פורום אוצר החכמה

אשמח אם יש ביד מי לבאר:

באשכול אחר viewtopic.php?f=7&p=744396#p744257 הבאתי נידון שבא לפני הרב"א, מהריק"ש ומהרשד"ם.

והנושא ב'א: ראובן בא לב"ד והוציא שטר על שמעון שכתוב בו ששמעון מתחייב לראובן כך וכך.
שמעון טוען, השטר הזה לא קיבלת ממני, אלא הוא בא לידך מלוי שאני מסרתי לו. ואמרתי ללוי שלא ימסור לך השטר אלא בתנאי מסוים, והתנאי לא התקיים.
וראובן אומר לשמעון, אנא לא חילק ידענא וכו', לא מכיר את הסיפור, יש לי כאן שטר, ונא לפורעו מיד. הדין עם מי.

מהרקי"ש והרב"א, לדעת שניהם, דינו של לוי הוא כשליש, והרי קי"ל ששליש נאמן. ומ"מ הם חלוקים לענין דינא לדעת רב"א, ראובן בא מכח לוי, וכיון שהוא מחזיק בשטר אותו קיבל מלוי, הרי זה כאילו לוי לפנינו עומד ואומר לא היה כל תנאי בדבר. ולכן על שמעון לפרוע. הריק"ש חולק וסובר להיפך, ראשית לא מצינו שהשליש נאמן אלא כשהוא אומר בפירוש, ולא כשמשמע כך מתוך מעשיו (ולכן אע"פ שממה שמסר השטר יש ללמוד שלדעתו בדין נמסר השטר ללוי, א"א לדון כאן משום נאמנות שליש). ועוד טוען מהריק"ש שהרי אפילו לא היה יד שליש בדבר, אלא שמעון היה נותן שטר לראובן, ושמעון היה טוען שההתחייבות כרוכה בתנאי מסוים שלא התמלא, היה ראובן צריך להשבע, וכאן אינו יכול להשבע שהרי אינו יודע וכו' ולא יהיה שליש נאמן יותר מאילו היה שמעון נותן בעצמו). אבל מהרשד"ם שם, תמה על עיקר ההנחה, והוא אומר מנין להם שלוי דינו שליש? לדעתו לוי יש לו דין של שליח ולא שליש.

לא הבנתי בעניי מה נקודת המחלוקת. למה לדעת מהרשד"ם לוי אין דינו כשליש? ואיך באמת מחלקים בין שליש לשליח? מסתמא תשובה פשוטה ורק ממני הוא ריק.


[חשבתי אולי שליש זהו אדם שמשאירים לו מקום לשיקול דעת וסומכים על שיקול דעתו ועל בחירתו, כמש"כ הראשונים לענין שליש בגט שהבעל סומך עליו שאם השליש יחליט לגרש הרי זה לרצונו וכו'. וזה הביאור שם בגמ' דהא היימניה. ואילו שליח הרי זה אדם שמקבל תפקיד מוגדר שאין לו מקום לשיקול דעת משלו. וכאן, הרי שמעון טוען שהוא נתן שטר ללוי ע"מ שימסור אותו רק בתנאי מסוים. ואולי לכן לדעת מהרשד"ם דינו כשליח ולא שליש].

איש_ספר כתב:
[חשבתי אולי שליש זהו אדם שמשאירים לו מקום לשיקול דעת וסומכים על שיקול דעתו ועל בחירתו, כמש"כ הראשונים לענין שליש בגט שהבעל סומך עליו שאם השליש יחליט לגרש הרי זה לרצונו וכו'. וזה הביאור שם בגמ' דהא היימניה. ואילו שליח הרי זה אדם שמקבל תפקיד מוגדר שאין לו מקום לשיקול דעת משלו. וכאן, הרי שמעון טוען שהוא נתן שטר ללוי ע"מ שימסור אותו רק בתנאי מסוים. ואולי לכן לדעת מהרשד"ם דינו כשליח ולא שליש].

שוב חשבתי שזה כנראה לא נכון.

הרי בגמ' גיטין נחלקו רב הונא ורב חסדא, בבעל שאומר נתתי את הגט לשליש כפקדון, ושליש אומר לגירושין.
רב חסדא אומר שליש נאמן, שהרי נתן לו נאמנות.
לכאורה יש כאן גלגל החוזר. שהרי אם השליש לא נאמן שוב לא נתן לו נאמנות, כי הוא תמיד יוכל לטעון בבית הדין שמסר את הגט לפקדון.
בקיצור אם ההגדרה שכתבתי למעלה נכונה, אז קודם כל צריך להחליט אם השליש נאמן, ואז לדונו כשליש וחוזר חלילה.

על כרחך אתה אומר שההגדרה של "שליש" היא לא לפי היכולת הדינית שלו אלא לפי היכולת המציאותית. העובדה שהוא יכול לקחת את הגט ולתת אותו לאשה, היא לכשעצמה גורמת לי שאם אין לי נאמנות מלאה בו, לא אפקיד בידו גט. ואע"פ שאני יכול ללכת אח"כ ולערער על הגט, עדיין לא אתן גט למי שאין לי נאמנות מלכתחילה.
כמו"כ כשאני נותן המחאה פתוחה לפלוני, אע"פ שהוריתי לו בע"פ כמה הוראות ברורות באיזה אופן הוא יכול להעביר את ההמחאה ובאיזה אופן לא, העובדה לכשעצמה שנתתי בידו שיק פתוח שהוא יכול להעבירו כראות עיניו, היא עושה אותו לשליש. ואפילו נסכים שאם אבוא לבית הדין ואטען שהיה תנאי במסירת השייק שלא קוים, ואפילו אם אהיה נאמן בכך, עדיין היכולת הטכנית שלו להעביר את השיק, הופכת אותו לשליש.

כך לכאורה מוכח מהגמ', ואם כך דברי מהרשד"ם לא ברורים לי. והי"ע.