקלט בעור רק מעט מעט, כי העור כבר יבש. ומ"מ כשר וכמו"כ ניתן לומר שאף ה"אלום" לא גרע ממעט העיבוד בעפצים רק כי חלש באיכותו, מכיוון שפעולתו דומה, [ובאמת ניתן לדון בראיה זו, שאולי הרטיבו את העור שוב וכך נתנו עליו את העפצים, וכך שני פני העור התעפצו ועוביו נשאר כשהיה ללא עיבוד, וידוע שכך היו נוהגים בקהילות רבות] אבל לדעת ר"ת שכשר בסיד לכאורא בוודאי ה"אלום" יוכשר גם הוא.